זהו, בכיתי, כעסתי, צעקתי, צחקתי, קיללתי, הופתעתי ואלוהים עזור לי - לפעמים גם התחרמנתי. נראה לי שמיציתי את טווח הרגשות שלי וזה אומר ש"כל האמהות משקרות", שפרק הסיום המפתיע שלה שודר אתמול בכאן, כנראה עשתה את העבודה. תנו לי כמה שבועות של עיבוד נתונים ואני מוכנה לעונה שנייה.
מתוך "כל האמהות משקרות"
(צילום: מתן רדין, באדיבות כאן 11, גרין פרודקשנס וסרטי יונייטד קינג)
בז'אנר דרמות הספורט נהוג להעניק לצופה את הקתרזיס שלו בפרק הגאולה. לרוב זה הפרק שבו הגיבורים מצליחים לנצח ניצחון מתוק ובלתי-אפשרי מול קבוצה חזקה אחרת, כי הם מגייסים את כל תעצומות הנפש שלהם. מפנימים את הלקחים שלמדו על בשרם במהלך הפרקים והתהליכים וכל הנוצות היפות שדרמות מסוג זה אוהבות לפרוש לאורך העונה. גם ב"כל האמהות משקרות" יש ניצחון כזה, אבל בניגוד לנהוג בז'אנר הניצחון הזה הוא מר, מר מאוד.
4 צפייה בגלריה
ניצחון? לא בדיוק. מתוך "כל האמהות משקרות"
(צילום: באדיבות כאן 11, גרין פרודקשנס וסרטי יונייטד קינג)
זה מתחיל בעובדה שבת-אל צריכה לחזור לסורה ולפתות את השופט, שהוא גם המאהב שלה לשעבר, כדי שיעזור להם לרמות ולנצח רק כדי שהן לא יעזבו את הליגה. זה ממשיך בזה שיאנה, השחקנית עם הכי הרבה מוטיבציה, מכרה את המשחק כדי "להפתיע" את טימור. זה נגמר בזה ש - *ספוילר* - הגרוש של זיווה יורה בה (לדעתי היא נשמה בסוף אבל נצטרך לחכות), לא לפני שהצופה מריץ בראש את כל הדמויות האחרות ומבין שבעצם זאת יכולה להיות כל אחת מהנשים האלו, שבסוף עומדות בשורה ומסתכלות על החברה שלהן שוכבת על האספלט.
וזה אחד מסימני ההיכר של "כל האמהות משקרות" - הפיכחון שלה, הידיעה שאין דבר כזה טוטאל הפי-אנד. היא יודעת שהחיים מורכבים, שאנשים ונשים אינם יצורים מושלמים והיא לא מתכוונת למכור לנו משהו אחר, היא נשארת קרובה לדבר האמיתי. וזאת הסיבה, למרות הפשטות שלה, שהיא מצליחה לגעת בלב. כל האמהות משקרות אבל "כל האמהות" אומרת את האמת. זאת באמת היתה סדרה שהצליחה להישאר לא שיפוטית לתמרונים הבלתי-אפשריים של הנשים האלו בחיים שלהן, להחלטות הפחות טובות שהן קיבלו, בידיעה שהן עשו כמיטב יכולתן, לפעמים כשהן כבר על סיפו של צוק.
4 צפייה בגלריה
טוטאל הפי-אנד? לא בבית ספרנו. מתוך "כל האמהות משקרות"
(צילום: באדיבות כאן 11, גרין פרודקשנס וסרטי יונייטד קינג)
היא לא התחילה בקול תרועה גדול, סיפור המסגרת של העלילה (שמבוסס על קבוצת כדורשת נשית אמיתית מיפו) נראה כמו עוד סיפור סטנדרטי על חברות נשית, אבל ככל שהפרקים התקדמו הדמויות הלכו והתפשטו, ונחשפו פכים קטנים של דילמות כנות שיצרו קשרי גלוטן אמיצים בין הצופים לסדרה. היו מקומות שקצת לחצו על הבלוטה האמהית (אני מסתכלת עלייך, ששון, ניקזתי חצי מתכולת בלוטת הדמעות שלי עלייך), והיו מקומות פחות מנומקים (כמו מהות היחסים בין יאנה לבת זוג שלה) או פחות קוהרנטים (כמו התלך-תבוא של אלי ויגאל). אבל היו לא מעט רגעים שהצליחו לייצר קרבה אמיתית עם הדמויות, ו"כל האמהות משקרות" הפכה לפנינה רגשית שהלכה איתי כברת דרך גם אחרי שהרולר עלה.
ריבוי דמויות הוא לא דבר פשוט לנהל בתור תסריטאי, אבל כל אחת מהדמויות הראשיות - בת-אל, דינה, אלי, וגם סברין וששון - נלקחו למקומות הכי נמוכים, להתעמת עם הפחדים שהם המנהלים הכי מכוערים. ששון והפחד הילדי שלה מקשר עם הבן שלה, בת-אל, שנדחית על ידי הבת שלה שתופסת אותה ברגע הכי לא אמהי שיש - מנהלת רומן. אלי כבר איבדה פעם ילד אחד, ועכשיו הבן שלה לא פונה אליה כשהוא בצרה בזמן שהיא עצמה מנסה להתגבר על השריטות שירשה מאמא שלה (שגם היא אמא, עוד אמא לרשימה) ולבטוח בעולם. סברין שנמחצת תחת עול המשפחה המורחבת והמסורתית שלה וזיווה, שמנסה לתמרן בין חרדות ביצוע משתקות ובין גרוש שלא מרפה.
4 צפייה בגלריה
הרבה דמויות, מטופלות היטב. מתוך "כל האמהות משקרות"
(צילום: באדיבות כאן 11, גרין פרודקשנס וסרטי יונייטד קינג)
דינה היא בכלל חתיכת דמות. היא לא הסטריאוטיפ הקיצוני של אשה עם פנס בעין אבל היא חיה עם בעל אלים רגשית, מניפולטור שמקטין אותה בכל הזדמנות, שמקיא עליה את התסכולים שלו. אולי לא משהו להתקשר איתו למשטרה אבל בהחלט משהו ששואב אנרגיה. יש לה תפקיד בכיר בתחום ריאלי והיא נמצאת בעולם בחוץ, היא לא האשה המבודדת שעושה לביתה ואין לה קשר עם העולם בחוץ, אבל היא הייצוג המושלם לעובדה שהביטול העצמי הזה הוא תלוי מבנה אישיות, ויכול להתפתח גם אצל אנשים שעל פניו נראים חזקים או מודעים.
זה לא עדיין לא נגמר, אני בטוחה שחנני (שלום מיכאלשווילי ששיחק כל כך טוב שממש תיעבתי אותו שם) לא מחכה לה בבית עם פרחים ותור שקבע לפסיכולוג, אבל היה יפה לראות את האומץ שלה להתרומם אחרי שמישהו שאל אותה פעם אחת איך היא אוהבת את זה, וההבנה שחלק מההחלטה להתרומם היא הרצון שלה להראות לילדים שלהם אפשרות אחרת. אפשר לקוות שהנים הספציפי הזה שלה יפסיק לדמם, אבל על מי אנחנו עובדות.
4 צפייה בגלריה
כל כך טוב, כל כך רע. שלום מיכאלשווילי, מתוך "כל האמהות משקרות"
(צילום: באדיבות כאן 11, גרין פרודקשנס וסרטי יונייטד קינג)
הבן שלי שאל אותי בפנים רציניות לפני כמה שבועות אם אני ואבא שלו משקרים לו לפעמים. לרגע התלבטתי אם להגיד לו את האמת, שכן, או לשקר לו ולהגיד שלא, אנחנו לא משקרים לו אף פעם. בסוף נחלצתי באיזו אמירה רפה על תפקידנו כהורים להגן על הילדים, אבל בתוכי הרגשתי את האין-מוצא, אין דרך טובה לעשות את זה. זה תמיד הרע במיעוטו וזה תמיד הרע.
הפרק האחרון של "כל האמהות משקרות" היה אמור להיות משודר עוד קודם אבל נדחה בגלל המלחמה, עד שנפל על התאריך של יום האשה הבינלאומי (ממש כמו שקרה לסדרה הקודמת שעטרה פריש ביימה, "המפקדת"). זה אולי צירוף מקרים, אבל זאת גם המחשה לעובדה שהחיים הם לא בחירה בין טוב לרע אלא ניווט בין אפשרויות שכולן כואבות במידה מסוימת. זה לא באג, זה פיצ'ר. אז בפעם הבאה שתעמדו בצומת כזאת, פשוט תגידו שאתם רוצים לנסוע לאילת וחזרה.
