באחד הפרקים של המיני-סדרה "נאמנות כפולה" מתוארת הפקה הוליוודית שמזכירה את "אפוקליפסה עכשיו", ולא במקרה. הבמאי, איש מוכשר אבל בעל חשיבות עצמית בגודל יבשת אסיה, מנסה ליצור את הדרמה האולטימטיבית על מלחמת וייטנאם, כלומר מהצד האמריקני כמובן. הוא נדהם לגלות שהעוזר שלו שכר אישה סינית לתפקיד של זקנה וייטנאמית: בכל זאת, זה לא שהצופים האמריקנים ישימו לב.
"נאמנות כפולה" - טיזר
(באדיבות HBO)
תת-העלילה הזו, שהיא מהמהנות בסדרה החדשה של HBO (זמינה ב-yes, HOT וסלקום tv), ממחישה את הפטרנליזם התרבותי של המערב כלפי מיעוטים בכלל וכלפי הצד הווייטנאמי במלחמה שקרעה את אמריקה בפרט. במשך שנים הוייטנאמים היו או הצד האלים וצמא-הדם של הצפון הקומוניסטי, או הקורבנות המוחלטים של הדרום המערבי. במידה רבה, ההתלהבות הרבה מהספר זוכה הפוליצר שעליו מבוססת הסדרה, "האוהד" (The Sympathizer, כשמה המקורי של הסדרה) מאת וייט טאן נוון (תורגם לעברית בהוצאת בבל), נובעת מהמבט מקורי והרענן על דמויות שלא קיבלו אפילו שורה בסרטים, וגם על כך שהוא מצא דרך להטיח ביקורת שנונה על שנים של התנשאות, אוריינטליזם וגזענות.
"נאמנות כפולה", מלבד השם הגנרי להחריד שניתן לו בעברית (ולא ש"האוהד" זו הברקה), מעבדת בהצלחה את הסחרחורת הספרותית לשבעה פרקים שיש בהם דרמה חזקה, סאטירה נוקבת ולעתים גם הריח החריף של תעוזה טלוויזיונית, בעיקר בפרקים אותם ביים פארק צ'ון-ווק הגאון. גיבור הסדרה הוא "הקפטן", מרגל קומוניסט שהשתחל לשירות החשאי של צבא דרום וייטנאם והפך לעוזרו הצמוד של "הגנרל". רגע לפני נפילת סייגון, "הקפטן" וקבוצת נאמנים של "הגנרל" נמלטים לארצות הברית, שם הם חיים כפליטים שעדיין חולמים על השיבה הביתה, וחלקם אפילו מפנטזים לנקום את התבוסה הצבאית המשפילה מול הקומוניסטים השנואים.
"הקפטן", כמו כל מרגל ראוי, הוא אנטי-גיבור משכנע, עם פני תינוק שמרחיקים אותו מכל חשד וקילינג אינסטינטקט שעוזר לו לשרוד בדרך רצופת שקרים ובגידות. ולמרות זאת, קל להזדהות איתו: מילדות הוא סובל בגלל שהוא רק חצי-וייטנאמי וחצי-צרפתי, זכר טראומטי לכיבוש הצרפתי של וייטנאם, וכאדם בוגר הוא נקרע בין חבר טוב אחד שמפעיל אותו כמרגל וחבר טוב אחר, שהקומוניסטים רצחו את משפחתו רגע לפני טיסת המילוט. הדבר הכי קרוב לזוגיות שיש לו זה מפגשים מיניים עם מזכירה אקדמית שמבוגרת ממנו בכמה שנים טובות, שאותה מגלמת סנדרה או ("החוג לאנגלית", "להרוג את איב", "האנטומיה של גריי"), וגם זה לא ממלא את החור בנשמתו. גם עם בתו של "הגנרל" יש לו גם מערכת יחסים בלתי פתורה.
הואה שואנדה, שחקן אוסטרלי ממוצא וייטנאמי, מקבל הזדמנות רצינית בתפקיד "הקפטן" והוא לוקח אותה עם כל מה שהתסריט מעניק לו, בעיקר בקטעים הקומיים (יחסית): יש לו תזמון טוב, מימיקה משעשעת וכישרון מיוחד להיראות אבוד ומפוקס בו-זמנית. את הניצוצות הגדולים רואים במפגשים שלו עם רוברט דאוני ג'וניור, שנמנה על מפיקי הסדרה ושבה הוא גם מגלם מספר דמויות (לומר כמה בדיוק יהיה סוג של ספוילר), בהן סוכן CIA מפוקפק, פרופסור מתנשא ואת הבמאי המופרע שאוזכר לעיל, מתוך כוונה להראות כמה רחבה הייתה המניפולציה האמריקנית. הדינמיקה של דאוני ג'וניור עם שואנדה מזכירה, וסליחה על ההשוואה, את הכימיה של איירון מן עם טום הולנד בתור ספיידרמן הצעיר, רק בגרסה הרבה יותר מקאברית ושחורה.
אולם מה שבעיקר הופך את "נאמנות כפולה" לסדרה טובה הוא התיאור הנוקב וחסר הפשרות של אנשים שנשללה מהם הזכות לשלוט בגורלם בשם אידיאולוגיות גדולות, וכעת הם נאחזים בכל קש על מנת שלא לטבוע. מעניין כמה מהם אפילו לא זכו להגיע ליום שעושים עליהם סדרה מעוררת מחשבה ב-HBO.
