עברו כבר 22 שנים מאז שעדי גילת ויהלי סובול התחתנו, אבל היא עדיין מחייכת כשהיא נזכרת בפגישה הראשונה שלהם שהונצחה בשיר "רגעים" שסובול כתב ואריק איינשטיין שר. "פגשתי את יהלי בחתונה. רקדנו כל הערב כשהמבטים שלנו נפגשו כל הזמן", מספרת גילת. "בסוף הוא אמר לי - 'את נורא מוכרת לי', ואני אמרתי, 'גם אתה מוכר לי'. היינו נורא שיכורים. רגע לפני שנפרדנו הוא בא להגיד לי נורא שיכור 'לילה טוב', ואז חברה אמרה לי 'מה, את משוגעת? לא הפסקתם להסתכל אחד על השני, קחי ממנו את מספר הטלפון'. אז ניגשתי אליו ואמרתי לו, 'הגיע השלב של הטלפונים ואני נורא רוצה את הטלפון שלך', הוא אמר, 'אבל אני בלי טלפון. אני אזכור'. שלושה חודשים אחרי זה הוא התקשר, ואחרי חצי שנה הוא הציע לי נישואים".
די מהר.
"אני מאוד נאמנה לתחושת הבטן שלי. נכון שזה היה אחרי מעט זמן, אבל אל תשכח שאת ההורים שלו כבר הכרתי. עבדתי איתם בתיאטרון - עם אבא שלו יהושע כמחזאי ועם אמא שלו עדנה כמעצבת תפאורה. כשהוא כרע ברך והציע לי נישואים באיזו מסעדה בזכרון יעקב, אמרתי לו כן, כי ידעתי שיש לי את הבחור הכי מדהים שאפשר לקבל, אבל גם אמרתי לו, 'אני מוכנה להתחתן איתך, אבל זה לא שאנחנו הולכים לעשות תוך שנה-שנתיים ילדים'. אחרי ארבע שנות נישואים נולדה רונה.
"אני שמחה מאוד על הדרך שנבנתה. אנחנו עד היום בונים אותה. אני מרגישה שהזוגיות היא ילד שלישי שלנו. צריך לטפל בזוגיות. זה לא ברור מאליו. זה משהו שאנחנו נותנים לו המון מקום".
איך השיר הגיע לאריק איינשטיין?
"פיטר (רוט) בדיוק הפיק לאריק איינשטיין אלבום חדש, ושאל את יהלי אם הוא רוצה לכתוב לו שיר. אז זכינו שהוא שר אותו".
"עם מי אני אדבר בלילה אחרי הצגה אם לא עם יהלי?"
גילת, 47, שחקנית תיאטרון, טלוויזיה וקולנוע מוערכת, שמשחקת כעת בתיאטרון בית ליסין בהצגה "יום המזל שלי" ובהצגה "משפט אייכמן". היא וסובול, מוזיקאי מוכשר וחבר להקת "מוניקה סקס", הם הורים לרונה, שחקנית בראשית דרכה, ודוד (13).
"עם מי אני אדבר בלילה אחרי הצגה אם לא עם יהלי?". עדי גילת ויהלי סובול
(צילום: ענת מוסברג)
בית של שני אמנים זה יתרון?
"יתרון גדול. עם מי אני אדבר בלילה אחרי הצגה אם לא עם יהלי? אם אני אשב לפצח איזו סצנה שאני לא מצליחה לפצח? איזה כיף לי שאני יכולה לשמוע את השירים שלו בשלבי התהליך ושהוא יכול להתייעץ איתי. לא תמיד הוא מתייחס להערות שלי על השירים שלו, ולא תמיד אני מתייחסת להערות שלו, אבל כיף שיש לך עם מי לדבר. הוא נורא מוכשר המנייאק הזה. אני יכולה להעיר לו מה עובד לי ומה לא, ואני אומרת גם אם הוא מתבאס".
את נוסעת להופעות שלו?
"כשיש הופעות שלהם בבארבי כל הבנות של הלהקה באות. הם חברים כל כך טובים. אנחנו גם נפגשים מחוץ להופעות. אני מאוד אוהבת את ההופעות סולו של יהלי. אני נורא משוויצה בו. הוא שם בשיא הדרו ויופיו. הוא גם עושה את השירים שלו, לא רק של מוניקה, והוא עושה בלוז וקאברים. יש לו גם מופע עם יהושע, אבא שלו - עם החומרים של יהושע והשירים של יהלי".
גילת נולדה בגבעתיים ולמדה בבית הספר התיכון לאמנויות תלמה ילין, אביה הוא העיתונאי הנודע מרדכי גילת. בצבא שירתה כמ"כית בנות. לאחר סיום השירות הצבאי התקבלה ללימודי משחק בסמינר הקיבוצים, שם גם השלימה לאחר מכן לימודי תואר ראשון בבימוי וחינוך.
עוד לפני שסיימה את לימודי המשחק השתלבה בתיאטרון הקאמרי בהצגה "עד ראייה", שכתב יהושע סובול. לאחר סיום הלימודים המשיכה לשחק בתיאטרון הקאמרי בתפקידים שונים, ואחר כך גם בתיאטראות בית ליסין וחיפה. את קריירת המשחק בטלוויזיה החלה בסדרה "הבורר". בשנת 2022 ביימה לראשונה הפקה תיאטרלית ייחודית, "צירים", בהשתתפות יעל שרוני ועינת הולנד. לא מזמן ביימה בסטודיו של יורם לווינשטיין את "נפש יהודי" של סובול וגרמה לו לדמוע.
"החיידק נדבק בי". עדי גילת
(צילום: זוהר שטרית)
למה בחרת במשחק ולא בעיתונות למשל?
"הייתי תחקירנית בטלוויזיה מיד אחרי הלימודים בתלמה ידין - אבל כבר שם החיידק נדבק בי. כשהייתי ילדה אח שלי למד בתלמה ילין אמנות פלסטית, וכולנו היינו נורא מוקסמים מבית הספר. אז אמא שלי אמרה לי, 'לכי תנסי, מה אכפת לך'. אחרי הלימודים אמרתי, רגע, עוד אל תחליטי מה את הולכת לעשות, והלכתי להיות תחקירנית של מני פאר ואחר כך עבדתי בתוכנית בוקר. התגלגלתי בכמה תכניות כתחקירנית ומאוד אהבתי את זה. איכשהו דמיינתי את עצמי סוללת לעצמי דרך בתחום התוכן, ואז עשיתי צבא, נסעתי לטיול, חזרתי והחלטתי שאני רוצה - לשחק".
"הרבה מחזאים מונעים מישראלים את החומרים שלהם"
"יום המזל שלי" קומדיה שכתב פטריק האודקור וז'רלד סיבלייראס, תרגם אלי ביז'אווי וביים משה נאור, עוסקת בגבר מצליח, עם קריירה, משפחה וחיים שנראים מסודרים. אבל אז הוא מקבל הזדמנות יוצאת דופן לחזור ליום גורלי בעבר ולבחור אחרת. מה שנראה בהתחלה כמו תיקון קטן, מוביל לשרשרת בלתי צפויה של מפגשים, שינויים, אהבות והחמצות, ומעמיד במבחן את כל מה שהוא חשב שהוא יודע על עצמו. לצידה של גילת משחקים גם קובי פרג', יובל ינאי, יעל וקשטיין ודור אלמקייס.
מה היה קורה לו יכולת לזרוק קובייה ולשנות את מסלול החיים שלך?
"הייתי חוזרת אי שם לשנת 2000. נסעתי אחרי הצבא לטיול עם חבר טוב וטיילנו בחוף המערבי וסיימנו בניו יורק. נשארתי שם כמה חודשים, קצת מלצרתי, ופגשתי חברים חדשים. יום אחד אחד החברים שלמד בבית הספר למשחק לי שטרסברג הזמין אותי לצפות בשיעור שם, והתחילה להירקם בי המחשבה להישאר לחיות בניו יורק וללמוד שם משחק. אבל לא הייתה לי ויזה. החלטתי לחזור לארץ לנסות לארגן את עניין הוויזה ולחזור לניו יורק.
מתוך "יום המזל שלי", בתיאטרון בית ליסין
(צילום: רדי רובינשטיין)
"חזרתי לארץ וביקשתי מחבר שעובד בניו יורק לברר לי על עבודה שם שתקנה לי ויזה. אחרי כמה חודשים הוא התקשר, והודיע לי שארגן לי עבודה ואני יכולה להגיע לניו יורק. הבעיה ששבועיים קודם לכן התאהבתי קשות והחלטתי להישאר בארץ ולוותר על החלום. לפני שנתיים נסעתי עם יהלי והילדים לניו יורק לחופש. זו הייתה הפעם הראשונה שביקרתי שם מאז. היה רגע בטיול שהסתכלתי על המשפחה שלי וחשבתי לעצמי, מה היה קורה אם...".
גילת משחקת כיום גם את הסנגורית של אייכמן בהצגה "משפט אייכמן" שכתב מוטי לרנר וביים אילן רונן. "זה תפקיד מאוד יפה" היא אומרת. "מצד אחד היא אישה גרמניה שבאה לייצג את אייכמן, מה שלא כל אחד הסכים לעשות. היא חשבה שהיא תזכה לפרסום, אבל בפועל היה לה מאוד קשה. היא מייצגת אותו, אבל בלב כבד ומתעמתת איתו. היא באמת מייצגת את הדור החדש שמתבייש במעשים האלה. שלא מקבל את העיוורון והישיבה על הגדר בזמן שנעשים כאלה עוולות".
האנטישמיות כיום זורקת אותך לפעמים לימים ההם?
"היום יש אנטישמיות גדולה ויותר ויותר דיקטטורות בכל העולם. אני מרגישה שהמחזה משקף חשיבה לא עצמאית שמובילה למקומות מסוכנים ואפלים, שיכולים להוביל למקרים כאלה. לא ממש נתקלתי באנטישמיות, אבל כשאני נוסעת לבקר בברלין, החברים שחיים שם מדברים על האנטישמיות שחוו. ניסיתי להביא את המחזה 'נפש יהודי' שביימתי בסטודיו של יורם לווינשטיין לברלין, ללא הצלחה.
מתוך "משפט אייכמן"
(צילום: עומרי דגן)
"ביימתי הצגה אצל יורם לווינשטיין, והמחזאי משך את הזכויות שלושה ימים אחרי שאנחנו הותקפנו. הרבה מאוד מחזאים מונעים מאיתנו את החומרים שלהם. חברים שלי בברלין חווים חוסר ביטחון מאוד גדול. חברה שלי סיפרה לי ששמו להם בתיבת דואר הודעות נאצה".
המצב בארץ מדאיג אותך?
"היום יותר קשה לנו לדבר אחד עם השני. השסע מדאיג אותי. גם סתימת הפיות. יש פנאטיות מכל הכיוונים, והפנאטיות הזאת מסוכנת. אנשים לא מוכנים לראות את המורכבות של המצב. אני מאוד נזהרת מלדבר. זה מסוכן. תסתכל מסביב ותראה איזו אלימות יש כלפי מי שפותח את הפה. הנשמות שלנו נשחקו מהאלימות שהייתה ב-7 באוקטובר, ויש לנו פחות כוח לעימותים.
"הדעות שלי מורכבות. אני לא פוליטיקאית. אני יכולה להגיד רק דבר אחד - אנחנו נמצאים כבר הרבה מאוד שנים במלחמות שלא נגמרות, ואולי הגיע הזמן לבדוק דרך אחרת ולהידבר. אם כל כך הרבה שנים אנחנו חיים על חרבנו, במדינה עקובה מדם, אז צריך לחפש דרך לא רק בתוכנו. די, מספיק, כמה אנשים עוד יהרגו?"
גילת יודעת על בשרה על מה היא מדברת. כשיצאה להפגין סמוך לביתה, עם שני ילדיה, צעיר בן 19 ריסס גז פלפל לעברם ופגע בבתה. זמן קצר אחר כך כתבה בפוסט שעורר תהודה גדולה: "הערב פגעו במחמל נפשי. פגעו בילדה שלי בת ה-12. פגעו בביטחון האישי שלי ללכת עם ילדיי להפגין".
"השפה שלנו היא השורשים שלנו". עדי גילת
(צילום: זוהר שטרית)
"חוויתי את זה לפני חמש שנים", היא נזהרת בלשונה. "אף אחד לא קם וגינה את זה. הנה היום יש אלימות קשה נגד החרדים וגם כלפי הקפלניסטים ומשפחות החטופים, ואף אחד לא קם ומגנה את האלימות הזאת. כששואלת אותי כתבת טלוויזיה, 'את לא מרגישה שאת לא בסדר שאת לוקחת את הילדים שלך להפגנה?' השאלה הזאת לא במקומה. עניתי לה, 'זה שאת שואלת אותי את השאלה הזאת, רק מעיד על לאן הגענו'. למה אין פה חופש ביטוי אמיתי".
העתיד שלכם כאן?
"ברור. אני חושבת שבארץ אני ארגיש הרבה יותר טוב. זה המקום שלנו ואנחנו צריכים להיות טובים אליו. אני שחקנית, יהלי מוזיקאי. השפה שלנו היא השורשים שלנו, והיא כלי מאוד חשוב במקצוע שלי. זאת תהיה זרות גדולה לשחק בשפה זרה. ואני גם אוהבת את המקום הזה מאוד, את המשפחה שלי ואת החברים שלי שנמצאים פה".
אם מישהו מהילדים שלך ירצה לנסות את מזלו בחו"ל?
"אם מישהו מהילדים שלי ירצו לנסוע ולבנות את העתיד שלו במקום אחר - בשמחה, אבל אני חושבת שהם מאוד מחוברים למקום הזה. הלוואי שרונה תשחק בחו"ל. דוד עוד קטן בשביל להבין את היכולות והכישורים שלו".
המצב מתבטא גם בתיאטרון. פעם היו כאן הצגות פוליטיות.
"יש את 'קרנפים' בבית ליסין, לא מעבר. אני מאוד מקווה שזה ישתנה. אני חושבת שאנחנו צריכים לדבר על הדברים. התפקיד של האמנות הוא לשים את הקלפים על השולחן, לייצר איזה שיח. לשקף את המצב, לא לקבור אותו. לעורר מחשבה, לעורר איזה עימות בנוגע לנושאים.
"התפקיד של האמנות הוא לשים את הקלפים על השולחן". מתוך "קרנפים" בבית ליסין
(צילום: דניאל קמינסקי)
"יהושע סובול כתב כל מחזה מדם לבו. הוא מאוד אמיץ מהבחינה הזאת. היו תקופות, למשל בתקופת ההצגה 'סינדרום ירושלים', שהוא היה הולך עם אבן בכיס להגנה עצמית, למקרה שיתקפו אותו. הוא גם עזב את הארץ ונסע ללונדון אחרי 'סינדרום', בגלל שהיה קשה לאנשים לקבל את האמירות שלו. באחת ההצגות השליכו חזיז באולם. היום יש פחד ממחזות כאלה, יש פחד לדבר. האלימות גואה. לא רק פה, בכל העולם. בגלל זה 'אייכמן' היא הצגה מאוד חשובה בעידן הזה.
"אני גם חושבת על זה שמאז הקורונה לא היה לילדים שלי איזשהו רצף יציב עם חום, שקט ושגרה בריאה. הם כבר לא קטנים. הם קולטים. הם חיים את הפחד הזה. לצערי הרב הם הפסיקו לדבר על הפחד. הם כבר נרמלו אותו. הם כבר היו אדישים לזה".
למסקנה הזו היא הגיעה גם בשל המלחמה עם איראן "נפל לי אז איזה אסימון שאנחנו נמצאים בסכנה", היא מתארת. "לא יכולתי להיות בבית כי לא היה לי ממ"ד ולא היה לי מקלט. היינו באייר בי אנד בי בבית מול הים בבת ים והיינו גם בצפון בקראוון. פעם ראשונה הרגשתי איום אמיתי. להורים שלי היה ממ"ד, אבל הם גרים במגדלים, ואני פוחדת ממגדלים. אז ישנו גם אצל יהושע ועדנה. אין להם ממ"ד, אבל יש להם מקלט".
יהושוע סובול
(צילום: אביגיל עוזי)
"אנחנו הולכים אחורה"
מלבד תיאטרון, גילת מנחה עכשיו פאנל של נשים לכבוד יום האישה, פסיפס של נשים ישראליות, שלא פוחדות לדבר ומשמיעות את קולן, ביניהן תקווה גדעון, זוכת "האח הגדול", לאה ינאי, נועה ירון ולירז צ'רכי. "אנשים אומרים לי, 'מה, עדיין צריך לחגוג את יום האישה?'" היא אומרת. "אני מרגישה שאנחנו בריגרסיה. בשנות ה-70 הייתה כאן ראשת ממשלה. היה איזה גל אופטימי לגבי נשים. היום יש אפס מנכ"ליות במשרדי הממשלה. יש מעט מאוד שרות בממשלה הנוכחית ואני מרגישה שצריך לפמפם את זה. אנחנו הולכים אחורה מהבחינה הזאת".
רונה בתה משחקת עכשיו בהצגה "מי כמוני" בתיאטרון גשר, כמחליפה של נטע רוט. "היא חורכת את הבמה" היא מתגאה. "הלכתי לראות אותה והייתי שלולית. נורא מרגש אותי שהיא הולכת בדרכי, ואני מקווה שהיא מאוד תצליח. היא גם כותבת. היא יכולה להיות במאית נהדרת. ניסיתי לשכנע אותה ללמוד קולנוע, שיהיה לה את כל המיומנויות, והיא אמרה, 'לא, אני יודעת מה אני עושה'. מאוד סמכתי עליה שהיא מחוברת לעצמה. בגיל הזה תיאטרון הוא כלי תרפויטי, ואתה פורק שם כל כך הרבה מטענים, כעסים ואמוציות. אני חושבת שהפורקן הזה בתוך מסגרת של תיאטרון ואמנות זו מתנה נורא גדולה לילד וגם לאמא".
"אנשים אומרים לי, 'מה, עדיין צריך לחגוג את יום האישה?'". עדי גילת
(צילום: זוהר שטרית)
בטח יגידו שהיא מצליחה בזכותך.
"לא, ידעתי שהיא תהיה בזכות עצמה. עובדה, היא מצליחה לבד. לא הייתי צריכה לדבר עם אף אחד, לא הייתי צריכה לסלול לה את הדרך. אני עוזרת לה כי אני מכינה אותה לאודישנים, ויש לנו המון שיחות על תיאטרון. לא יותר. היא מספיק אינטליגנטית והיא מספיק יודעת להשתמש בכלי שלה באופן אמוציונלי וחכם כדי להביא את עצמה לידי ביטוי".
