לפני בערך עשרה ימים עלה ראש ממשלת ישראל לנאום בעצרת האו"ם. על הדש שלו, זה שאיש משום מה לא מושך בו לפני אסונות שמתרחשים בישראל, הייתה נעוצה סיכה עם ברקוד. מי שסרק את הברקוד הגיע אל מה שמכונה "סרטון הזוועות" מ-7 באוקטובר, מורכב בעיקר מסרטונים שצילמו מחבלי החמאס ומצלמות אבטחה ישראליות. היה משהו כמעט נואש בתזכורת הזאת, בניסיון להחזיר את אהדת העולם שהולכת ואוזלת בעקבות האירועים בעזה. אמש (שבת) נפתחה חזית נוספת, הפעם דרך עולם הבידור הטלוויזיוני. הסדרה "אור ראשון", שממחיזה באופן מדויק ארבעה סיפורי גבורה או זוועה או שניהם מאירועי 7 באוקטובר, עלתה בקשת ובמקביל נמכרה לחברת הסטרימינג פרמאונט+, ותשודר לעשרות מיליוני הצופים שלה, כלומר למי שירצה להתמסר אליה.
מתוך "אור ראשון"
(באדיבות קשת)
אני לא רציתי. גם אם נניח רגע בצד את ההסברים ההגיוניים של קשת למה סדרה כמו "אור ראשון" חשובה למאמץ ההסברתי של ישראל בעולם, כצופה אני לא יכולה להתעלם מהתחושה המובהקת שזינקה אל הגוף, ברגע שהתחלתי לצפות בפרקים שנשלחו לביקורת: כל היישות שלי התנגדה לצפייה. הרגשתי שהתודעה שלי מתחננת שאציל אותה מעוד שקיעה אל הכאב והאומללות האלה. אני יכולה להניח שלא מעט צופים הרגישו כמוני מול המסך, ונשאלת השאלה האם סדרה, חשובה ככל שתהיה, צריכה להיות משודרת בערוץ מרכזי כשיש כל כך הרבה אנשים שפשוט לא מעוניינים לצפות בה? האם צופה אמור להישאר מול סדרה שמעוררת תחושת התנגדות ודחייה חזקות כל כך, רק משום שהיא תוחבת אל פרצופינו שוב את הסיוטים שאיש ממילא לא הצליח לשכוח?
"אור ראשון" נוצרה מתוך אותו רפלקס שהנחה את ביבי לפתות את הקהל שלו אל סרטון הזוועות. אותו "רגע רגע, אל תשכחו איפה הכול התחיל! תראו את הזוועות! תזכרו מה קרה לנו!", אבל זה קצת כמו להגיד "אבל הוא התחיל!" באמצע ריב זוגי. התזכורת הזאת לא עובדת. הציבור הבינלאומי כבר מזמן לא ב-7 באוקטובר. הוא נמצא בהווה, וההווה מלא בתמונות מעזה. יש משהו מושך בחזרה לנקודת הזמן ההיא שבה הזעם והכאב היו טהורים ופשוטים, למקום שבו הסיפור שלנו היה מוצדק ופשוט. הרבה יותר קל לקבע אותנו באותו הזמן כדי למנוע מאיתנו לשאול שאלות על המצב הנוכחי. תיזכרו כמה היה כואב אז, אל תחשבו על איך זה כואב עכשיו.
3 צפייה בגלריה
יותר קל לקבע אותנו באותו הזמן כדי למנוע מאיתנו לשאול שאלות על המצב הנוכחי. מתוך "אור ראשון"
(צילום: באדיבות קשת)
ויודעים מה, נניח בצד גם את השאלה עד כמה תפקידה של סדרת טלוויזיה למלא את החור בהסברה הבינלאומית, ומה הסיכוי שהסברה מהסוג הזה - דרמה עלילתית בת ארבע שעות - עשויה להצליח. מי שחשב על הצדקת השידור של "אור ראשון" בארץ מטעמים אלה עדיין לא מסביר מה התועלת בהקרנה שלה בארץ, במקום שבו כולנו כבר מוסברים מעל הראש והנזק שהיא תגרום גדול עשרות מונים מהתועלת. מה הרעיון בלחטט פצע פתוח עם סדרה שכולה טריגר אחד אינסופי, כשמדינת ישראל עוד נמצאת עמוק בבוץ העזתי, כשחטופים עוד נמקים במנהרות, כשאזרחים מפחדים להתמסר לשביב התקווה שאולי טראמפ יכפה עלינו עסקה שתחזיר את החטופים.
הסברה לא יכולה לבוא על חשבון הבריאות הנפשית של האנשים שצופים בה ועדיין חיים את הסיוט, או את הסיקוונס של הסיוט. היא לא רשאית להפוך את הסלון לשדה קרב רגשי. קשת היא אומנם ערוץ מסחרי, אבל יש לה אחריות כלפי הצופה שהיא לא מתוקף הרגולציה או החוק. היא לא יכולה להסתתר מאחורי פסאדה של פטריוטיזם ולטעון לכוונות טובות. לפני שנה בערך עלתה "שחר אדום", סדרה שעשתה דבר דומה אבל באופן מינורי יותר, עם שילוב של קטעי ארכיון אמיתיים. השידור שלה עבר יחסית בלי התנגדות, ואולי זה בגלל שלפני שנה היינו במקום אחר. היינו פחות מותשים, עייפים, מיואשים, מבודדים, מבולבלים מוסרית. אנחנו לא אותם אנשים.
3 צפייה בגלריה
הסברה לא יכולה לבוא על חשבון הבריאות הנפשית של הצופים בה. מתוך "אור ראשון"
(צילום: באדיבות קשת)
האיכות ההפקתית של "אור ראשון" לא מוטלת בספק. היא הופקה בשיתוף עם גופים מחו"ל והתקציב שלה אפשר ליהוק של שחקנים טובים לשחזור האירועים (שכן היא מבוססת על סיפורים אמיתיים). יש בה אפילו כמה רגעים אנושיים מרגשים ומטלטלים, מטבע הדברים. אבל מה הערך המוסף שלה עבור הצופה הישראלי? מה היא מספרת לנו מעבר למה שכבר ידענו יותר מדי טוב? באיזה אופן היא "מתמודדת עם אירועי 7 באוקטובר", כפי שנשבע הקומוניקט, בזה שהיא מספרת לנו את אותו הסיפור שוב? עם כל הכבוד ליכולת של רותם סלע להיות בו זמנית בטקסס, בבת ים ובחיפה, "מוקדם מדי" זה אנדרסטייטמנט במקרה של "אור ראשון". העולם אולי צריך לדעת, אבל אנחנו צריכים לנשום.
