שמו של סרט הדוקו שעלה אתמול ב-HOT8, "המוסד וקללת לילהאמר", הוא קצת מטעה. המבצע הכושל של המוסד בעיר הנורבגית המנומנמת בתחילת שנות ה-70 לא בדיוק הטיל קללה על אלה שלקחו בו חלק. הנה, ראש המוסד צבי זמיר, שהגיע ללילהאמר לרגל המבצע, המשיך בתפקידו. מייק הררי, מפקד אגף המבצעים במוסד שהיה האחראי על המבצע, הגיש את התפטרותו בעקבות הכישלון - אבל כמו שזה עולה מהסרט, הוא הגיש אותה לעצמו לאחר שחקר את סיבות הכישלון, מצא שהוא נקי מאשם ואחריות ודחה את ההתפטרות. אם כך, שני הקודקודים שעמדו בראש פירמידת ההחלטות במה שאמור היה להיות מבצע החיסול האחרון של מתכנני טבח הספורטאים באולימפיאדת מינכן, יצאו מהסיפור ללא פגע.
מתוך "המוסד וקללת לילהאמר"
(באדיבות HOT8)
מי שכן סבלו מה"קללה", בעקבות מבצע החיסול בו נרצח אחמד בושיקי, מלצר ממוצא מרוקאי שחי בלילהאמר והקים שם משפחה, היו המבצעים שלו בפועל. ומעשה שטן - או היבריס ישראלי מצוי, תלוי את מי שואלים - אלה היו דווקא האנשים שהתריעו שבושיקי אינו האדם אותו ביקש המוסד לחסל: עלי חסן סלאמה, מראשי ארגון הטרור "ספטמבר השחור". בושיקי היה אדם מן המניין שאפילו לא דומה מבחינה חיצונית למטרת החיסול.
לביקורות טלוויזיה נוספות:
שישה מסוכני המוסד שלקחו חלק בפעולה המרושלת והמתוכננת באופן לקוי נלכדו בקלות על ידי המשטרה הנורבגית. לתדהמתה של האחרונה הלכה והתבהרה התמונה המופרכת: מאחורי המבצע עמד המוסד הישראלי, גאוותנו הלאומית ואחד ממקורות ההרתעה המשמעותיים של ישראל, אם לא בעולם אז לפחות בהוליווד. אחרי משפט שנערך בנורבגיה נקבעו לשישה עונשי מאסר של מספר שנים, אך כולם השתחררו לאחר 22 חודשים מסיבות רפואיות.
את האירועים המצערים שאירעו לחלק מהשישה בשנים שהגיעו לאחר שחרורם מהכלא, כמו גם הבושה והכתם שדבקו בהם בעקבות כישלון המבצע, אי אפשר באמת להגדיר כקללה. אם כבר יותר לכיוון פוסט-טראומה. בכל זאת, לא בכל יום אתה משתתף במבצע חיסול סודי על שטח של מדינה ידידותית, מתריע שמדובר בזיהוי לא נכון של המטרה, מקבל פקודה לבצע את החיסול בכל זאת, נתפס בעקבות תכנון פגום ומשלם את המחיר כששני המפקדים שלך נמלטים מהזירה ומתנערים ממך - רק כדי להאשים אותך שנים אחר כך בכישלון המבצע. יוצרי הסרט, עמנואל נקש, גידי מרון ונעם טפר, עשו חסד עם הסוכנים והצליחו להגיע אל חלק מהם ולקבל מהם את העדות ממקור ראשון. הבולט שבהם הוא דן ארבל, היום מאבטח בקניון שמתגורר בדיור מוגן, שהיה מעין 'פרילאנס' של המוסד ונקרא למבצעים מדי פעם בהתאם לכישוריו.
ארבל נחשב במשך שנים למי שזוהה עם יחסי הציבור הגרועים של המבצע, מכיוון שבחקירת המשטרה הראשונית הוא היה זה שחשף בפני הנורבגים את פרטי המבצע ואת זהותם של שאר הסוכנים. ארבל נשא את אות הביזיון והקלון הרבה שנים עד שבשנים האחרונות הצטרף לסוכנים האחרים במבצע והבהיר את מה שאמרו כבר האחרים בהזדמנויות שונות: הסוכנים התריעו בפני הררי וזמיר, המפקדים, שבושיקי אינו האדם שהם מחפשים, אבל אלה הורו בכל זאת לבצע את החיסול. העובדה הזאת אינה חדשה. סילביה רפאל, סוכנת במבצע, כתבה על כך בספרה וארבל עצמו, כמו גם רעייתו של אברהם גמר, דינה, שמתראיינת בסרט, סיפרו על כך בספרו של טפר עצמו - "לילהאמר תיק פתוח", שיצא לפני שלוש שנים.
אפילו מריאן גלדניקוף, שהפכה לסוכנת כמה ימים לפני המבצע ושובצה בו יותר על תקן מתרגמת מאשר אשת מוסד, ידעה להתריע שמדובר באדם אחר והתראיינה על כך בעבר מספר פעמים. אין חדש תחת השמש, אבל במקרה של "קללת לילהאמר" לא יזיקו עוד כמה קרניים מחטאות.
במסגרת הסרט עושים היוצרים חיבור מעניין אל מלחמת יום כיפור, שפרצה כמה חודשים לאחר המבצע, מלחמה שהבהירה שהמבצע הכושל בלילהאמר, למרות הניסיון להציג אותו כאירוע יוצא דופן או כמחדל נדיר, הוא לא מקרה חד-פעמי אלא תוצר ישיר של הזחיחות הצבאית והממשלתית, שהקהו את החוש היהודי המפורסם. האופן בו התנהל המבצע יוצר אצל הצופה את התחושה ששאר החיסולים בסדרת "מבצע זעם האל", אלה שכן צלחו, הצליחו בפוקס או הודות להשגחה פרטית. תשובה לשאלה המעניינת מכולן - למה בעצם התעקשו הקודקודים להורות על חיסולו של בושיקי למרות כל ההתרעות - "קללת לילהאמר" אינו מספק. בהזדמנויות שונות טען הררי שהסיבה לכשלון היה "זיהוי שגוי" כתוצאה מחוסר הניסיון של צוות הסוכנים שפעל תחתיו. ההתנערות הזאת מאחריות היא כנראה הקללה האמיתית, וכמו שזה נראה היא בהחלט לא פסחה על הדורות הבאים.
