מי שיגיע ל"אין מצב" (Nope), סרטו החדש של ג'ורדן פיל ("תברח", "אנחנו"), עם ציפייה לסרט מד"ב-אימה פופקורני מבדר - לגמרי עתיד לזכות במבוקשו. אבל גם מי שלא מתעניין רק ביכולותיו הקולנועיות המוכחות של אחד מהבמאים המלהיבים ביותר של השנים האחרונות, יזכה ליהנות משלל הרבדים הנוספים שהוא מציע לצופיו בסרט המרתק הזה.
תוכלו למצוא בו ביקורת של פיל על תרבות התיעוד והמעקב הפולשני של גופי מדיה מזן TMZ, או דיון בנושא קפיטליזם וניצול של בעלי חיים, וכן עיסוק בעוולות ייצוג גזעניות היסטוריות (המגולם בליהוקם של שחקנים שחורים לתפקידי הפרוטגוניסטים שבאופן מסורתי אוישו על ידי לבנים בסרטים כאלו).
רעיון השימוש בסרטי אימה ככלי להעברת ביקורת חברתית בכלל לא זר לפיל. בשני סרטיו הקודמים כבר הוכיח שהעניין שלו בז'אנר האימה אינו מוגבל רק לסיפוק ציפיותיהם של צופיו. וזה עבד הרבה מעבר למצופה: הצלחתם של הסרטים הללו, בעיקר ההשפעה העצומה של "תברח", הביאה לגל של יצירות אימה עם אג'נדה חברתית מובהקת ואף בוטה לעיתים. פתאום, כולם נזכרו שבתווך שבין רוצחים מטורפים למפלצות מממד אחר, ניתן גם –צריך גם – להגיד משהו אמיתי.
"אין מצב" - טריילר
דוגמה עדכנית נוספת לגל הזה תמצאו בדמות סרט אימה חדש בשם They/Them, שהפציע בתחילת החודש בשירות הסטרימינג האמריקני פיקוק (שטרם זמין בארץ). עלילת הסרט, פרי עטו ובבימויו של התסריטאי ג'ון לוגן ("גלדיאטור", "הטייס", "סקייפול"), מתרחשת במחנה המרה – מקום שאליו נשלחים צעירים עם נטיות מיניות שאינן הטרוסקסואליות על מנת לעבור מניפולציות שיחזירו אותם ל"תלם". בתוך הסביבה החריגה והדכאנית הזו, המלאה בדמויות שניצבות מול קונפליקט אמיתי שאין להקל בו ראש, נטע לוגן סרט סלאשרים כמעט קלאסי.
הגיבורים הם צעירים, כנהוג בז'אנר, אבל במקרה הזה הקורבנות הם מנהליו ומתפעליו של מכון ההמרה – חלאות אחד-אחד. עבור לוגן מדובר בהטיה חתרנית של מוסכמות הז'אנר, שמאז ומעולם בחר להעניש את גיבוריו הצעירים בעוון מיניותם המתעוררת. אך במקביל מדובר גם בבחירה פשטנית להפליא, שחוטאת בניסיון ברור מדי להיות Woke – אותה מילה שמתארת נאורות, מודעות ויישום של צדק חברתי, אך הפכה כמעט למילת גנאי המסונפת לעיתים קרובות ללעג המופנה כלפי מה שמכונה "הטרלול הפרוגרסיבי".
הניסוי של לוגן אולי לא התקבל טוב וזכה לביקורות צוננות, אבל הוא מצטרף ל"אין מצב" ולשלל יצירות אימה אחרות שעלו על המסכים בשנים האחרונות, וביקשו לתת לצופיהם דבר-מה נוסף מעבר לדיל הרגיל; משהו שילווה אותם הרבה אחרי שהצרחות מלאות-העונג שלהם ושל חבריהם באולם החשוך יחדלו מלהדהד באוזניהם. קולנוע האימה שלנו, שמימיו המוקדמים ביקש לקחת אותנו למציאות מוקצנת ובלתי-ריאליסטית, הפך בעת האחרונה למציאותי עד מאוד. ובעצם, אולי לא רק בעת האחרונה.
זומבים הם מטאפורות מצוינות
שורשיו של קולנוע האימה בעל הרגישות החברתית נטועים בסוף שנות ה-60 – ולא במקרה, כמובן. עד אז, ולהוציא דוגמאות ספורות, ז'אנר האימה נטה לצד הפנטסטי, מציע לצופיו הנלהבים חזיונות זוועה באדיבותם של מפלצות מגוונות מעולמות הפולקלור, תרחישי-קיצון בדיוניים, רוחות רפאים, חייזרים חורשי-רעה וכיו"ב. זה היה המנדט הראשוני של הז'אנר: להעניק לקהל באולמות הקולנוע ריגושים ז'אנריים, ולשלוח את הצופים הביתה עם הידיעה המנחמת שכל הטירוף שחוו זה עתה איננו חלק מהמציאות היומיומית שלהם. וזו בדיוק הסיבה שהסרטים הללו משכו קהל: היכולת שלהם לשלוף את הצופים מהמאבקים והתסכול היומיומיים שלהם לשעה וחצי/שעתיים – ומתנת השיבה לחייהם, כשהם חמושים בפרופורציה המתאימה.
אלא ששנות ה-60 הביאו עמן מהפכה חברתית במספר מישורים, וזו כמובן חלחלה לאמנות של התקופה. וגם הקולנוע לא נפקד ממנה. סרטים כמו "קאובוי של חצות" (1969), על גיבוריהם שפעלו בשולי החברה, הביאו את הבשורה למיינסטרים - בעוד סרטים כמו "תינוקה של רוזמרי" (1968) ו"ליל המתים החיים" (1968) של ג'ורג' א. רומרו עשו זאת בתוך גבולות ז'אנר האימה.
הראשון מהם, בבימויו של רומן פולנסקי, המחיש את המיזוגניה המובנית בתוך ההגמוניה הפטריארכלית, בתוך מעטפת של סרט אימה העוסק בכת שטנית. מהרגע שרוזמרי (מיה פארו) נכנסת להיריון, הזכרים שמסביבה, כולל בעלה (ג'ון קסווטס) הם שמנווטים אותו ואותה – במערכת מתואמת של מניפולציות וגזלייטינג. אבל סרטו האגדי של רומרו הוא שמהווה דוגמה מובחנת במיוחד לאופן שבו הוטמעה אג'נדה חברתית בתוך קונבנציות הז'אנר, באקט חתרני שמרשים בעיקר בגלל שרומרו לא ויתר על שום דבר בדרך, ויצר משהו שבראש ובראשונה הינו סרט אימה מבעית.
אלא שמתחת לפני השטח רחשה ביקורת מבעבעת - ומרה כלענה. מלבד הצעד הפרוגרסיבי של לבחור בגיבור שחור-עור על מנת לספר את סיפורו – בחירה בעלת משמעות חברתית/פוליטית מרחיקת-לכת לכשעצמה, באותה התקופה – רומרו ניצל את מעשיית הזומבים הרצחניים שלו על מנת להאיר את סוגיית הגזענות באמריקה, במקביל לשנות-השיא של המאבק ההיסטורי לשוויון זכויות. המיקרוקוסמוס שבתוך הבית הנצור על ידי זומבים משקף את הגזענות הזו, והסוף של הסרט - ניהיליסטי ומהפך-קרביים - מעניק לכל העניין סיומת צינית ועזה כאגרוף: גיבורו השחור של רומרו, זה שיכול היה לחוסר-האמון של הלבנים הנצורים איתו וגדודי הזומבים שצבאו על הדלתות, זה ששרד אחרון בזכות תבונתו ואומץ ליבו, מוצא את עצמו נורה על ידי כוחות התגבורת שהגיעו למקום. מה עוד יש לומר, מלבד למתוח קו ישיר בין מה שעשה רומרו בסרט התקדימי הזה ובין מה שעשה ג'ורדן פיל ב"תברח"?
ב"ליל המתים החיים" רומרו הדגים שבמובנים רבים, ז'אנר האימה מהווה אכסניה אידיאלית לסאבטקסטים חברתיים ופוליטיים – ולא פחות מכך שהזומבים הם כלי שרת נפלא עבור מטאפורות מסוג זה, רעיון שכבר נשחק מאז על ידי עשרות סרטי זומבים נחותים יותר. אבל כשרומרו שב לעסוק בהם ב"שחר המתים" הנפלא מ-1978, הוא בחר להשתמש במתים-החיים שלו, ובאיום שהציבו אלה לגיבוריו המתבצרים בקניון נטוש, על מנת לשלח חיצי תרעלה לעבר תרבות הצריכה האמריקנית.
תרבות הצריכה הזו, מצידה, סיפקה תחמושת בשפע ליוצרי האימה של שנות ה-80, שלמדו מרומרו דבר או שניים על האופן שבו ניתן להטמיע ביקורת חברתית בתוך סרט ז'אנרי מהוקצע. "שובו של הנוסע השמיני" (1986) של ג'יימס קמרון העלה על נס חמדנות תאגידית (שהייתה ונותרה אנטגוניסטית מועדפת בהוליווד, באופן אבסורדי), "הם חיים" (1988) של ג'ון קרפנטר ניסח מניפסט בוטה נגד הקפיטליזם ותקשורת ההמונים, ו-Society של הבמאי בראיין יוזנה מ-1989 ניהל מתקפה פרועה ומבחילה כנגד המעמד הגבוה. הנה הטריילר, אם בא לכם לאבד ארוחה.
Society - טריילר
(.)
בוא בשביל הפופקורן, צא עם חומר למחשבה
גם שנות ה-90 ראו מספר סרטי אימה עם אג'נדה חברתית כזו או אחרת. "האנשים מתחת למדרגות" (1991), אימה סאטירית מאת ווס קרייבן ("סיוט ברחוב אלם"), טיפלה בעוני אורבני, ג'נטריפיקציה וניצול מעמדי. "קנדימן" (1992) הציע עימות עם רוחות הרפאים של הגזענות האמריקנית, כשבמרכזו יצור-בלהות המשסף את קורבנותיו עם אנקול – תפלץ שלפני מאה שנה היה אדם שחור מצליח שנרצח מאחר וניהל רומן עם לבנה פריבילגית. ב-1997, "משחקי שעשוע" המרושע של מיכאל האנקה פתח באש בתוך הנגמ"ש וטיווח את המדיה המלעיטה את צרכניה באלימות, כשהוא מקפיד גם לירות על צרכניה הלהוטים: אתם, הצופים בסרט.
אם תוצרת האימה של העשור הראשון של שנות ה-2000 שיקפה את הטראומה הנמשכת של אסון התאומים (תועפות של סרטי פאונד-פוטאג') וראתה שיבה-לחיים של סרטי הזומבים, סרטי האימה שיצאו מהעשור השני המאה ה-21 שבו להתעניין בביקורת חברתית. את הדגל נשא ראשון "הטיהור" (2013), וכך גם המשכיו, שהציגו דיסטופיה שבה האנושות ירדה מנכסיה המוסריים, ופעם בשנה מתהוללת בבכחנליה של אלימות מעמדית.
ואז, ב-2017, כמה חודשים לפני שתנועת MeToo# סחפה את העולם והובילה לשינויים חברתיים טקטוניים שעדיין מתרחשים, ג'ורדן פיל פתח את הדלת בבעיטה. "תברח" התפוצץ על המסכים, קטף אוסקר (לתסריט המקורי של פיל) - והבהיר שוב, למי ששכח, שניתן להעביר ביקורת חברתית מושחזת, רלוונטית ונבונה בתוך סרט שעדיין מספק את הסחורה ברמת הקריפיות והצמרמורת. בוא בשביל הפופקורן ופרקי האצבעות המלבינים על מסעד הכיסא, צא עם חומר לעיון ולמחשבה.
ובדלת הזו שפתח פיל, עברו ומוסיפים לעבור עוד רבים. "בלתי נראה" (2020) חצב מהמעשייה הנושנה של ה.ג'. וולס סיפור על גבריות חומצית ואישה הנמלטת ממערכת יחסים מתעללת. "אנטבלום" (2020) נטע אישה שחורה מודרנית במטע כותנה דרומי בימי העבדות באמריקה. פיל עצמו שב לזירה ב-2019 עם "אנחנו", סרט אימה על מעמדות, פריבילגיה וניצול, וגם הפיק את הרימייק ל"קנדימן" (2021) שלחץ על דוושת הביקורת החברתית ביתר שאת.
ברוח הימים, המגמה בהחלט לא מוגבלת למסך הגדול. סדרות כמו "ארץ לאבקראפט" (2020) ו"הם" (2021) חזרו לשנות ה-50 כדי להאיר שוב את זוועות האפליה והגזענות כנגד אפרו-אמריקנים. "רכבת הקרח" (2020) תיעלה משל דיסטופי על עימות מעמדי, בעוד The Terror (2019) המעולה עשתה זאת תוך שימוש בטרגדיה היסטורית עתירת-מסתורין.
"הם" – טריילר
(באדיבות אמזון פריים)
ולא מדובר בעניין שמוגבל לשוק התוכן דובר-האנגלית. "הפלטפורמה" הספרדי, שיצר בנטפליקס באז לא קטן לאיזה רגע ב-2019, ניגח ישירות (ובאופן אנכי למדי) את האישיו המעמדי. "משחק הדיונון" (2021), שהפכה לתופעת תרבות בינלאומית וגם רשמה נוכחות נאה בטקס פרסי האמי הקרוב, חתרה באותו הכיוון עם גיבוריה החלכאים והנדכאים, המוצאים את עצמם כלי משחק - מילולית - בידי בני-בליעל מהאלפיון העליון. ומה באשר ל"פרזיטים" (2019) גורף-האוסקרים של הקוריאני בונג ג'ון-הו, אחד הסרט המדוברים ביותר של השנים האחרונות? ובכן, אין ספק שלא מדובר בסרט אימה פר אקסלנס, אלא משהו קשה בהרבה לקיטלוג. אולם הוא בהחלט לא חסר אלמנטים של אימה – ואלו משרתים נאמנה את הביקורת המעמדית החריפה שהוא מציע.
מה שבאמת מפחיד
כל אלה, כמובן, מדגימים שהתרבות הפופולרית, גם במחוזותיה הז'אנריים, מתכתבת עם תמורות חברתיות מציאותיות. למשל, את האינפלציה שנרשמת לאחרונה דווקא ביצירות אימה שמציעות ביקורת מעמדית ניתן אולי להבין כריאקציה למגמה גלובלית תואמת. במציאות שבה יוקר המחייה הפך לבעיה של המעמד הבינוני, הגבולות מיטשטשים – והזעם הקדוש של הפריבילגים-לשעבר מחלחל לתרבות הפופולרית שנוצרת עבורם, ושאותה הם צורכים.
במילים אחרות: זה באמת קורה, ולכן אנו רואים את זה גם בסרטי האימה שלנו; אלה שמביאים אותנו לבתי הקולנוע בהבטחה לחוויה אסקפיסטית מורטת-עצבים שתאשר עבורנו את הביטחון שבשגרה המשעממת שלנו – אך לאחרונה, בוחרים לעמת את צופיהם עם סוגיות חברתיות אמיתיות ובוערות.
והעובדה שהיום אנו נחשפים לסוגיות הללו יותר מאי פעם בעבר קשורה לכך, כמובן. עידן המידע הביא עמו מתקפת אינפורמציה בלתי פוסקת, מהסוג שאליו לא נחשפנו בעבר דרך התקשורת הממוסדת, והרשתות החברתיות מאפשרות את זירת הדיונים וההתכתשויות ונועצות סוגיות כאלו ואחרות. אם ריבוי סרטי הערפדים בשנות ה-80, למשל, היווה ריאקציה לאימת מגפת האיידס - כך גם עתה, לגבי סרטי אימה שלוקחים על עצמם טיפול בסוגיות חברתיות. מדובר בריאקציה לדיון שמתחולל בעוז, מ-Black Lives Matter ועד ל-MeToo# – ולא חדל מלספק תחמושת.
התקופה הספציפית בה מצאנו את עצמנו עושה עוד דבר, משהו שהולך והופך למובחן יותר בסרטי האימה החברתיים ששוטפים אותנו לאחרונה: היא מדייקת את מקורה האמיתי של האימה שאנו חשים. למרות התמורות המפחידות העוברות על העולם – משבר האקלים הקריטי, התוקפנות האימפריאליסטית של רוסיה, מגפת הקורונה שיצרה משבר גלובלי – דומה שהסרטים התבייתו על האויב האמיתי: אנו, בני האנוש שבאנוכיותנו אחראים לכל אלה.
ג'ורדן פיל איננו מפחד מעב"מים או כפילים רצחניים, בדיוק כפי שג'ורג' א. רומרו לא חשש מזומבים. האימה האמיתית, מבחינתם, נובעת מהאנושות ומהפוטנציאל ההרסני שלה - פוטנציאל שזוכה להוכחות מדי יום, מדי רגע. "בלתי נראה", "פרזיטים", "משחקי הדיונון" ועוד – סרטי האימה החברתית מבינים היטב ששדים ורוחות ומפלצות דמיוניות אינם מה שמפחיד באמת. הכבוד הזה שמור לבני האדם והזוועות שהם מסוגלים, שהם בוחרים, לחולל.
