"אם אתה לא מוכן לעזוב את אוקראינה, לפחות שב איתי לשולחן המשא ומתן", פנה ראש ממשלת אוקראינה וולודימיר זלנסקי לנשיא רוסיה ולדימיר פוטין, לפני כמה ימים, ותיבל בעקיצה: "אבל לא במרחק 30 מטרים, כמו שעשית עם מקרון ושולץ. אני לא נושך, ממה אתה כל כך פוחד?" ואכן, משונה היה לראות את פוטין ומנהיגי אירופה יושבים זה מול זה, ובאותה נשימה לחוד, משני צידי השולחן הארוך. אחד מימין, השני משמאל וביניהם שני מתרגמים חמורי סבר. ועל אף שלא קיבלנו הצצה למפגש המדובר בין פוטין לראש ממשלת ישראל, נפתלי בנט, סביר להניח שגם ביניהם נשמר הריחוק החברתי. בהיעדר שפה משותפת, גם שולחן הוא סוג של תהום.
2 צפייה בגלריה
נשיא רוסיה ולדימיר פוטין פגישה ב מוסקבה עם נשיא צרפת עמנואל מקרון משבר אוקראינה
נשיא רוסיה ולדימיר פוטין פגישה ב מוסקבה עם נשיא צרפת עמנואל מקרון משבר אוקראינה
שני נשיאים ושולחן. מקרון ופוטין
(צילום: EPA)
שישה מטרים תמימים, מעט פחות משלושים, תופס הרהיט האיטלקי בלב הקרמלין, בעלות מוערכת של 100 אלף אירו. הוא עשוי עץ אשור, שנצבע בלבן וצופה בזהב בשוליו, והוא ניצב על גבי שלוש רגליים עבות. במרכזו מונח באופן קבוע זר פרחים צנוע, מיניאטורי בהשוואה למידות השולחן. הפרשנים הסבירו שזהו בדיוק האביזר שבו ישתמש מי שחפץ לדבר על שלום אך בעצם להכריז על מלחמה. רק אחר כך הגיעו הסברים פרוזאיים יותר, לפיהם פוטין מודאג מהאפשרות שיידבק בנגיף הקורונה, אבל לא כל אורחיו מוכנים לנדב את ה-DNA שלהם לידי הממשל הרוסי. אז מה עושים? פוסעים סביב המונוליט האופקי, בין השטיח הפרחוני והווילונות הזהובים – ומדברים כאילו אין מלחמה, בזמן שנלחמים כאילו אין מחר.
מיד אחרי התמונות הראשונות, הגיעו ההתחכמויות. גולשים יצירתיים הציגו את השולחן כנדנדה גדולה, שמנהיגי המדינות משתעשעים עימה במשחקי מלחמה, כמגרש טניס מפואר וכחומה בצורה. בראשם של אחרים, לאו דווקא מעבדי תמונות מחוננים, אלא סתם אנשים מן היישוב, עלו דימויים נוספים. למשל, זה שהופיע באינספור איורים וסרטים במרוצת השנים: שולחן ארוך עומד במרכז ארמון. המלך יושב בצדו האחד, המלכה רחוקה ממנו – ואחד מהם מבקש את המלחייה מהשני. המטרה? להראות את עושרם המופלג, עם שפע המטעמים המונחים לפניהם. לחלופין, שולחן דומה (אך בלי פמוטים מוזהבים) יכול להמחיש את התהום הרגשית הפעורה בין בני זוג עשירים הרבה פחות. במקרה הזה, השולחן הארוך משמש כמשל לניכור רגשי.
אך יותר מכל, נדמה ששולחנות מסמלים עבורנו מקום שבו מתקבלות החלטות חשובות. נניח רגע בצד את שולחנות הכתיבה, שהם כידוע אובייקט שונה לגמרי – בודד, זעיר, מעין הרחבה לשכלו של הכותב – ונתמקד בשולחנות הרחבים, שיכולים לאחד סביבם כמה אנשים, לסעודה או ישיבה, או מוטב, ישיבה בזמן הסעודה. לא לשווא התמונות מהקרמלין הזכירו לצרכני חדשות רבים את אחד האירועים המשמעותיים בתולדות האנושות, בין שאכן התרחש ובין שלא – הסעודה האחרונה, כמו שדמיין אותה דה וינצ'י. במפגש ההוא, בערב פסח, בישר ישו ל-12 תלמידיו כי אחד מהם צפוי להסגיר אותו ולהביא להריגתו. לאחר מכן בירך על היין ועל הלחם, הסביר כי אלו הם דמו וגופו - והסתלק. הציירים שביקשו לנסוך חיים במאורע נהגו לסמן את יהודה איש קריות באמצעות נשיקתו לישו, שטעמה מר כלענה. היכן התקיימה הארוחה הזו, אם אכן התקיימה? כנראה במקום כלשהו בירושלים, אבל זה לא העיקר. העיקר הוא שמאז שנפוצה האגדה הזו ועד היום, כל שולחן ארוך עשוי להדהד במחשבותינו את הסעודה האחרונה – אירוע חגיגי שהפך לנבואי ונחתם בבגידה. מבחינה אחרת, כאמור, מדובר בשולחן ליל הסדר המפורסם ביותר בהיסטוריה.
2 צפייה בגלריה
אבירי השולחן העגול, ציור מהמאה ה-15
אבירי השולחן העגול, ציור מהמאה ה-15
אבירי השולחן העגול, ציור מהמאה ה-15
(ציור: Évrard d'Espinques)
גם המלך ארתור אהב לכנס את אנשיו סביב השולחן, כפי שמספרת האגדה, אך אצלו לא הסתתרו מלשינים. במקרה שלו, הרהיט היה עגול, מה שמהווה עד היום אתגר מבחינת ציירים חובבים. ובכל זאת, למלך האנגלי הזה – שחי לכאורה במאה החמישית לספירה, והתקיים אגב בסיפורי האגדה בלבד – הייתה סיבה טובה לבחור דווקא בצורה הזו: שולחן עגול, בשונה ממלבני או אליפטי, כופה שוויון על כל היושבים סביבו, שכן איש אינו יכול לשבת בראשו או להידחק אל פינתו. ארתור אהב לשבת בין אביריו הבכירים כשווה בין שווים, ולקבל איתם החלטות הנוגעות לענייני צבא ושררה. אם בימיו הייתה אופוזיציה, מישהו משורותיה היה מכריז לבטח כי הוא מלך חלש ונטול ציבור, שחושש לקבל החלטות בעצמו. אך כאמור, אין כל עדות שמצביעה על כך ששולחן כזה אכן התקיים, או כמה אבירים ישבו או לא ישבו סביבו – מאות, תריסר או אפס מעוגל.
שולחנות יכולים לשמש גם ככלי קדושה. אם נפשפש בכתבים היהודיים, נמצא את שולחן לחם הפנים, שהוצב בחלקו הצפוני של בית המקדש. בכל יום שבת היו הכוהנים מתחלקים בלחם, ומניחים במקומו אחד חדש. כמה מפואר, ככה פרקטי. בכתבי הקבלה נפגוש רהיט אחר, ונקרא שהאל יושב דרך קבע על כיסא הכבוד, שקדם לבריאת העולם, שצבעו כצבע הרקיע ושמידותיו הן כ-240 מיליון קילומטר על 20 מיליארד קילומטר. הוא מוקף אש ויצורים שמימיים – אך שולחן תואם דווקא אי אפשר למצוא לצידו. בעוד ששולחנות מסמלים מפגש, כסאות מייצגים בדידות. הלבדיות מותחת קו משותף בין כס המלכות, כסא המנהלים והכסא החשמלי. ובינתיים נדמה שלמעט כמה הפוגות, גם נשיא רוסיה נוטה להתרחק מן השולחן ולהתבצר בכסאו.