באחד הרגעים היפים בהצגה "בריגדת הנייר" ("די פאפירענע בריגאדע") של תיאטרון יידישפיל ובית הספר למוזיקה רימון, עולה רותם שרעבי, אחייניתו של אלי שרעבי, לשיר את "תחת זיו כנפי שמים". את השיר כתב המשורר היידי אברהם סוצקבר ב-1943, בזמן שהסתתר בעליית גג בגטו. במשך כשישה שבועות שכב שם כשפניו מופנות כלפי מעלה, ואמו ואשתו הביאו לו אוכל מדי פעם. שרעבי שרה ביידיש, ולרגע נדמה שזו השפה של כולם, ובעיקר שלה.
"בשנה השנייה למלחמה, כשבבית הספר למוזיקה רימון התחיל פרויקט שיזם אוהד חיטמן ורצה להביא את היידיש החדשה לעולם, אמרתי, 'אני התימנייה אומנם לא קשורה ליידיש, אבל אני חייבת להיות שם. אסור לי לפספס את ההזדמנות'", היא מספרת. "הסברתי להם שאומנם אין לי שורשים בשואה, אבל יש לי שורשים בשואה שקרתה כאן עכשיו. אני לא משווה בין המלחמה האחרונה לשואה, אבל יש ביניהן הרבה נקודות חופפות. הפער הזה בין האובדן והשכול הגדולים לתקווה ולאור, היה אז וקיים גם עכשיו. בחרו אותי, התימנייה, לפרויקט, ונראה לי שזאת בשורה חדשה ליידיש".
מתוך ״בריגדת הנייר״
(צילום: רועי מעיין)
בשבעה באוקטובר, כשדוד שלך אלי נחטף, ואשתו ושתי בנותיהם נרצחו, ובהמשך גם דודך יוסי נרצח, הצלחת לחוש תקווה?
"הייתה מלא תקווה, לפחות אצלנו בבית. אנחנו מאמינים שבן אדם לא מקבל משהו אם הוא לא מסוגל להתמודד איתו. יכולתי לפעמים לחשוב על אלי שנמצא במנהרות וליפול, אבל הזכרתי לעצמי שאלי לא קיבל משהו שהוא לא יכול להתמודד איתו. ידעתי שאני צריכה להילחם על אלי, אבל לא ליפול לעצב ולאובדן, ולא נפלתי".
כשאלי חזר משבי חמאס שאלת אותו איך הצליח לשרוד שם בתנאים נוראיים כאלה?
"אנחנו לא מדברים על זה. הוא גם משתף רק במה שהוא רוצה. הוא צוחק המון, ומאוד אופטימי. גם בטקסטים שנכתבו בגטו וילנה, יש לצד הכאב הגדול מלא חיות. בתוך השכול הזה אנשים מצאו את המוזה לכתוב. הם איבדו את המשפחה שלהם אבל גם כתבו שירים, כמו היום. התחלתי ללמוד ברימון חודש אחרי 7 באוקטובר. מאיפה היה לי כוח לזה אחרי הטרגדיה שלנו? עובדה שהיה לי. הדבר שאני יודעת לעשות הכי טוב הוא לשיר וזה מה שאני עושה היום. גם הלחנתי שיר להצגה.
"ברור שאני לא מאחלת לעצמי להתחלף עם אלי, וברור שאני לא יכולה להבין עם מה הוא ההתמודד, אבל אני חושבת שיש לו את הכוחות לכך. החיים מוכיחים את זה. ב-7 באוקטובר הייתי בת 18. הכתיבה שלי במשך שלוש השנים האחרונות התמקדה רק ב-7 באוקטובר. לא כתבתי שירים על אהבה למשל. ברימון קראו לי נושאת הדגל של המלחמה, כי עסקתי בדברים שהם ברומו של עולם. היום אני מרגישה שאני צריכה לחזור לקטן, לאדם הפשוט".
"השירה הייתה שריון פלדה נגד הנאצים"
"בריגדת הנייר", שכתבו השחקנית הדס קלדרון, נכדתו של סוצקבר, חתן פרס ישראל, שגם ביימה את ההצגה, ועודד אהרליך (הניהול המוזיקלי הוא של אוהד חיטמן) מתרחשת בלב הגטו של וילנה. תחת עיניהם של הנאצים פעלו אברהם סוצקבר, שמרקה קצ'רגינסקי וקבוצת יוצרים ולוחמים שנודעו בשם "בריגדת הנייר" - קבוצת משוררים, סופרים ואנשי רוח יהודים שפעלה בגטו וילנה בתקופת השואה.
חבריה גויסו בידי הנאצים למיין אוצרות תרבות יהודית שנבזזו מספריות ומארכיונים, לקראת העברתם לגרמניה. אלא שבמקום למלא את המשימה שהוטלה עליהם, הם החליטו להציל כמה שיותר מהחומרים: תחת סכנת מוות הבריחו כתבי יד, ספרים ומסמכים נדירים אל תוך הגטו והסתירו אותם במקומות מחבוא, בתקווה שיישמרו גם לאחר המלחמה. כך הפכה הקבוצה, שזכתה לכינויה בשל העיסוק היומיומי בניירות ובמסמכים, לאחד מסמלי ההתנגדות התרבותית לנאצים.
מתוך "בריגדת הנייר"
(צילום: יוסי צבקר)
המחזמר שהולחן ועובד על ידי תלמידי בית הספר רימון, ובמימון הרשות הלאומית ליידיש, חוזר אל הרגעים שבהם בתוך המציאות הבלתי אפשרית נכתבו ונולדו כמה מהשירים המזוהים ביותר עם הגטו בוילנה ועם השואה בכלל - "תחת זיו כוכבי שמיים", "פונאר", "פרילינג" ו"אל נא תאמר הנה דרכי האחרונה", ואל האנשים שמאחורי המילים. לראשונה שירים ביידיש מקבלים כאן לחנים וגוון עכשווי, פופ-רוק, ברודוויי סטייל. לצד מיכאל הנגבי, שמגלם את סוצקבר, משתתפים גם יהונתן רוזן, שריאל יוסף, איתי עברון, אריאל בוינג’ו, ליאם פורמן, ליהי יולזרי, ניתאי יניב, מאיה לוי, עדי ארבל, רותם שרעבי וסער אלון.
"לפני 15 שנה קיבלתי טלפון ממרכז היידיש העולמי בניו יורק, שבישרו לי שנמצאו אלפי כתבי יד שהוחבאו בכנסיית סנט ג'ורג' בווילנה ששופצה עם עוד כנסיות", מספרת קלדרון, שכבר שנים משתפת פעולה עם אוהד חיטמן, מנהל כיתת המחזמר ברימון. "בין המרתפים התגלו אוצרות תרבות, שלמעשה פתחו פתח לסיפור יוצא הדופן הזה על בריגדת הנייר, שסוצקבר היה ממנהיגיה. הסיפור יוצא הדופן הזה הוא על אותם אינטלקטואלים שנבחרו על ידי הנאצים למיין להם חומרים בשביל המוזיאון שהם עומדים להקים בפרנקפורט - מוזיאון על יהודים בעולם שאין בו יהודים. הם לא ידעו למיין את החומרים כי הם לא ידעו יידיש, והיו חייבים אנשים שמבינים בחומרים האלה, שיודעים להבדיל בין אוצר לבין נייר. כך נבחר סבא שלי אברשה, שכתב את 'שקט שקט בני נחרישה', והרמן קרוק, הספרן הידוע מהמחזה של סובול, 'גטו'".
איך הם עשו את זה?
"הם קיבלו החלטה לא לשתף פעולה עם הנאצים. הם מיינו את החומרים במעין מרכז מיון מחוץ לגטו, והתחילו להבריח חומרים יוצאי דופן, פריטים נדירים כמו היומן של הגאון מווילנה, היומן של הרצל, וכתבי יד של שלום עליכם וי. ל. פרץ. סוצקבר אמר, 'אנחנו ידענו שיום אחד המלחמה תסתיים, והעם היהודי יזדקק לשורשים שלו כדי לצמוח מהם מחדש ועל זה הוא כתב שיר, 'זרעי חיטה', על הזרעים שהם מחביאים עכשיו במרתפים ובקירות בעליות גג, ויום אחד יראו אור".
משם החלו אנשי בריגדת הנייר להבריח את העבודות למקומות מבטחים. דפים וספרים נבחרים הוברחו על ידי העובדים כשחזרו הביתה מדי לילה ממשרד המיון, והוסתרו במטמונים בתוך בתים, בבונקרים ובתאים סודיים בתוך הגטו. חומרים אחרים הועברו לאנשים לא יהודים מחוץ לגטו, או שהוסתרו בעליית הגג של בניין ייווא, ששימשה גם נקודת מעבר לנשק לצורך התנגדות מזוינת.
"סבא שלי האמין שכל עוד הוא יכתוב הוא יחיה, וכתב מחברת שירים בגטו". מתוך "בריגדת הנייר"
(צילום: יוסי צבקר)
גם מדריכים צבאיים, רובם בשפה הרוסית, הוברחו לפרטיזנים יהודים מחוץ לגטו וילנה. הם השתמשו ברעיונות יצירתיים: הם ביקשו למשל מהמפקד הגרמני להכניס לגטו ניירות כדי להסיק את התנור בביתו, או השתמשו בארגז כלי עבודה עם תחתית כפולה ובאמצעותו העבירו ספרים וניירות. כמו כן הבריחו ספרים ומסמכים בתוך שולחנות וריהוט. בתוך החומרים הם מצאו הוראות להכנת פצצות והביאו אותה למחתרת היהודית שבין מנהיגיה היה אבא קובנר. זו הכינה את הפצצה שפוצצה את פסי הרכבת שהובילו תחמושת גרמנית לווילנה.
"סבא שלי האמין שכל עוד הוא יכתוב הוא יחיה, וכתב מחברת שירים בגטו", אומרת קלדרון. "בגטו הוא פגש פרטיזן רוסי ואמר לו, 'תיקח את מחברת השירים שלי. אם אני לא אחיה, לפחות שיריי יזכו לחיים במוסקבה אצל פרץ מרקיש הסופר האהוב עליי'. הוא נתן לו את המחברת עם פתק שכתב בו, 'קורא יקר, אתה בתור אדם נורמלי אשר לגביך השם גטו וילנה הוא רק דבר שבדמיון, לא תתפוס ודאי את זוועות הזמן המתואר במה שתקרא. אבל קרא מתוך הבנה שהכול אמת, אמת שייתכן שהיא גדולה מדי להפוך לספרות. אם כך קרה, הספרות חזקה מהכול'".
איך סבא שלך ניצל?
"סטלין קיבל החלטה לשלוח מטוס להציל את סבא וסבתא שלי מתוך היערות. הם היו צריכים לחצות שדה מוקשים כדי להגיע אליו. תמיד שאלתי את סבא שלי, 'לא פחדת?', והוא אמר, 'לא פחדתי, כי הלכתי עם קצב של שיר שהתנגן לי בתוך הראש ולפי הניגון קבעתי את צעדיי'. השירה הייתה עבורו שריון פלדה נגד הנאצים. זה היה החמצן".
"סבא שלי היה עד לא רק בנירנברג, אלא עד כל חייו". הדס קלדרון
(צילום: רמי זרנגר)
מה עושה הצגה כזאת לתרבות ולשפה היידית?
"אנחנו רגילים לשמוע שירים יידישיסטים עם ניגון ישן, אבל היידיש שהלחינו הצעירים נשמעת כמו שפה חדשה. שירים שנולדו בווילנה קיבלו חיים חדשים".
מה סבא שלך היה אומר אם הוא היה רואה את ההצגה?
"סבא שלי, שנמלט עם סבתא שלי פרידה, מהגטו והצטרף ליחידת פרטיזנים שפעלו בתמיכת הצבא, היה שליח של השפה שלו, של הקהילה שלו. הוא היה עד לא רק בנירנברג, אלא עד כל חייו. כל חייו הוא היה שליח של הסיפורים שהוא שמע".
"חייבים לשמר את התרבות היידית. זאת שליחות"
לסוצקבר יש פינה חמה אצל השחקן מיכאל הנגבי, שגילם את דמותו בהצגה "העד", שזכתה להצלחה גדולה בפסטיבל הצגות היחיד, התיאטרונטו, לפני ארבע שנים. "העד" הביאה את סיפורו של הפרטיזן והלוחם שנבחר להיות העד היהודי היחיד במשפטי נירנברג, ועדותו הייתה אחת המשפיעות במשפטים. כובד השליחות הביא אותו למסע מטלטל של זיכרונות וחיפוש אחר צדק.
מה הקשר שלך ליידיש?
"אין לי קשר ליידיש, אבל יש לי קשר לדמויות וזה מה שחשוב. סוצקובר הקדיש את כל החיים שלו ליידיש ודיבר בה בשירה, ואתה רואה את זה מהכתבים שלו, מהשירים שלו. בן גוריון ביקש ממנו להפסיק לכתוב ביידיש ולעבור לעברית, והוא ענה לו, 'אתה מבקש לתלוש את לשוני?' הוא כתב כמעט עד יומו האחרון ביידיש".
הקדיש את כל החיים שלו ליידיש. אברהם סוצקבר
(צילום: פריץ כהן, לע"מ)
אתה יכול לראות את עצמך במצבם של אנשי בריגדת הנייר?
"אני לא יכול לדמיין את עצמי במצבם".
למדת יידיש לצורך ההצגה?
"לא למדתי יידיש, רק את השירים שאני שר. סוצקבר היה משורר טבע. הוא כתב על תופעות טבע, על עצים שמדברים, על אגלי טל שמנצנצים כמו יהלומים. מרתק איך המשורר הכמעט יחיד ששרד את גטו וילנה היה משורר טבע שהעביר את המראות והזוועות הנוראיות בדרכו הנפלאה. איך הוא עבר את חייו? הוא פשוט האמין שהשירה היא הכוח העליון. בתחילת המלחמה הוא כרת ברית עם מלאך השירה, וכל עוד המלאך אמר לו 'אתה תכתוב שירים, אני מציל אותך', הוא כתב. חייבים לשמר את התרבות היידית. זאת שליחות".
גם יונתן רוזן, שחקן יידישפיל, משתף פעולה עם קלדרון כבר שנים רבות. "כשהיא עשתה את הצגת היחיד שבה שיחק מיכאל, אני כתבתי את המוזיקה", הוא מספר. "אני מתעסק הרבה עם החומרים האלה בתיאטרון היידי, ותמיד כיף להכיר את השירים עצמם. הלחנים החדשים מאירים אותם באור אחר ומפיחים בהם חיים, ובשילוב עם הלחנים הישנים נוצר שעטנז מעניין ומרענן".
מתוך "בריגדת הנייר"
(צילום: יוסי צבקר)
זאת הפעם הראשונה שאתה שר שירים מתקופת השואה?
"לפני שנתיים, אחרי 7 באוקטובר, הוזמנתי לעשות הצגה שכתב בן שפירו - מחזמר ענק על השואה. גילמתי את מרדכי אנילביץ', מפקד מרד גטו ורשה. סימפונייטת באר שבע ליוותה את הפרויקט שעלה שמונה פעמים והיה חזק מאוד. לכן כשהגעתי להצגה הזאת הייתה לי תחושה שזה יכול מאוד להצליח".
עדיין יש מקום לעשות הצגות ביידיש?
"אני חושב שכן. קודם כל ההצגה לא ביידיש, רק השירים. כל מי שבא לראות את 'זינגר' בקאמרי יכול לראות משהו דומה. יידיש היא חלק מהתרבות שלנו, אז למה לא לשמר אותה? האנגלים עושים את זה יפה עם שייקספיר. יידיש זה נכס. הקהל מקבל אותה מצוין ומתרגש".
לאוהד חיטמן יש חלק חשוב בעובדה שההצגה יצאה לדרך. "הכרתי את הדס לפני 25 שנה, כשהוזמנתי בין השאר להלחין שיר של סוצקבר, 'קרון נעליים'", הוא מספר. "שנינו ילדים למשפחות ניצולות שואה, וזה משהו שבער בנו - לשמור על התרבות, על הניחוח, המוזיקה והמילים. בעשור האחרון, בכל יום שואה, אני מזמין את הדס כאורחת שלי לשיעור של כיתת המחזמר שאני מלמד ברימון. חשוב לי להראות לתלמידים שכשכותבים עצב, בלי נאצים ושואה, אתה עדיין יכול לכתוב מילים עצובות.
"לפני כשלוש שנים הדס סיפרה לכיתה שעושים מחווה לאברהם סוצקבר בתיאטרון צוותא. כמה הגישו שירים מטורפים, שנינו רקמנו לעשות משהו עם רימון. בחרנו עשרה סטודנטים נהדרים, היא הביאה מורה לשפה, ובמשך שלושה חודשים עסקנו בזה. בעקבות המופע הנחמד הזה, אמרנו שזה לא יכול להסתיים בפרזנטציה ברימון. הדבר הנפלא שהחברה שהלחינו את השירים לא חשבו בכלל על כינור יהודי ועל רשימת שינדלר, אלא על פולק ורוק ואלקטרוני.
"החלום שלי הוא לעשות מוזיקה אלקטרונית ביידיש". אוהד חיטמן
(צילום: טל שחר)
"החלטנו להפוך את הקבוצה הזאת לציפורלה של התרבות היידית. מדובר בצעירים מדהימים שמחיים שירים מלפני 80 שנה שאין להם קשר אליהם. הלחנתי שיר של סוצקבר שנשמע כמו המילטון. למרות שאני לא בן אדם שפנוי בזמן, זה משהו שנשאבתי אליו, לא יכולתי להרפות, וזה מאוד מרגש אותי. יש לי ולהדס חלום להגיע עם הקבוצה הזאת למקומות שבהם ניסו להשמיד את היהודים ולעשות שם מופע.
"החלום שלי הוא להגיע עם השירים לפסטיבלים כמו אינדינגב ולעשות מוזיקה אלקטרונית ביידיש. מה הדבר שהכי נהנינו ללמוד? ללמוד קללות ביידיש. בתקופת האיראנים מה שהחזיק אנשים הוא הקללות ביידיש. אני סוג של אבא שמאוד גאה בסטודנטים-ילדים שלו".
מתי פגשת את סבא שלך בפעם האחרונה?
"אני ומיכאל נסענו לגרמניה בינואר 2010 לפרויקט של בית ליסין שניהל אבישי מילשטיין. סבא שלי היה אז בן 97. הייתי צריכה לבקש רשות מסבא שלי לנסוע. במשפחת סוצקבר לא נוסעים לגרמניה ולא קונים מוצרים גרמניים. אברשה אמר, 'תסעי'. עבדנו שם על ההצגה יחד עם שחקנים גרמנים. בערב הפרמיירה קיבלתי טלפון מאמא שלי שאברשה נפטר. חטפתי שוק. אמרתי, 'יו, עשיתי טעות. לא הייתי צריכה לבוא. אני חוזרת הביתה'. ואז אבישי תפס אותי ואמר לי, 'ברגע שהוא הבין שהסיפור שלו בידיים שלך ואת מספרת אותו במקום הכי חשוך שהיה, הוא היה יכול היה לשחרר. זה הניצחון שלו".
"אמרנו שזה לא יכול להסתיים בפרזנטציה ברימון". מתוך "בריגדת הנייר"
(צילום: יוסי צבקר)
"בסוף ההצגה הקהל הגרמני מחא לנו כפיים. פרנק, השחקן הגרמני, עצר אותם ואמר להם, 'רגע לפני שאתם מוחאים כפיים, היום בבוקר אברהם סוצקבר נפטר'. כל הקהל הגרמני מחא כפיים. ואז התפרקתי ופרצתי בבכי, והבנתי שהרגע שבו הקהל הגרמני מוחא כפיים, זו סגירת מעגל ואני הופכת לשליחה של הסיפור. הספקתי להגיע להלוויה ממש ברגע האחרון, בדיוק כשהניחו את הסבא האהוב שלי בקבר".
