באחד הרגעים הכי מפתיעים בפסטיבל ישראל, טיילור סוויפט הוזמנה לבמה. הזמרת המצליחה אומנם, לא הגיעה בכבודה ובעצמה לתיאטרון ירושלים, אבל נאום שקראה במעמד קבלת תואר דוקטור של כבוד בטקס הסיום של אוניברסיטת NYU לשנת 2022 בהחלט בוצע על הבמה, על ידי לא אחר מיוסי אלפי.
דבריה של סוויפט היו רק קטע קצר מהערב "נאומים נגד הייאוש", שעלה אמש (שלישי) בתיאטרון ירושלים. האירוע ביקש, כפי שבטח ניחשתם, לטעון מילים גדולות מהחיים במשמעות אקטואלית רלוונטיות לחיינו, ועל הדרך גם לנטוע בקהל מעט תקווה. בנאום שביצע אלפי, מספר הסיפורים הוותיק והאהוב שרק ציין לאחרונה 80, מילותיה של סוויפט עודדו את הקהל "לחיות לצד ה”קרינג'", כלומר, לא לתת למבוכה להפריע להם בדרכם. ההוראה הזו הייתה נכונה גם בביצועים מפתיעים נוספים שהועלו באירוע שבוחן שוב ושוב, מזוויות מרעננות, את כוחן של המילים.
את הערב יצרו והנחו גורי אלפי ואלי חביב, שהעלו את האירוע לראשונה בבית רדיקל בתל אביב בשנה שעברה, והפעם שוב, בגרסה אחרת ובעזרת נבחרת משתתפים מושחזת על במת פסטיבל ישראל. כך על הבמה בוצעו נאומים מגוונים מתקופות שונות, בקונטקסט ספציפי, שזכו לאינטרפטציה עכשווית ברוח התקופה. כך גלית חוגי נכנסה לנעליה של לאה גולדברג, עם המאמר "על אותו הנושא עצמו" ותהתה על מקומה של המשוררת והשירה בעת מלחמה, בעזרת מקהלה יוונית שהפנתה כלפיה חיצים.
בהמשך, כשהיא מלווה בתופים ובכלי נגינה נוספים, גם מיה לנדסמן סיפקה ביצוע אנרגטי וסוחף לנאומו המפורסם של דויד גרוסמן מ-2022, שנשא באמסטרדם במעמד קבלת פרס ארסמוס, ועוסק אז בנושא "תיקון עולם". מילותיו של גרוסמן, שהפציר בקהל - "היו הלב החושב", הם הדוגמה המושלמת למלחמה בייאוש. תזכורת לאנשים שאנחנו רוצים ויכולים להיות, במקום לשקוע תחת המעמסה הכבדה שכופה עלינו המציאות.
בין נאום לנאום, אלפי הבן וחביב סיפקו אתנחתא קומית בדוגמת קטעי קישור קלילים שעזרו לקהל לעכל את התכנים, לעורר מחשבה - ולהתכונן לנואם הבא. כיאה לערב שעוסק בטקסטים גדולים מהחיים, התנועה בין אתוס - ההנעה לפעולה, הלוגוס - הצד השכלי והפאתוס - המרכיב הרגשי, בלתי פוסקת. אחד מרגעי השיא של האירוע שייך לנורמן עיסא - שנכנס לנעליו של בנימין זאב הרצל, בתלבושת מלאה, זקן ומבנה בימתי שמדמה את המרפסת המפורסמת מבאזל. לאורך נאומו של חוזה המדינה ששילב קטעים מ"אלטנוילנד", התגלו דברים ש"שכחנו" בדרך. עיסא, לאורך ביצוע עוצמתי, השיל מעליו את סממניו של הרצל - המקטורן, הזקן והחולצה המכופתרת, עד לרגע השיא. אז, בחלקו האחרון של הנאום, עיסא עבר למסור אותו בשפה הערבית. החזון הציוני, כך הוא מזכיר, מבוסס על ערכים משותפים של אומות מתורבתות, בלי להחרים אף אדם בשל מוצאו, שיוכו או דתו.
בנאום אחר, מטלטל לא פחות, נועה קולר העניקה פרשנות עדכנית לדבריה של אנדריאה דבורקין. למרבה הכאב וההלם, אותם הדברים שמסרה הפמיניסטית הרדיקלית מול קהל של 500 גברים, נשארו רלוונטיים גם כעבור יותר מארבעה עשורים. קולר ירתה את מילותיה של דבורקין, פוצעות, נכונות וכואבות, והתעקשה להזכיר ששוויון מגדרי לא יכול להתקיים כל עוד אונס ואלימות נגד נשים ממשיכים להתקיים. מחיאות הכפיים הרמות שנשמעו באולם הזכירו שמאות היושבים מסכימים איתה בכל מילה.
וזה היה גם ערב מצחיק מאוד, כפי שהוכיחו חברי אנסמבל מייקל - אבי דנגור, הילה גולדנברג, מיטל רז ונדב הולנדר. החבורה המופרעת לקחה את נאומו של ש"י עגנון על קבלת פרס נובל לספרות לשנת 1966 למחוזות הנונסנס, כפי שרק הם יכולעם. בהמשך הם ניסו גם לעשות כבוד לעיר הבירה כששרו את "אור וירושלים", או לפחות ניסו - בזמן שדמותה המופרעת של יסמיניש (רז) הפריעה להם. ההתרגשות של דמות המתבגרת מהקסם הירושלמי ("מי לא היה פה?! הורדוס! דוד המלך, רמי לוי נולד פה!") סחפה את הקהל בצחוק. במובן מסוים, השילוב בין החבורה הקורעת ואמן השפה העברית זוכה פרס נובל (ופרס ישראל פעמיים! - כפי שצויין) הצליח גם להביט על נאומים מנקודת מבט חיצונית - לפרק את היסודות הקדושים ולאפשר לקהל לראות אותם באופן אחר, כן, גם מגוחך.
אם תהיתם איפה נכנסת התקווה, הביצוע האחרון בהחלט סיפק אחת כזו. נגה ארז לקחה את נאומו של יאנוש קורצ'ק "זכות הילד לכבוד" לביצוע מוזיקלי שגלש למחוזות הספוקן-וורד, ועורר השראה ואמונה בעתיד. ארז, שהפכה לאם בעצמה לפני כמה חודשים, הוסיפה ממד אישי ומרגש כשהטלפון הסלולרי שלה (לכאורה, כן?) עבר בין היושבים בקהל - אחד-אחד - כדי שיוכלו לראות את תמונת בתה. זה היה רגע משעשע מאוד, והביצוע שלה עם מקהלת נונה, המורכבת מילדות צעירות, הגיע מיד אחריו - עזר לקהל לדמיין עתיד אחר שיכול להיות כאן.
בסופו של המופע המיוחד הקהל נשאר עם הרבה מילים גדולות להרהר בהן, ולתהות כיצד הן משתלבות במציאות שמותירה אותנו לא פעם בלי מילים בכלל. את הערב חתם גורי אלפי במילותיה של רייצ'ל גולדברג-פולין, אימו של הרש גולדברג-פולין - שנרצח בשבי חמאס, שנמסרו כשקיבלה דוקטור לשם כבוד לפני מספר חודשים - "אנחנו לא מה שאנחנו אומרים, אנחנו לא מה שאנחנו חושבים, ואנחנו אפילו לא מה שאנחנו מאמינים בחיים האלה. אנחנו מה שאנחנו עושים. אז לכו עשו". הערב הזה, נחתם לא בניצחון על הייאוש, אלא בהזמנה עקשנית וברורה להמשיך ולהיאבק בו.
