בזמן שרוב הישראלים מתרגעים מהפוגת המלחמה שנחתה עליהם בשבועיים האחרונים, יש בן-אדם אחד לפחות שיושב בבית שלו, ומתגעגע לממ"ד - נועם עומר, אמן ואיש חזיונות. כשהטילים הבליסטים שרקו בחוץ הוא ישב בממ"דו, מוקף במאות העבודות שיצר, חלק לא מבוטל מהן תוך כדי המלחמה, והרגיש אופוריה. "כל הרעיונות הכי טובים שבאו לי, באו בממ"ד", הוא עולץ. "ממש עשה לי טוב. ממ"ד זה אחלה. אני ממליץ לכל עם ישראל על ממ"ד".
יכול להיות שאם הייתם בנעליו של נועם, הייתם חווים תחושה דומה כשהייתם נכנסים לקובייה של בטון מזוין. כמי שסובל מהפרעה נפשית שכוללת חזיונות לא מציאותיים אבל מוחשיים להפליא, שמגדיר את עצמו כ"אדם ללא עור" ומתמודד כבר עשרות שנים עם השלכותיה של התמוטטות נפשית שאירעה לו בגיל ההתבגרות, ויודע שהאמנות הפכה אותו לאדם מתפקד - ייתכן שגם אתם הייתם מאושרים מכל רגע שבו הייתם ספונים במחסן הנפש המגונן שלכם, ומדפדפים ביצירות שהן סימני הדרך של שיקומכם הנפשי המוצלח. כשהשיקום הזה מלווה גם בהכרה מקצועית בתערוכות בארץ ובעולם (כולל תערוכה חדשה - "היער הקסום", בבית האמנים בתל אביב, שתוצג עד 16 במאי. אוצרת: ורה פלפול), אפשר להבין למה עומר מאמין שהאמנות הצילה את חייו, ולא כמטאפורה.
כשנועם מתאר את האופן בו באה לידי ביטוי המורכבות הנפשית שלו זה נשמע פחות כמו התמודדות נפשית ויותר כמו פנטזיה רטובה של התסריטאים ב"משחקי הכס". "בואי נאמר שאני רואה דברים מאוד מוזרים בראש", הוא עונה, "אני יכול ללכת בשדה ולראות נפילים ענקיים משתרעים על השדה, שמהרגליים שלהם יוצאים עלים והם יכולים להיאחז בקרקע ולאסוף זרדים יבשים מהרצפה. אני יכול לראות מאות רבנים מתפללים על כל גלי הים, אני יכול לראות בתולות ים ענקיות. אם היית נכנסת לראש שלי, הייתי רואה את זה גם".
ומה ההבדל בין זה לבין דמיון רגיל?
"זה על גבול ההזייה, זה נראה מאוד אמיתי. איך בן-אדם יכול לקנות לחם וחלב אם הוא רואה מעל המוכר דרקונים מעופפים?".
תמיד ידעת להבחין בין החזיונות למציאות?
"כן. למרות שלפעמים זה יכול להיות מאוד מאסיבי, התקפים של שעה וחצי. אבל אני מאוד שמח שקיבלתי את השיגעון. בלי השיגעון לא היו הזיות ובלי הזיות לא היו הציורים. אני מחזיק בשיגעון פשוט בשביל שיהיו לי תערוכות".
"זאת העמדה הקיומית שלו", מסביר אביו של עומר, פרופסור חיים עומר, "זאת לא מליצה, זה באמת מנחם אותו בקטעי הסבל הגדולים".
יש קורלציה בין המצב הנפשי והרגשי שלך לסוג החזיונות שאתה רואה?
"החזיון הוא מטאפורה למצב שלי. כשאני מאוד נרגש אני מרגיש שיש לי כל מיני כאבים, ויש לי מחשבה היפוכונדרית שאני הולך למות. אז אני יכול לראות דרקון שהכרס שלו מתפרקת ויוצאים משם מטבעות זהב. אני יכול לשלוט בחזיונות האלה באופן חלקי, לבוא איתם במגע או להיאבק בהם, יש מערכת מורכבת ביננו".
אתה חולם?
"חולם חלומות איומים. כל חלום הוא על בחינות התיכון, כישלון במבחן. מורות שתופסים אותי בעירום, מורים שתופסים אותי בעירום, תלמידים שמנסים להחרים אותי ולא מוכנים להסביר למה. לילה אחר לילה".
"לא דמיינו שהוא יוכל לתפקד"
לא במקרה חוזר נועם בחלומות שלו לתקופת התיכון. הוא נולד לחיים ורינה עומר, שניהם מגיעים מרקע אקדמי וטיפולי בתחום הפסיכולוגיה. ילד רביעי מבין חמישה אחים שכולם אובחנו כמחוננים. ההתמוטטות הנפשית שלו בשנים האחרונות ללימודים נבעה מההתנגשות בין השאיפה שלו להצטיינות במבחני הבגרות, שהוא חווה כהכרחית לתחושת הערך שלו בין בני המשפחה, ובין ליקויי הלמידה והמגבלות החברתיות שסבל מהם. "באותה תקופה הייתי בשבעה מדורי גיהינום. לא הצלחתי כתלמיד, הייתי מאוד לא מקובל ולא התאמתי לשום דבר. הייתי עלה נידף ברוח", הוא נזכר. את תוצאות הבחינות, הסבירות בהחלט, הוא חווה ככישלון צורב, שקע בדיכאון עמוק ואיבד את היכולת לתקשר.
כתוצאה מההתמוטטות נועם אושפז למספר חודשים בשלוותא, וכשיצא החל תהליך השיקום הארוך והמתיש, כשאנשי המקצוע סבורים שהוא "טוטאל לוס", לדבריו של אביו, "לא דמיינו שהוא יוכל לתפקד". לאחר שנתיים של התייצבות איטית חיפשו הוריו עיסוק שיקומי כלשהו עבורו. הם מצאו את שלום הררי, במאי בטלוויזיה החינוכית בדימוס מסדרות כמו "קישקשתא" ו"רגע עם דודלי", שעבד עם בעלי מוגבלויות באמצעות עריכת וידאו. "נועם היה מפורק לגמרי", נזכר האב, "הוא בילה אצל שלום כמה פעמים בשבוע כמה שעות, אבל זה אכל את החסכונות שלנו מהר מאוד".
בשלב ההוא נועם כבר גילה משיכה לאמנות כשעבד עם אחותו על תוכנת "צייר" פשוטה. "ציירתי פרצוף ועשיתי לו כתם על הלחי", הוא נזכר, "וגיליתי שהכתם הזה מעניק תחושה של נפח". הוא החל, בנחישות השיטתית שלו, לצייר מאות רישומים של מלחיני אופרה, בפרק זמן שהוא מכנה "תקופת הראשים". אתי כ"ץ, מומחית לליקוי למידה שראתה את הרישומים, אמרה להורים שנועם צריך ללמוד במדרשה לאמנות בבית ברל. "לא הבנו איך, הרי הוא לא מסוגל לשהות חמש דקות עם בני גילו", מתאר חיים, "אבל היא לקחה אותו איתה וישבה איתו שם, בכל פעם לשעה שעתיים, ואחרי כמה פעמים הוא אמר שהוא מוכן להישאר שם".
יאיר גרבוז, שניהל את המדרשה, הביט בפרצופים של נועם וקבע "אין לך ברירה אלא להיות אמן". גרבוז עיצב עבור נועם תוכנית לימודים מותאמת ובמשך ארבע שנים נועם למד אמנות וגם הציג בתערוכות של סטודנטים, בין היתר את תערוכת ה"פנים", הראשים, הדיוקנות. "זה עולמו של הפרנואיד", הוא אומר, "בן אדם מוקף באויבים, מוקף בפנים". כשהסתיימו לימודי המדרשה החליטו הוריו של נועם לקדם את הקריירה שלו כאמן. "החלטנו שאנחנו נחזיק אותו, הוא לא יצטרך לעבוד לפרנסתו. אני הפכתי להיות הסנצ'ו פנסה שלו", מוסיף חיים בחיוך. לאחר שיטוטים ארוכים של הבן ואביו בין גלריות ואוצרים, נקבעה התערוכה הראשונה בגלריית הקיבוץ.
אבל עם כל הכבוד לחדווה ולפורקן שנלווים לביטוי האמנותי, נועם תולה את הצלחת השיקום שלו דווקא בצד הרבה יותר פרוזאי של היצירה: השגרה. מאז תחילת העשור השני לחייו הוא נאחז בעוגן שגרת עבודה ויצירה קשיחה של שש שעות ביום. עם משמעת של פקיד שומה גרמני ודמיון של טולקין, הוא קם בבוקר ומתחיל לעבוד, גם במלחמה. כאוס אינו אופציה. "עם כל הסערות הנפשיות שהוא חווה הוא הפסיד אולי עשרה ימי עבודה ב- 25 שנים", מעיד האב.
זה בטח לא קל.
"הסוד הוא להחזיק", מסביר נועם. "עוד קצת, עוד חמש דקות. האם אני מגיע לשש שעות? האם אני מגיע לארבע שעות? אם לא, אני יורד לקיוסק למטה, קונה שוקולד, חוזר למעלה, מחפש עוד סימן דרך. משהו קטן. יורד עוד פעם למטה. עוד שלוש שעות. אני עושה התניה: אם אני עובד אני מקבל את השוקולד. לא עובד, לא מקבל. אחר כך אני אפילו לא צריך את השוקולדים, זה כמו אפקט של פבלוב".
ביטול אחד של תערוכה מתכוננת נרשם כרגע טראומטי של אובדן אחיזה. "נשארנו באוויר", משחזר חיים, "אז החלטנו בלית ברירה פשוט ללכת לאנשים הביתה. פרסמנו בפייסבוק ושאלנו איזה בתים מוכנים לארח ערבים כאלה. הבן הגדול שלי, מיכאל, הוא סופר ואדם מאוד שקול. כשהוא שמע על הרעיון הזה הוא אמר 'אבא, אני לא שמעתי על רעיון יותר גרוע בחיים שלי'". אבל כשהאופציה השנייה הייתה חוסר מעש, סיטואציה בעלת פוטנציאל אסוני, יצאו נועם וחיים עומר למסע. באירוח הראשון נתן חיים מבוא של 20 דקות ואחריה ניתנה אפשרות לשאלות, "והם שאלו אותו שעה וחצי ולא רצו להפסיק", נזכר חיים. "בדרך הביתה הוא אמר לי 'אבא אתה בטח כועס עלי, גנבתי לך את ההצגה'. הוא התכוון לזה ברצינות. מאז עשינו 70 ערבים כאלו".
חשוב לך לקבל הכרה מבחוץ?
נועם: "בטח, יוצר חייב למרוח את הקרביים שלו בחוץ כדי שכולם ירגישו אותו. ואין דבר שהפרנואיד יותר רוצה מאשר להיות במרכז הבמה", הוא מוסיף בחיוך, "הוא כל כך רוצה סקנדלים, רוצה שכולם ימרטו את השערות שלהם, בגלל שאז הוא מרגיש ביטחון. הוא מרגיש שהוא עשה משהו שנגע בהם. הדוד שלי אמר לי 'זה היה מאוד נחמד לנהל את כל העולם'. אני לא צריך לנהל את כל העולם, אני יכול לנהל רק כמה יבשות. בינתיים אני מסתפק בארץ ישראל".
מה האמנות נתנה לך?
"סיפוק, פורקן, ביטחון, תחושה שאני יכול להראות לקהל את נבכי נשמתי. כפי שביאליק אמר בשיר שלו 'את פטיש צרותיי הגדולות'. התחושה שלי היא שאני נאבק בגוליית הפלישתי מידי יום. אני מרגיש כאילו אני שוכב על ספה ונותן פליטות פרויידיאניות. הציור זה הפסיכיאטר. העיפרון זה התשובות שאני נותן. זו תחושה שאני מוציא את כל האנרגיה השחורה שלי, החרדות, המחשבות הרעות על הציור. ואז אני יכול לחלק את האנרגיה המפחידה הזאת - חלק לפסיכולוג וחלק לציורים.
"אני לוקח כל לילה את התרופות בתחושה שאני חייב לקחת אותן. לא לפספס לפונקס, זאפין או פרייד. אני לוקח אותן כי הן קדושות בעיניי. כי אני יודע שאם אני לא אקח, למחרת אני אהיה במצב רע מאוד. אם כן אקח, אוכל להמשיך את השגרה והיא תימשך בחזרה אינסופית עד למוות, שהוא עוד הרבה הרבה שנים".
איך החשיפה והביקורת השפיעו על התמודדות הנפש שלך?
חיים: "לפני תערוכה הוא היה נכנס להתקף פסיכוטי. הייתה לו תערוכה בגרמניה וכשהגענו לשם הוא היה לגמרי קוקו, מפוחד נורא. אי אפשר לתקשר איתו. אבל אז הוא נכנס לתערוכה, מתקשר עם אנשים, עונה על שאלות, עושה שיח גלריה, לא רואים כלום. יוצאים החוצה—משוגע עוד פעם".
נועם: "בשנים האחרונות פיתחתי גמישות, למדתי לצאת מהמצבים האלה מאוד מהר. מה שפעם היה לוקח לי שבועיים היום לוקח כמה שעות. אבא מושיב אותי ומסביר לי מה קורה בעולם האמיתי, בלי הדרקונים, ותוך 40 דקות דפיקות הלב יורדות ואני יותר רגוע. עד שמתקפת הרעיונות הפראנואידית יורדת יכול לקחת יום ולמחרת בבוקר אני בסדר. זה לא שיש פחות מתקפות אבל ההתמודדות משתפרת".
"להפנות חלק מהאנרגיה שלך לעוד אדם זה משהו שהוא גדול עליי"
כשאתה גדל בבית שבו פסיכולוגיה היא שפת אם ולא רק קריירה, ושני ההורים שלך מחזיקים בתארים מתקדמים בתחום, אפשר להניח שמרד הנעורים שלך לא יסתכם בעגיל בגבה. המורכבות הנפשית של נועם ניהלה יחסי גומלין מעניינים עם המקצוע של הוריו, בעיקר של אביו, האיש שחתום על "הסמכות החדשה", ונחשב לאבי תורת הסמכות ההורית וההתנגדות הבלתי-אלימה. נועם הוא היחיד שמאותגר נפשית מבין האחים, "למזלי", הוא מחייך, "הייתי מרגיש מאוד רע אם היה עוד חולה נפש במשפחה כי אז הייתי מאבד את כל הייחודיות שלי".
בתקופה שבה נועם חווה את ההתקף הראשון שלו, פרופ' עומר החל את העיסוק שלו בסמות ההורית. בנוסף הוא היה בעיצומה של כתיבת ספר בשם "עוגן החיים", על מניעת אובדנות אצל צעירים. "לא הייתי יכול להגיע לזה בלי הניסיונות שלי עם נועם", הוא מודה. "אבל הקשר בין העבודה והאבהות שלי בולט במיוחד במה שאני עושה עכשיו. לאחרונה הוצאתי קורס מקוון להורים למתבגרים ובוגרים עם מחלות והפרעות נפשיות. החוויה של להיות אבא של נועם הביאה אותי לזה ונתנה לי את ההרגשה שאני לא סתם מדבר באופן אבסטרקטי".
ההתבגרות של נועם לא דרשה מכם סגנון הורות שונה מזה שניהלתם מול האחים הגדולים שלו?
"זה אתגר אותנו וזה גם ממלא את החיים שלנו במשהו שלא היינו חולמים עליו. לי הייתה בעיית חיים עם אימי. בילדותי הייתי קרוב אליה מאוד אבל מאז גיל ההתבגרות פיתחתי אנטיפתיה על גבול הסלידה אליה. זאת הייתה אחת הסיבות העיקריות שעליתי לארץ בגיל 18. כל הפגישות איתה הותירו אצלי מועקה עמוקה. היא הייתה אישה מאוד מסכנה, דכאונית, היסטרית, עם היסטוריה נוראה: היא איבדה שישה אחים ושני הורים ביום אחד ואת האח השביעי שלושה שבועות אחר כך במחנה ריכוז. היא לא עשתה לי שום דבר רע, להיפך, היא אהבה אותי מאוד אבל לא יכלה לקבל את זה שהפסקתי להיות הילד החמוד והאוהב שהייתי בהתחלה".
ונועם?
"היחס של נועם כלפיה היה שונה לגמרי, היו לו המון אמפתיה וחמלה כלפיה. הוא צייר אותה בלי סוף על פי צילומים שלה וגם דיבר אתה הרבה בטלפון. סדרת ציורים שלה בשם 'הוייה דולורוזה של סבתא סוניה' הוצגו בתערוכה גדולה בגרמניה, במוזיאון הקולבנבורג. הציורים היו לי חשובים מאוד. במשך תקופה מסוימת תליתי בחדר העבודה שלי ציור גדול בשם 'הביקור האחרון אצל סבתא סוניה'. כשאשתי ראתה את זה היא שאלה אותי בפליאה האם אני בטוח שאני רוצה אל אימי כל כך קרובה אלי. הפליאה הייתה מוצדקת, אבל הציור וכל הסדרה שנועם צייר יצרו בי תהליך פנימי, שאני זיהיתי כעזרה שנועם נתן לי כדי לעכל את דמותה של אמי. עוינות של שנים נמוגה. אני חושב שזה שירות מדהים של הבן שלי למעני".
בימים אלה נועם גר לבדו בסטודיו שלו, שהוריו רכשו עבורו. את מערכת היחסים ביניהם הם מגדירים "טעונה, אבל מאוד קרובה. אין לנו מריבות ממש, יש כעסים וזה עובר תוך חצי שעה", מספר חיים, "בהצפות שלו הוא יכול להתקיף אותנו בוואטסאפים נוראיים, ואני ישר סוגר ואחר כך אני מוחק את כולם. זה יכול לקרות פעם בחודש".
נועם: "אבל אחר כך אני מתמלא בושה ומצטער".
אתה חי לבד?
"הייתה לי כלבה שאהבתי אותה יותר מאהבת נשים. היא נפטרה בגיל 12 בצורה נוראה, אחרי מחלה איומה של חודשים. ביום שהלכנו לווטרינר והוא אמר 'אני מרדים אותה', אמרתי לאלוהים 'כל הכבוד לך ששחררת אותה'. קראו לה רמברנדט, על שם הצייר. היא הייתה ג'ק ראסל טרייר מאוד חמודה".
זוגיות היא משהו שכלול בחיים שלך?
"זוגיות עושה לי רק צרות. להפנות חלק מהאנרגיה שלך לעוד בן אדם זה משהו שהוא קצת גדול עליי. היה מישהו, חבר שהוא לא חלק מהמשפחה, הוא היה מתקשר אליי שש-שבע פעמים ביום, לפעמים עשר פעמים ביום, וואטסאפים. לא הייתה לי ברירה אלא לסיים את הקשר. אני צריך את הפרטיות שלי, את השקט שלי, את השגרה שלי. גם אם אני אהפוך לסלב, אני אנעל את עצמי בסטודיו ואשמור על השגרה. אם יהיה יותר מדי רעש, אכנס לממ"ד".
ואת הציורים אתה מוכר.
"לא, אף אחד לא ירצה לתלות ציורים כאלה בבית שלו בגלל שאלה ציורים שמתארים את הגיהינום ואת אחרית הימים".
חיים: "הבית שלנו מלא בציורים שלו ולא קרה שמישהו בא ואמר שלא נעים לו. הוא מכר מאתיים חמישים ציורים. אני לא חושב שיש אומן אחר בישראל שעשה ב-20 שנה 20 תערוכות אינדיבידואליות".
נועם: "המחלה שלי גורמת לי להתקפות אדירות של ריכוז, ולכן הפוריות כל כך גדולה. בגלל המחלה יש עודף ציורים. לפעמים זה בא בהתקפים, אצלי זה בדרך כלל בקו ישר".
מה אתה עושה עם כל הציורים?
"שומר אותם. שכרנו מחסן כי אין מקום יותר בבית. הציורים האלה הם כמו הילדים שלי. פיקאסו לא עזב את פריז בזמן מלחמת העולם השנייה בגלל הציורים שלו. אני מרגיש בדיוק כמו פיקאסו. אני מסתכל עליהם כל הזמן, אלה העוללים מהרחם שלי".
חיים, חשבתם מה יהיה עם נועם כשכבר לא תהיו פה בשבילו?
"הכנו אפשרות כלכלית בשבילו. יש לי תיקייה במחשב עם מחשבות לגבי העתיד, יש לו שני אחים שמוכנים לקחת חלק. אנחנו לא מצפים שזה יהיה החלק שלנו אבל בהחלט חלק. מיכאל, עוזר הרבה ויעל, האחות הצעירה, היא פסיכולוגית ותמיד היה לה את הקשר הכי נורמלי איתו. היא היחידה שהעזה להגיד לו מה היא חושבת ומרגישה. ברור לי שהם יוכלו לעזור לו רק אם הם יוכלו להרגיש שהחיים שלהם הם החיים שלהם. הורים יכולים רק לעזור לילד שלהם רק אם הם מסוגלים גם לחיות לעצמם. רעיון ההקרבה העצמית הוא בעייתי מאוד. נועם תמיד אומר 'המתת חסד'. בבקשה, שיטפל בעצמו".
נועם: "אבל לפני המוות שלהם, שלא יקרה כל כך מהר, כל שבוע אנחנו רואים משחקים של ריאל מדריד, אנחנו הולכים לדוג, לא תופסים הרבה, אנחנו באופוריה של שטויות. המוות יצטרך לחכות".
