בימים בהם HBO היתה המולכת בכיפה היה לה סלוגן צנוע ונחבא אל הכלים: "זאת לא טלוויזיה, זה HBO". לימים נכתבה עליו פארודיה משגעת, שהתייחסה ללהיטות של HBO לסחוט ככל האפשר את הלגיטימציה הרגולטורית לשלב בסדרות שלה סצנות סקס גרפיות ומפורטות ולקרוא לזה אמנות, עם שורת המחץ "זה לא פורנו, זה HBO". נזכרתי בפארודיה הזאת כשצפיתי ב"חצי אדם", סדרה החדשה של ריצ'ארד גאד ("אייל קטן"), שעלתה השבוע ב-HBO. שישה פרקים של כאב, סבל, אכזריות וחוסר תוחלת או תקווה, שמידי פעם מורשים לנוח לטובת הומור גרוטסקי, רק כדי לחזור ביתר שאת מהספסל. יש לז'אנר הזה אפילו שם, מסתבר, קוראים לזה "פורנוגרפיה של טראומה" (Trauma Porn). אולי הגיע הזמן לעדכן את הסלוגן ההוא.
"חצי אדם" - טריילר
(באדיבות HBO מקס)
"אייל קטן" עשתה לגאד מה שיוצרים יכולים רק לחלום עליו, וביססה אותו אחרי סדרה אחת בלבד כמומחה לפירוק של גבריות פצועה ומורכבות אנושית. "אייל קטן" דיברה על סטוקינג ופגיעה מינית והרס עצמי, כאן גאד צולל לדינמיקה רעילה בין שני אחים (חורגים). "חצי אדם" (שנוצרה בשיתוף עם ה-BBC), עוקבת אחרי מערכת היחסים האלימה והאינטנסיבית בין ניאל ורובן, שני נערים שהפכו אחים בעקבות הקשר הרומנטי בין האמהות שלהם, ועושה את זה לאורך ארבעה עשורים.
ניאל (שאת הגרסה הנערית שלו מגלם סטיוארט קמפבל) הוא נער מופנם וקורבן לבריונות בגלאזגו, סקוטלנד. רובן (מיטשל רוברטסון) מגיע לגור איתו באותו החדר אחרי שהוא משתחרר ממוסד לעבריינים צעירים. הוא כוח טבע אלים, מסוכן וכריזמטי. הוא הופך להיות זה שמגן על ניאל מפני הנערים שמתנכלים לו אבל לא בטוח שהמחיר שווה את זה – רובן בעצם משתלט על החיים של ניאל בלוחמה נפשית ובמניפולציות, מנצל את הידיעה על הנטייה המינית של ניאל כדי לסחוט אותו או כדי ליצור עבורו כלא פסיכולוגי ותלות הרסנית.
אחרי שלושה פרקים הנרטיב עובר לגרסה הבוגרת של שניהם, ניאל, בגילומו המרהיב למדי של ג'יימי בל, ורובן, שמגלם ריצ'ארד גאד על סטרואידים ועם בחירה ממש גרועה של מעצב שיער. מידי פעם הסדרה מחזירה אותנו אל סצנת הסיום – יום החתונה של ניאל – שאליו, כמו אל שאר האירועים בחייו, מתפרץ רובן עם החיוך הסאדיסטי וצמא הדם שלו, ומתעקש לחרב גם אותו. ששת הפרקים נשלחו לביקורת ובלי להסגיר יותר מידי, הסוף שומר על אותה רמה של יאוש ואלימות.
אני רוצה לעצור רגע ולנצל את ההזדמנות כדי לתת פתחון פה לפלח האוכלוסיה הזעיר אולי, אבל עדיין כזה שיש להתחשב בקיומו, שמאמין שטלוויזיה נועדה לגרום לנו, בין היתר, גם הנאה, או לפחות לא רק סבל ומועקה. אני מכירה את הזיהוי המעוות בתפיסה של טלוויזיה מכאיבה כטלוויזיה "חשובה".
אני חושבת שהנאה (שהיא לא בהכרח קומדיה אלא בגדול דרך מעודנת לומר דברים, גם דברים כואבים) היא אנדרייטד בקרב גופים כמו HBO, שיכולים להרשות לעצמם להפיק סדרות שחצי מהאנשים שיצפו בהן יפרשו אחרי 20 דקות מכווצים וכאובים. אני חושבת שהאמונה שאם הצופה רוצה להקיא או להתקלח אחרי הפרק, כנראה שזאת "יצירת מופת שאי אפשר להסיט ממנה את המבט", היא מדרון חלקלק. האם אנחנו, בעולם שבו אנו מתקיימים היום, אמורים לצרוך כל כך הרבה סבל בשם ה"אמנות", אפילו כשהיא מצולמת מדהים עם משחק פנומנלי של ג'יימי בל?
תסלח לי האלה הטובה, "חצי אדם" נראית כאילו מישהו בצד השני מבקש להיאבק עם הצופה על השאלה מי ימצמץ ראשון. היא לא "מאתגרת את החיך", היא פשוט לא טעימה. היא לא גורמת לי לחשוב או להרהר (אני מניחה שלחלקכם כן, בסדר, אני מאמינה לכם) כי כל מה שמתחשק לי לעשות הוא להיכנס לתנוחת עובר כי מישהו מנסה לבעוט לי בפנים. אבל בעולם של היום מתקיים יחס הפוך בין כמות הסרוטונין במוח של הצופה ובין מספר המועמדויות לאמי.
גאד מצליח להכניס את הטון היחודי שלו ל"חצי אדם", יש הומור שחור מאוד, שנובע מהסיטואציות הבלתי אפשריות שהחיים מזמנים לגיבורים וברור שגם בחיים קשים ודורסניים יש עניין ומורכבות, אבל אני מדברת על ההנאה שביצירת זעזוע, באלימות לשם האלימות, ביאוש ובריפיון הידיים הנצחי. הדמויות של גאד הן לא מורכבות – אתה יודע בדיוק איך הן יתנהגו, הן כמעט לא מתמודדות עם אף קונפליקט מוסרי שלא נכפה עליהן. לא פעם הן מעוררות אנטגוניזם – כאמהות, כבני נוער, כבוגרים נכלוליים או נרקיסיסטים.
אז כן, אני מאמינה שהמלך הוא עירום (הוא בטוח מסתובב בלי חולצה לפחות חצי מהסדרה) ושטלוויזיה טובה אמורה לפתוח אותנו ולא להוציא אותנו בצד השני עם שריר לב מכווץ. אפשר לשפוך הררי מילים על האופן שבו גאד "מבצע דה קונסטרוקציה של הטראומה" או "מנתח גבריות פצועה באזמל", אבל אם בסוף האזמל הזה נתקע לי בעין, העומק הופך זניח. "חצי אדם" אולי רצתה לומר משהו עם פגיעות גברית ויחסי אנוש פגומים, אבל איך להגיד, יצא לה חצי הכוס הריקה.
