גם האיומים מסופת "ביירון" לא מנעו מהקהל להגיע להופעת טרום הבכורה של פסטיגל אימג'ן 2025. מופע מהמושקעים שהיו פה: דולפינים מרחפים באוויר, רובוט בגובה של יותר משישה מטרים, אקרובטים, רקדנים ומוזיקה. למישהו היה אכפת מאוד לתת שואו מושקע, ליצור בועת קסם של יותר משעתיים. הפוגה מהמציאות ומהביירונים בחוץ - ויש הרבה כאלה.
למעשה, הרגע היחידי שהיה המציאות עצמה (אבל איזו חתיכת מציאות) היה כשזיו וגלי ברמן, שחזרו מהשבי, התארחו על הבמה. האחים, שהיו תאורנים של המופעים הקודמים, הזכירו את החטוף רן גואילי ז"ל. "אנחנו רוצים ומאחלים שיחזור לקבורה ראויה כמה שיותר מהר". אחר כך, חמודים ונרגשים, הדליקו את האור של היכל אקספו בתל אביב. זה היה רגע יפה וטעון. מסוג הסיפורים שלא ייאמנו. ואיזה חסד זה להראות לילדים אחרי המלחמה שלפעמים יכול להיות סיום הירואי לדברים. שלאנשים אכפת מאוד מגורל של אנשים אחרים.
סיפור המסגרת של המופע, שהתחיל מיד אחרי, עוקב אחרי תלמידים מבריקים שמתחרים זה בזה כדי ליצור המצאה שתשנה את העולם. המסר, לא לדאוג, הוא לא אגואיזם, אלא שההמצאה האמיתית והכי טובה היא זו שנובעת מלב, מאומץ, חכמה ואהבה.
הקאסט התהדר בשמות של כוכבים: שרית חדד, אנה זק, מרגי, עדן גולן, טל מוסרי, לי בירן, אליאנה תדהר, שחר טבוך, עדי חבשוש, קווין רובין, אורי ורד, עידו מלכה, אלין גולן, קים בן שמעון, מאיה קיי ונדב חנציס. אלה בחירות מובנות, וברובן גם הצדיקו את ההייפ - הילדים מכירים מהרשת, המבוגרים מהנעורים ומהטלוויזיה - כולם מנצחים. ובכל זאת, זה עידן שקשה לרגש בו ילדים, כשכל מה שאתה רק יכול לדמיין כבר נמצא במסך, ואם לא - אז AI כבר תיצור לך אותו, רק תלחץ. בפסטיגל השכילו להבין שבמקום לפחד מהטכנולוגיה, כדי לאמץ את מה שיפה בה - אבל להזכיר מה חשוב באמת.
בשנה שעברה זכה הפסטיגל לביקורת מעורבות. עיקר הטענות היו סביב התכנים, מיניות ובעיה עם מסרים. הלקחים בהחלט נלמדו הפעם: כולם יפים, כולם נוצצים - אבל כולם גם מותאמים לגיל הצעיר. אף אחד לא ייצא מכאן עם תחושה שהיה עד למשהו לא הולם.
חנוך רוזן ורועי שגב שביימו יחד את המופע הצליחו ליצור אירוע שמח ומלא דמיון. השפה של שגב, שמביים גם את להיט הילדים המשוגע "כראמל" בכאן חינוכית, מורגשת היטב בכל פרט של ההופעה. ומעל הכול רואים ששניהם אוהבים מאוד את מה שהם עושים. זה דבר חשוב.
מהשירים עצמם הקהל נהנה. בעיקר מהעליזות הנהדרת של שחר טבוך - איש פופ אמיתי - מהטובים שהיו כאן, מהכריזמה של מרגי וזק ביחד ולחוד, ומצרור הופעות קרקסיות של אקרובטים ורקדנים. זה עדיין תמיד יפה לראות מבטים משתאים מול התצוגה הגאה של יכולות הגוף.
בקטעי המשחק כדאי לשים לב במיוחד לאורי ורד, כוכב הסדרה "האחיין שלי בנץ", הוא הברקה. כישרון קומי אדיר, תזמון מושלם ואיזה סטאר קוואליטי לא שגרתי.
בחציו השני של הערב עלו הזמרים לשיר שירים מהקטלוג הפרטי שלהם. זו הייתה אווירה של מסיבה: הורים וילדים שרים יחד את ה"נאדי באדי" של טבוך, "לא יוצא למסיבות" של מרגי ו"הוריקן" עם עדן גולן.
את הערב חתמה שרית חדד, ששרה מחרוזת מלהיטיה. אנשים רקדו, חייכו, היה שמח. היו גם געגועים למה שנורמלי - כמו להתלונן על המחירים של הנקניקיות והפיצה, ועל התור האינסופי בהפסקה לשירותים. בכל זאת ישראל, וכמה טוב שנפגשים לפעמים במופעים כאלה להיזכר איך אנחנו נראים ביחד.
הפסטיגל מתקיים ברקע ההחלטה לערוך אותו השנה רק בתל אביב. עניין שעורר לא מעט כעס ומחאה מצד הורים בדרום ובצפון, ראשי עיריות וגם ועדי עובדים שטענו שמדובר באפליה לתושבי הפריפריה. הפקת הפסטיגל טענה מצידה שמדובר בהפקה מורכבת ויוצאת דופן שדורשת תשתיות מיוחדות ובית קבוע. בהפקה הציעו מערך היסעים מסודר מאזורים מרוחקים, וציינו גם את הקרבה לתחנת הרכבת. אפשר לדון בהחלטה הזו לא מעט, לבדוק איך מניידים מופעי ענק בחו"ל למשל, או לקבל את הבחירה של ההפקה שלא להסתמך הפעם רק על כוכבים - ולהשקיע בתפאורה שקשה לנייד, גם אם זה עלה להם ביח"צ בעייתי.
אבל בשורה התחתונה? כדאי ללכת, גם אם זה אומר לנסוע ברכבת מהדרום. המופע הוא חוויה, כזו שזוכרים אחר כך, כזו שמעוררת התלהבות ממה שנראה מול העיניים. וכמה קשה לרגש ולהפתיע דור שהריגוש שלו כבר נמצא בבית על המסך.
