איך היה נראה שיעור הקומיקס הראשון שלימד מישל קישקה לו היה מתקיים בהולנד של שנת 1632 ורמברנדט היה מתעד אותו מהצד? כיצד היה נראה "ואלס עם באשיר" לו היה נוצר ב-1919 בעקבות השראה ששאב דוד פולונסקי מטיול מעל לים הערפילים, כמו היצירה המפורסמת של קספר דויד פרידריך? גם אם מעולם לא דמיינתם שתיאלצו לענות על השאלות הללו - סדרת צילומים מוקומנטריים של הקומיקסאי זאב אנגלמאיר (שושקה), הצלמת לילך רז והמאיירת קרן כץ עונה על כולן ועוד, ויוצרת מציאות אלטרנטיבית וקסומה שמפגישה בין אירועי מפתח מעולם האיור והקומיקס הישראלי וכמה מהיצירות הגדולות בתרבות המערב.
אל רעיון "ההיסטוריה המטורפת של האיור הישראלי", שמוצגת בימים אלה במסגרת הפרויקט "ספרו לי עוד - מהלכים באיור עכשווי" במוזיאון הרצליה, הם הגיעו די במקרה. "הכול התחיל בזכות הצילום של הולדת שושקה", משחזר אנגלמאיר בשיחה עם ynet, "התחלנו לחשוב אילו אירועים דרמטיים והיסטוריים קרו בעולם האיור הישראלי, וניסינו להתאים להם ציורים שנוכל להתבסס עליהם".
השלושה, שחברו יחד למלאכה, לא חששו לקחת את היצירות הקלאסיות שעליהן הם מתבססים הישר ללב המזרח התיכון, ולישראל הקטנה בפרט, כמו גם לדלות החומר המקומית. הם גם לא מנסים לשחזר במדויק את היצירות - אלא להציג פרשנות חופשית והומוריסטית, לעיתים אף גרוטסקית. "קודם כל הרבה מהמאיירים היו קומיים בעצמם, והשתמשו בהומור ככלי אמנותי לכל דבר", הוא מסביר. "בנוסף, יש משהו משעשע בפאתוס של תולדות האמנות, הציורים הגרנדיוזיים וכו', לאור האירועים שקורים כאן אצלנו, ונראים לנו גדולים וחשובים. אני גם חושב שזה מעיד על האהבה שלנו כלפי המאיירים".
הכניסה של צילום לתערוכת איור, הנשענת על תולדות האמנות, מהדהדת את טשטוש הגבולות המדיומלי ואת המאבק המתמיד של היוצרים על מקומו של האיור והקומיקס בשדה, בקאנון ובשיח האמנותי. כך גם הם, כמו כל המשתתפים בתערוכה, מספרים לנו עוד - על המדיום, על החברה, ולא פחות חשוב – על עצמנו.
הצילומים שיוצרים את הסדרה לא רק הומוריסטים, אלא גם מרשימים ומלאי פאתוס ואופי. במבט חטוף הם יכולים להראות קלים לביצוע, אך אנגלמאיר מסביר כי "זה באמת הרבה יותר מורכב ממה שזה נראה. נעשתה עבודת הפקה אדירה, במטרה להגיע לאווירה, לתאורה ולצבעוניות שרואים בתמונות...למרות שזה נראה פשוט זה היה מאתגר מאוד. לקח המון זמן למצוא לוקיישנים, לפני כל צילום התקיימה פגישת גיבוש ותכנונים במטרה להבין איך להתנהל נכון. היו גם לא מעט ויכוחים על איך הצילום ייראה, על ההתייחסות לסיפור. האם הדמות צריכה לשבת או לעמוד, להיות דומה למקור או לא. כמובן יש את המורכבות של איך ליצור סדרה הרמונית. חשבנו על הכול גם כאמנים, אבל גם כמאיירים. אפשר לומר שברגע שנכנסו להרפתקה הזו, לא דמיינו שזה יהיה כל כך מורכב וייקח שנה שלמה".
מותו של דודו גבע, 2005
מחווה לז'אק-לואי דויד, "מות מארה", 1793
"הצילום הזה הוא דוגמה מובהקת להרגשה הטראגית-קומית, שבעצם מתייחסת למותו של דודו גבע", מספר אנגלמאיר על יוצר הקומיקס האהוב שבשנת 2005 הלך לעולמו במפתיע בעקבות התקף לב, כשהוא בן 54 בלבד. "קשה להפריז בחשיבותו לעולם הקומיקס הישראלי, והוא השפיע ועדיין משפיע על כולנו. העובדה שההומור שלו אפשר לו לצחוק הכול היא השראה גדולה.
"בצילום הזה רצינו לשחזר את גבע בסטודיו (כשאנגלמאיר מגלם אותו, לב"כ). אבל במקום להושיב אותו באמבטיה, כמו בציור המקורי, הושבנו אותו בסטודיו שלו, עם סקיצות הברווזים וצעצוע קטן של ברווז על הרצפה. יש כאן אווירה עצובה וקודרת, אבל גם אלמנטים הומוריסטיים - למשל החומוס מהקופסה, שזו הייתה התזונה העיקרית שלו. המתח הזה בין הטראגי לקומי מאוד אפיין אותו".
שיעור הקומיקס הראשון עם מישל קישקה, 1992
מחווה לרמברנדט, "שיעור האנטומיה של ד"ר ניקולאס טולפ", 1632
"מישל קישקה היה מורה שלי בבצלאל, הוא לימד את קורס הקומיקס הראשון שהיה בארץ. הרבה פעמים בשיעורים שלנו היינו מנתחים את הקומיקס, מה עובד ומה פחות, ואיך אמן יכול ליצור את הקומפוזיציה האפקטיבית ביותר. בצילום הזה הפכנו את הניתוח המילולי לניתוח פיזי. יש את דמות המנתח, שמחזיק סכין מנתחים ביד ואת דמותו של טין-טין, ואותנו מסביב במבטים נדהמים, מסתכלים בניתוח. הצילום הזה כולל עבודת תאורה מוקפדת ומורכבת, ממש עמדנו ככה שעות, עד שהגענו לתאורה המדויקת. רצינו להגיע לתחושה של כמעט ציור".
ביטול שבוע האיור, 2022
מחווה לליאונרדו דה וינצ'י, "הסעודה האחרונה", 1495-8 לערך
"זה הצילום שלקח הכי הרבה זמן למצוא עבורו לוקיישן. היה מאתגר למצוא מקום שהוא גם גדול וגם יכול להכיל את הקומפוזיציה של 'הסעודה האחרונה', עם התקרה המיוחדת, שיוצרת אלכסונים. ואז לילך פתאום נזכרה שיש ליד הבית שלה מבינה נטוש שרצו להקים עליו סטודיו לאמנים. נסענו לשם וגילינו מבנה בטון מדהים שהיה מושלם להפקה הזאת. הסענו למקום חבורה מכובדת של מאיירים, הצבנו שולחן ארוך, ובמרכזו ישב יובל סער, מי שיזם את שבוע האיור. הצילום למעשה מציג את הרגע שבו הוא מספר ששבוע האיור בוטל (בשל החלטת עיריית תל אביב-יפו להפחית את התמיכה הכספית באירוע, לב"כ).
"גם כאן אפשר לראות את המשחק עם דלות החומר שהיה לנו חשוב להציג - הבטון החשוף, המפה הלבנה, ואפילו הרגליים שלנו מתחת לשולחן. אפשר מיד להבין שאנחנו חבורה של ישראלים. גם כאן, כמו בצילומים רבים, יש הקפדה על צבעוניות במטרה למצוא את הגוונים המתאימים".
זאב ודוש מודאגים מתדמית ישראל בעולם, 1972
מחווה לגרנט ווד, "גותיקה אמריקאית", 1930
"מדובר על שני הקריקטוריסטים הבולטים בישראל בשנות ה-50 וה-60", הוא מספר על התמונה שבה הוא מגלם את דוש (קריאל גרדוש) וקרן כץ מגלמת את זאב (יעקב פרקש). "הקריקטורות שלהם הן ממש סמל לאומי, בעלות מסר ביקורתי, ורבות מהן עסקו בתדמית של ישראל באותן השנים. גם כאן היה מאתגר למצוא את הלוקיישן, חשבנו על כמה מקומות ביפו, אבל אז מצאנו את בית האבן הזה, שמעניק לתמונה את האווירה האירופאית. בצילום הזה אנחנו למעשה מפגישים ביניהם, כשאפשר לראות שבמקום המוטות של הקלשון יש מכחולים, כי זה למעשה היה הנשק שלהם".
מפגש ייסוד חבורת החור, 2000
מחווה לאדואר מאנה, "ארוחת בוקר על הדשא", 1863
"מה שתיעדנו כאן זה למעשה ישיבת מערכת של החבורה, שהתרחשה בכל מיני מקומות והרבה פעמים בבית של דודו גבע. בצילום מתועדת הישיבה שבה חיפשנו שם לחבורה תוך כדי פיקניק, ואז הסתכלנו על בייגלה, והחור שבו העניק לנו את הרעיון לשם. יש כאן ניסיון לשחזר את הציור המקורי של מאנה, אבל באמצעים מקומיים. כאן כל אחד מאיתנו 'לבש' את הדמות שלו - דודו עם כובע הברווז (בגילום הדס זעירא, לב"כ), ואני בדמות שושקה, שזה גם היה מאוד מתאים כי ביצירה המקורית יש אישה עירומה שיושבת לצד שני גברים.
"את הצילום הזה צילמנו לפחות שלוש פעמים, במרווחי זמן שונים, ובשעות שונות במהלך היום כי רצינו להגיע לתאורה המושלמת. בגלל שהיה פער של כמה חודשים בין צילום לצילום, אז בפעם הראשונה הכול היה עדיין ירוק, ולעומת זאת בפעם האחרונה הדשא כבר התייבש והצהיב קצת. בסוף החלטנו שזה בסדר, שאנחנו חיים בישראל, במזרח התיכון, ויובש זה חלק מהעניין".
דוד פולונסקי מאייר את סרט האנימציה "ואלס עם באשיר", 2004
מחווה לקספר דויד פרידריך, "הטייל מעל לים הערפילים", 1919 לערך
16 צפייה בגלריה
דוד פולונסקי מאייר את סרט האנימציה "ואלס עם באשיר", 2004
(צילום: זאב אנגלמאיר, לילך רז, קרן כץ)
"פולונסקי הוא צייר וירטואוז, ואין ספק שהיצירה הכי אייקונית שלו היא 'ואלס עם באשיר', אז כמובן שרצינו להתייחס אליה. שחזרנו את הרגע הזה בסטודיו שהוא מתחיל לעבוד, ורצינו ליצור אווירה של מחשבה וחיפוש השראה. הציור הגדול שעומד מולו צויר בסטודיו על בד, והמטרה שלו הייתה להעניק איזו הרגשה ערפילית. כלומר שהצופה יבין שלא מדובר בנוף, אלא במה שמתרחש בתוכו, בתודעה ובמחשבה שלו.
"זה היה צילום יחסית קל לביצוע, אבל תהליך המחשבה שהוביל אליו היה מאוד מורכב. חשבנו איך יהיה הכי נכון לצלם אותו, איך לזקק את הרגע בצורה הטובה ביותר. רצינו להציג איזה רגע משמעותי של אמן, הרגע שלפני, שהוא מאוד חשוב עבור אמנים, כשעדיין לא ידוע מה היצירה עומדת להיות".
אילנה זפרן מקבלת השראה למדור ההיסטורי "רישומון", 2006
מחווה ליאן ורמיר, "מוזגת החלב", 1657-8 לערך
16 צפייה בגלריה
אילנה זפרן מקבלת השראה למדור ההיסטורי ״רישומון״, 2006
(צילום: זאב אנגלמאיר, לילך רז, קרן כץ)
"לאילנה זפרן היה טור מצליח במשך שנים רבות. באמצעות חתולים שהיא ציירה, היא הצליחה לדבר על הכול - על החיים האישיים שלה, על פוליטיקה ועל נושאים חברתיים. כאן בעצם ביקשנו לשחזר את הציור של ורמיר, כשבצילום אילנה מוזגת חלב לחתול שלה, ספגטי, כשתוך כדי עולה לראשה הרעיון ליצור את סדרת הקומיקס 'הרישומון'. זה צולם בביתה, ולמזלנו הצלחנו למצוא סל שדומה למקורי, ואפילו קנקן דומה. הנס הגדול של הצילום הזה הוא המבט של ספגטי, שממש מסתכל על מזיגת החלב. זו ללא ספק נקודת השיא של הצילום, הקומפוזיציה המושלמת".
הולדת שושקה אנגלמאיר, 1998
מחווה למיכלאנג'לו, "בריאת אדם" (פרט מציור תקרה), 1512 לערך
"בצילום הזה ממש העמדנו חצובה בים, בחוף דולפינריום. הצילום הראשון היה בעצם שושקה שיושבת על הסלע, ואחרי זה צילמנו אותי מולה, ואז הלבשנו את הצילום האחד על השני. זה גם מה שהפך את הצילום הזה לכל כך מאתגר, כי היה מאוד קשה לכוון את האצבע שלי כך שתהיה במרחק המדויק מהאצבע של שושקה. זה גם צולם בשעה שש בבוקר בשביל התאורה האפרורית, ובאמצע החורף, אז היינו קפואים לגמרי. כמובן שגם נפלנו פעמים רבות, היה לא פשוט, אבל כולם נרתמו למטרה. מבחינתי, הולדת שושקה זה רגע מפתח משמעותי במהלך האמנותי שלי ובקריירה שלי בכלל".
חנוך פיבן מגלה את הסגנון הייחודי שלו בעת קניות בשוק, 1990
מחווה לרנה מגריט, "בן האדם", 1964
16 צפייה בגלריה
חנוך פיבן מגלה את הסגנון הייחודי שלו בעת קניות בשוק, 1990
(צילום: זאב אנגלמאיר, לילך רז, קרן כץ)
"חנוך ידוע בארץ ובעולם בזכות השימוש שלו באמצעים שונים ובחפצים ליצירת פורטרטים. הייתי שכן שלו במשך תקופה, ובאמת הוא היה מחפש במשך ימים את האובייקט הספציפי - את הסבון שיהיה האף של דרעי, או את מטאטא הקש שיהיה השיער של שרה. כאן בחרנו ברגע שהוא נכנס בפעם הראשונה לחנות יד שנייה ועולה במוחו הרעיון להשתמש בתפוח כאף בפורטרט.
"לאחר הרבה חיפושים מצאנו חנות יד שנייה ביפו שהייתה מושלמת לצילום וכללה המון אביזרים ואובייקטים יפים, שמאוד שמוסיפים עניין לצילום. ריבוי האובייקטים גם מעביר משהו מהחיפוש התמידי של חנוך אחר הפריט הנכון ביותר".
אורי פינק זומם את "זבנג!", 1987
מחווה ליאן ורמיר, "אמנות הציור", 1666-8 לערך
"אבל כולנו מיד התחברנו לרפרנס הזה כי יש בו משהו משעשע, בעיקר באופן ההתייחסות אל האמן שבסטודיו. בצילום למשל מאוד אהבנו את התנוחה המגוחכת של קרן, שמשחקת אותה דוגמנית. את אורי הלבשנו באופן כזה שגם יצטט את הציור המקורי, אבל גם ישדר אווירה מקומית. את התפאורה בנינו בתוך הסטודיו, כולל הווילונות, שלקח זמן למצוא את הגוון המושלם והדוגמה הנכונה ביותר. גם את הרצפה יצרנו, שמזכירה את הציור המקורי".
מ. אריה חולם את צ'יפופו, 1959
מחווה להנרי פוזלי, "הסיוט", 1781
"זה היה הצילום הכי מאתגר מבחינה גופנית. נאלצתי לשכב בתנוחה הזו במשך שלוש וחצי שעות, בזמן שקרן יושבת עליי בתור קופיקו. זה היה מאוד קשה, סבלתי אחרי זה מהתכווצויות בגב ובכליות. לשלוח ככה יד אחת, בזמן שהשנייה על הראש, ועוד להיות ומקופל בחצי סיבוב כזה, זה לא פשוט. כאן רצינו להביא אווירה שהיא כמו חלום סיוטי כזה, לכן בחרנו בתאורה מעט מוחשכת. עם זאת, ההומור קיים גם כאן, בעיקר בזכות הכותרת של הצילום".
נחום גוטמן חוצה עיר קטנה ואנשים בה מעט, 1959
מחווה לז'אק-לואי דויד, "נפוליאון חוצה את האלפים", 1801
"בצילום הזה רצינו להזכיר את הציור שבו נפוליאון רוכב על סוס. מאוד אהבנו את ההרואיות של הציור המקורי ורצינו להפוך את גוטמן למין נפוליאון כזה. הכול הלך בסדר, מלבד החמור שהבאנו שפשוט לא הסכים לשתף פעולה. כשקרן עלתה עליו הוא ניער אותה והיא עפה באוויר ונקעה את הרגל. אז התנדבתי להיות החמור בעצמי. מצאנו תלבושת של חמור, וחזרנו ללוקיישן. קרן כל הזמן חששה שאנחנו הולכים להתרסק על הסלעים, זו הייתה תנוחה מאוד מאתגרת להישאר בה. גם הבד המתנפנף היה מאוד מאתגר. העפנו אותו שוב ושוב, עד שבסוף קשרנו אותו, ומתנדבת החזיקה את המוט, כך שהוא יראה מתוח".
דני קרמן ויוסי אבולעפיה נפגשים בקפה כסית, תל-אביב, 1971
מחווה לאדגר דגה, "האבסינת", 1875-6
16 צפייה בגלריה
דני קרמן ויוסי אבולעפיה נפגשים בקפה כסית, תל-אביב, 1971
(צילום: זאב אנגלמאיר, לילך רז, קרן כץ)
"דני ויוסי, שני מאיירים מיתולוגיים נפגשים לשיחה בקפה כסית, מרכז בוהמה חברתי מיתולוגי. הצילום הזה לשמחתנו הצליח לשחזר את האווירה של הציור. לקחנו את כל האובייקטים, כולל הכובעים והמעילים, ולכלכנו אותם בכוונה. מרחנו עליהם קצת צבע כדי ליצור את ההרגשה שגם הצילום הוא מין ציור. לדני, במקום המקטרת שיש בציור המקורי, יש טוש בפה. הכיבוד ששמנו על השולחן הוא תות וקבב. התות כמובן בגלל 'האריה שאהב תות' והקבב מתוך הספר 'מי המציא את הקבב הרומני' של מאיר שלו".
דניאלה לונדון דקל ברגע של הארה שהוביל ליצירת "חמודי", 2000
רפאל, "המדונה הסיסטינית", 1512-3
16 צפייה בגלריה
דניאלה לונדון דקל ברגע של הארה שהוביל ליצירת ״חמודי״, 2000
(צילום: זאב אנגלמאיר, לילך רז, קרן כץ)
"זאת התמונה האחרונה שצולמה. לצד האתגר למצוא בדיוק את הווילונות המתאימים וליצור את הרצפה הנכונה, הקושי הכי גדול היה למצוא תינוק. בכל זאת, מדובר בכמה שעות על הסט, והיה צריך למצוא לא רק תינוק שישתף איתנו פעולה, אלא גם אמא שתסכים להגיע ולהיות איתו, להרגיע כשצריך. זה לא היה קל, אבל בסופו של דבר, ערב לפני הצילומים, מצאנו תינוק והוא אפילו שיתף פעולה והיה מתוק ושמח.
גם כאן יש הקפדה על התאורה והצבעוניות. קרן, שהיא אמנית ורקדנית, יודעת איך לדייק את תנוחות הגוף באופן מושלם - האופן שבו האישה אוחזת בתינוק, היד של המאייר דור כהן, שמונחת על הגלימה שלו. ההקפדה הזו מעבירה את האהבה והכבוד לפרויקט הזה, גם כשהוא כולל בתוכו לא מעט הומור, הוא נעשה ברצינות רבה ותוך מחשבה לפרטים הקטנים ביותר, והיה לנו חשוב שיראו את זה".
