כבר לפני חמש שנים נגה ארז שרה שאין לה מושג מה יקרה בסוף הדרך אבל הטריפ לשם יהיה משוגע, ובכל זאת המסע להופעה בפסטיבל קואצ'לה נראה כמו אתגר מופרע במיוחד. בסדרת סרטונים שהעלתה בדרך לאירוע המיוחל אתמול בלילה, היא ובן זוגה/שותף מוזיקלי אורי רוסו נראים כמי שנקלעו לסיטואציה סוריאליסטית עד כדי חוסר-אמינות, שבה ההכנות לאחד המופעים החשובים בקריירה שלה הפכו לגיהינום לוגיסטי וביורוקרטי על רקע המלחמה באיראן. בתפריט: טיסות מבוטלות, צוות תקוע, עלויות מאמירות ואפילו תקרית אחת על רקע שעועית פאבה. אל תשאלו.
3 צפייה בגלריה
גיהינום בדרך להופעה. נגה ארז בפסטיבל קואצ'לה
(צילום: Emma McIntyre/Getty Images for Coachella)
מצד שני, אין כמו התפלשות אמיתית בחתחתים כדי לבסס עוד קצת את אלמנט החספוס והמאבק במוזיקה של ארז, שהוא מרכיב חשוב בפרסונה שלה. ובהינתן שהקריירה שלה סופגת עוד ועוד מהלומות שוב ושוב בגלל נסיבות חיצוניות לחלוטין - מהקורונה דרך המלחמה בעזה ועד ההרפתקה באיראן - ארז כבר לא צריכה לעבוד כל כך קשה כדי לשכנע שזה לא פשוט להיות יוצרת מוכשרת מאוד, כריזמטית להפליא ומאוד יפה: "זה המערב הפרוע", היא שרה בקטע שסגר את המופע, "אבל אני מהמזרח התיכון". זה די מסכם את הסיפור.
ובתור בת האזור המטורלל שהייתה צריכה "כוחות שלא ידעתי שקיימים בי", כפי שאמרה בסיום, ארז לא נראתה כמי שנעלבת מהשיבוץ הבלתי-מוצדק לבמה יחסית זניחה בשעת צהריים (זה לא אישי ולא פוליטי: בהמשך הערב הופיעו שם Geese, להקה מאוד לוהטת באינדי שמחרימה את ישראל). להיפך: ניכר שהיא, הלהקה וצוות הרקדנים התנפלו על כל שיר מתוך הבנה שאם יש קהל בזמן הזה, אז הוא כנראה הטוב והנאמן ביותר שיש לפסטיבל שהפך לאורגיה של אינפלואנסרים. הסט נפתח עם שיר חדש שמתריע מפני "עונת הברווזים", אבל ארז עצמה הייתה ברבור שחור, עם חליפת האובר-סייז המוכרת ומבט של מתנקשת בתהליך ההינעלות על היעד. משם עברה ל-End of The Road, שכאמור נשמע כמו סיכום הולם של חיי הוויה דולורוזה הקרויים "להיות אמנית בינלאומית מישראל". ביצועים חזקים ל-Vandalist ו-Dumb העלו עוד יותר את רמת האדרנלין גם מבעד למסך.
מנגד, לאירוח של הראפר ארמני ווייט הייתה פחות חשיבות מוזיקלית ויותר הצהרתית: למצוא בימינו מישהו שישתף פעולה עם אמנית ישראלית זה לא בדיוק טיול בפארק, והיותו אדם שחור זה גם לא מובן מאליו לאור הקשרים שהתחזקו בין תנועות מחאה נגד גזענות לבין ארגונים פרו-פלסטיניים. גם אם החלק שלו לא היה שיא הסט, הוא נתן לארז נקודת חיבור נוספת לקהל האמריקאי וגם אוויר הכרחי לנשימה במופע מאוד תובעני. ואכן הביצוע של Views, שיר עם הרבה, ובכן, מילים, היה חלקלק וחסר מאמץ.
רגע לפני השיר האחרון, שהיה חדש כמו זה שהתחיל את המופע, ארז הלכה לרגע לצדי הבמה ושם מרחה על עצמה משהו שגרם לאף שלה להיראות מעט מדמם, ואז סיפרה בהתרגשות כמה מסובך היה להגיע לרגע הזה וכמה הוא לא מובן מאליו. החיבוק בסוף עם בתה במראה המדמם יצר דימוי הולם של קשיחות ורוך עבור מופע שנראה כמו משימה שגם טום קרוז לא היה מוכן לקבל עצמו. מי אמר שאין יותר תמונות ניצחון במלחמות?
