אם שלמה יידוב לא היה בוחר לקרוא ללהיט הגדול ביותר שלו "חולם בספרדית", התיאור הזה של אדם שחי במקום אחד ועם שפה אחת, אך מנהל חיים מלאים ומקבילים עם שפה נוספת, היה יכול להתאים גם לדויד ברוזה. אלא שהחלומות של ברוזה בראשית האייטיז היו אחרים לגמרי. הוא בדיוק הוציא את האלבום "קלף" ודמיין איך הוא הופך וממש בקרוב לדבר הגדול הבא ברוק הישראלי. אלא שאז פרצה מלחמת לבנון הראשונה ששיבשה לו את התוכניות, שחקה את נפשו ואילצה אותו לחשב מסלול מחדש.
הקשר של ברוזה עם ספרד נמשך הרבה יותר מ-40 וקצת השנים שחלפו מאז שהעותקים הראשונים של האלבום "האישה שאיתי" נחתו בחנויות התקליטים, ונחטפו מהמדפים. "הקשר הספרדי", הסרט המעמיק של אבידע לבני (ששודר אמש - ראשון - ב-HOT8, ב-HOTVOD וב-NEXT TV), מטייל - בעזרת ראיונות עומק, צילומי ארכיון, וחומרים מהופעות של ברוזה בין ספרד לישראל - בין שתי השפות האלו ובין שלהי הסבנטיז וימי מלחמת לבנון הראשונה, לבין ימינו אנו. לבני יודע לביים דוקו-מוזיקלי. הוא עשה זאת בהצלחה בין היתר בסדרות שיצר על אריק איינשטיין ועל האלבומים העבריים הגדולים, ובסרטי התעודה שלו על כוורת, אהוד בנאי ואחרים. אבל לבני גם מבין שחוץ מלצלם אנשים שיצרו מוזיקה ומדברים עליה בדיעבד, הצופה הממוצע לא מחפש רק הסברים על בחירת אקורדים ורכילויות מאחורי הקונסולה באולפן, אלא הקשר רחב יותר. את ההקשר הזה לבני שוזר בנדיבות ובתבונה לאורך "הקשר הספרדי", שבו סיפורו האישי של ברוזה משולב לצד ניתוח לאחור של ראשית דרכו המוזיקלית.
המוזיקה הייתה חלק מהחיים של ברוזה מאז שהיה ילד, אך את ההופעות של אימו, זמרת הפולק שרונה אהרון, הוא מתאר כסיוט שגרם לו – לפחות אז – לחשוב שעמידה על הבמה לא נועדה עבורו. כשהיה בן 11, ואחותו טליה הייתה בת תשע, אביהם החליט להעתיק את החיים של המשפחה מתל אביב לספרד הפשיסטית של ימי פרנקו. בתחילת הסרט ברוזה מספר שהוא ממש כעס על הוריו שקטפו אותו מישראל, ומוסיף שהתגובה שלו לרילוקיישן הכפוי הייתה להפסיק לדבר בעברית. את השפה שהייתה חסרה לו הוא מצא תחילה בציור ובהמשך במוזיקה, עם הגיטרה. ההורים הציעו לו ללמוד עם מורה, אבל בתום השיעור הראשון ברוזה הבין שמכאן והלאה הוא יסתדר בכוחות עצמו עם הכלי החדש שלו.
5 צפייה בגלריה
יסתדר בכוחות עצמו עם הגיטרה. מתוך "הקשר הספרדי - דויד ברוזה"
(צילום: באדיבות HOT 8 ואבנר שחף)
מלחמת לבנון הראשונה שלחה את ברוזה למצוא לעצמו בית מוזיקלי חדש. זו שקדמה לה - מלחמת יום הכיפורים - גרמה לו להבין שעליו לחזור לארץ הישנה שלו כדי להתגייס. הוא הגיע לבד ארצה והתייצב בלשכת הגיוס עם חלומות על סיירת שקד. כשגילו שהוא סובל מאסתמה הוא נשלח לשרת כש"ג. טוראי ברוזה פתח יפה את השער של הבסיס בכל פעם שמישהו הגיע לבקר, אך רוב הזמן הוא ישב בבוטקה עם הגיטרה וניגן. אחרי שנה של שירות מאוד לא משמעותי, מישהו בצה"ל קלט את הפוטנציאל של הש"ג המנגן - והציע לו להצטרף לצוות ההווי של חיל האוויר. ברוזה הסכים אך הציב תנאים, ובהם שאחותו טליה – שגם היא עלתה לארץ כדי לשרת כאפסנאית – תגיע יחד איתו. החצי השני של הרביעייה המזמרת באפור של חיל האוויר הורכב מדני בסן ומדפנה ארמוני. פחות משבועיים בתוך חופשת השחרור שלו, ברוזה מצא את עצמו במופע של יהונתן גפן "שיחות סלון" כמחליף של יצחק קלפטר. בעידודו של גפן, הוא גם החל להלחין שירים – הספתח היה עם "יהיה טוב".
אין ברוזה בלי גפן
"הקשר הספרדי" צולם לאחר מות גפן, וחסרונו בו מורגש, שכן אין ברוזה בלי גפן. את העדר הכותב, המתרגם והחבר הקרוב של ברוזה, משלימים קטעי ארכיון של השניים שרק מעמיקים את הגעגוע לאחד מגדולי כותבי הפזמונים בשפה העברית. גפן היה חלק מכל התחנות הראשונות בקריירה של ברוזה: ב"הכבש הששה-עשר" (המוזכר בחטף), באלבום הבכורה היפה שלו (שדי נשכח גם כאן), במופע "דויד ויהונתן" (שגם הוא נעדר), וב"קלף" - שתופס חלק נכבד מהסרט. במקביל לכל אלו, גפן עבד עם ברוזה על השירים הספרדיים שיהפכו בהמשך לאלבום "האישה שאיתי". לפי ברוזה, גפן לא עבד בשיטת העתק-תרגם-הדבק, אלא הקשיב לטקסט הספרדי שברוזה שר וחיפש את ההברה המדויקת בעברית שתתאים לרוח המקורית של השיר (בלי לדעת מילה בספרדית), וגם תשב טוב עם הלחן.
אחרי אלבום הבכורה שהיה ברוח פולקית-רוקית סטייל פול סיימון וג'יימס טיילור, שיצא ולא הותיר חותם, ברוזה חבר ליהודה עדר להפקת "קלף". עדר מספר בסרט שהעבודה על האלבום התפתחה במהירות לחברות כשגם הנשים – מיקי קם מהצד של עדר, ורותי מהצד של ברוזה – הפכו לחברות טובות. האלבום יצא, הופעה אחת כבר התקיימה והחל דיבור על נוספות. "קלף" הוא אלבום שהגיע לו גורל יותר טוב. היו בו שירים נהדרים (למשל "שרוכים", "החיים הם חומר טוב", "חיפה" ו"דניאלה") נגני-על (מיקי שבב בבס, ז'אן פול זימבריס בתופים, משה לוי בקלידים ועדר כמפיק וכגיטריסט מוביל), ובעיקר, הוא שידר אווירת קיץ ישראלי לא מחייב עם סנדלים ומכנסיים קצרים.
אבל לאריק שרון היו תוכניות אחרות לקריירת של ברוזה, וכשהמלחמה פרצה, גפן, עדר וברוזה מצאו את עצמם כשהם נודדים בין מוצבי הקו ושרים בפני חיילים שבורים. אחרי חודש הטריו הפך לצמד: גפן נשלח הביתה מכיוון שלטענת צה"ל, הוא עורר דמורליזציה בקרב הכוחות הלוחמים, וברוזה ועדר נשארו עם הגיטרות. שירות המילואים המוזיקלי ההוא כלל מדי פעם גם הופעות בהרכב מלא, כמו זו המיתולוגית-סוריאליסטית שנערכה על הדשא של בית החולים רמב"ם כשסביב הבמה מוצבות מיטות שעליהן שוכבים חיילים חבושים ומגובסים, וברוזה והלהקה שרים להם על החיים בעיר שבה הם מאושפזים.
מבחינה חיצונית ברוזה היה אז בשיאו: צעיר, חתיך ועם גיטרה חשמלית ביד. בפנים הוא היה מותש. רותי, אז עדיין האישה שאיתו (וגם המנהלת שלו), הגיעה לחברת התקליטים סי.בי.אס וסיפרה להם שברוזה במצב לא משהו, וביקשה תקציב כדי שבעלה ייכנס לאולפן כדי לשיר ואולי יהיה לו קצת טוב (וגם לה). היא גם ידעה מי צריך להיות האבא המוזיקלי של הפרויקט הבא של בעלה – לואי להב. על הנייר, חיבור מסקרן. בפועל - מתכון לפיצוץ, שכן ברוזה מספר בסרט שהמפגש הקודם בינו לבין להב הסתיים די רע.
5 צפייה בגלריה
מה שהפך לאלבום העברי הכי נמכר באותם ימים. מתוך "הקשר הספרדי - דויד ברוזה"
(צילום: באדיבות HOT 8 ואבנר שחף)
גם להב, שהיה אז אחרי "חתונה לבנה" של שלום חנוך עתיר הדציבלים שהתקבל ברגשות מאוד מעורבים, חיפש את התחנה הבאה שלו. ברוזה לא רצה לעבוד עם להב, עד כדי כך שבסרט הוא מגדיר אותו "כבן אדם האחרון עלי האדמות שהייתי רוצה לראות אותו", אבל רותי הציבה לו עובדה. והיא הציבה אחת גם ללהב ששאל אותה מה התקציב של הפרויקט. "אין תקציב", משחזרת המנהלת הקשוחה והכובשת בדוקו, "אבל אני מאמינה בקונספט של האלבום הספרדי המתורגם, ואני מציעה לך 50 אחוז שותפות".
בפגישה המשולשת, שתיאורה על ידי כל הגורמים הוא מהרגעים המרתקים ב"הקשר הספרדי", ברוזה לא הסכים לדבר עם מי שאמור להיות המפיק שלו, אלא רק להעביר לו מסרים דרך אשתו. להב ביקש מברוזה להוציא את הגיטרה ולשיר איזה קאבר לקט סטיבנס או לג'יימס טיילור. במקום זה ברוזה שר לו שיר מתורגם מספרדית. להב, שנולד בבוליביה, ביקש מברוזה – והפעם בספרדית - לשיר את אותו השיר שוב, אבל הפעם בשפת המקור. הקשר הספרדי הקוסמי עבד גם כאן. ברוזה נמס והם החלו לעבוד יחד על מה שיהפוך ממש בקרוב לאלבום העברי הכי נמכר באותם ימים. "התקליט שנמכר יותר מהר מבורקס", הגידו באחד מעיתוני הימים ההם את "האישה שאיתי", שהצליח להדיח מצמרת טבלת המכירות בארץ אפילו את רב-המכר של כל הזמנים - Thriller של מייקל ג'קסון.
ברוזה נאלץ להמציא את עצמו מחדש כזמר שלא שר רק שירי פולק-רוק, וגם להב היה חייב התחלה מחודשת כמפיק שמוריד עומס ודציבלים ומסוגל להעמיד תקליט רך ומערסל. העבודה על האלבום – כפי שמתאר להב (ובניגוד לפרויקטים בהם היה מעורב בעבר, ויהיה מעורב בהם בעתיד) – זרמה. אלא שההצלחה הפנומנלית, שכללה 30 הופעות בחודש לאורך כחצי שנה, לא רק שלא שיפרה את המאזן בחשבון הבנק של הזוג ברוזה, היא גם שחקה את הזמר. עדר מציין כאן שהיא אפילו הביכה אותו, כי היא הייתה מוגזמת, ומוסיף עוד אבחנה דקה שרק חבר קרוב של יותר מ-40 שנה יכול לעמוד מאחוריה. אליבדא דעדר, למרות שהתרגומים של גפן הביאו משהו ישראלי, הוא לא בטוח שככה ברוזה דמיין את ההצלחה שלו בארץ.
לקראת סוף הסרט ברוזה מספר בכנות כיצד הוא ראה את "האישה שאיתי" אז, כיצד הוא השפיע עליו בהמשך, וגם מוסיף שהוא מודע לרצון של הקהל לחזור ולבקר בשירים ההם כבר למעלה מ-40 שנה. וגם אם "הקשר הספרדי" לא ישלח אתכם להאזין פעם נוספת ל"האישה שאיתי" – אם גדלתם כאן, אתם כנראה מכירים את רובו בעל פה, הוא כן מציע מבט מעמיק והוגן על אחד מהמוזיקאים הכי כנים שיש כאן, כזה שמצא את הקשר העמוק שלו לארץ דווקא כשהוא נאלץ לחשוב עליה בשפה אחרת.
