"כאן חינוכית" הוא היום מופת של מודעות פדגוגית, ערוץ שמקפיד שמשתמשי הקצה שלו ירגישו מוגנים, עטופים, מועצמים ומוכלים. אבל נדמה שבשנות ה-70, ה-80 ואפילו ה-90, לא באמת היה מבוגר אחראי שיפקח על זמן המסך שלנו או על התוכן שצרכנו דרכו. הטלוויזיה הלימודית, שהפכה בהמשך לחינוכית עד שנסגרה ונפתחה בפורמט הנוכחי שלה, מציינת בימים אלה את חגיגות ה-60 להיווסדה, וברוח התקופה אנחנו מבקשים להתעכב לא רק על הסדרות הנוסטלגיות, התמימות והפשוטות אלא להפנות זרקור אל הרגעים שהותירו אחריהם טראומות, שברונות-לב או סיוטי לילה לא הכרחיים. כבו את האור ובואו איתנו לטיול לאורך שדרת האופל של הטלוויזיה החינוכית.
ג'וליאן שגרן, "מסיבת גן"
סליחה, ג'וליאן. אני יודעת שאתה אדם שמקצועו אמנותו, שאתה שחקן-במאי-פנטומימאי מוערך בקנה מידה עולמי ושב-1974 אפילו היית מועמד לאוסקר (פור ריל, על הסרט הקצר "הקונצרט" שהוא יצר עם אשתו דאז). אני יודעת שהליהוק שלך ל"מסיבת גן" נועד במקור לאפשר לילדי ישראל ליהנות מאיכויות גבוהות של תיאטרון גופני, אבל מי ששיבץ אותך, גבר גבוה וגדול עם תווי פנים מחודדים, לתפקיד של פעוט מאותגר-דיבור שכל הזמן הסתובב עם חולצת פו הדוב הקריפית הזאת ומצייץ, חטא לך וגם לנו. המראה שלך מקפץ סביב הילדים זה משהו שהצדיק קריאה דחופה לקצין ביטחון ולא התמסרות עולצת לחבר מהטלוויזיה. אתה פנטומימאי מוכשר מאוד, אבל הבעות פנים מוגזמות וגפיים מתעופפות זה החומר שממנו עשויים סיוטים של ילדים ולא בידור לגיטימי. סליחה.
יוסף המספר, "מסיבת גן"
מעניין שתוכנית איכותית כמו "מסיבת גן" שהנחה ירון לונדון האינטלקטואל ושזכתה לכל כך הרבה קומפלימנטים בזמנו, ובצדק, מחזיקה גם בשתי מועמדויות לתואר המצלקת של ילדותנו. בסוף כל תוכנית, כדי להשאיר את הצופים עם טעם של עוד, הגיע יוסף המספר כדי לספר לילדים סיפור - אבל למרבה האימה התברר שיוסף עצמו הוא סיפור, ולא מהסוג המרגיע. הוא היה - ואולי עודנו - איש עם הבעות מפחידות, העיניים שלו נפערו וזזו ימינה ושמאלה בתזזית דרמטית בקטע מוגזם והחיקוי שלו לדלתות חורקות החזיק אותי ערה לילות שלמים.
יוסף המספר, אגב, שהשם המלא שלו הוא יוסף סלע, הגיע עם סיפור מעניין משל עצמו. הוא היה תרמילאי בימים שבהם טיול אחרי צבא הסתכם בגיחה לסיני. הוא חזר לארץ אחרי שנים של נדודים ברחבי העולם, שם כנראה קיבץ את אסופת הסיפורים שלו, ונרשם לסדנה למספרי סיפורים יחד עם עוד 40 גננות. אחת מהן הייתה מלהקת ילדים ל"מסיבת גן", אבל כשההפקה חיפשה מישהו שיספר היא המליצה עליו ואחרי אודישן אחד הוא התקבל. בשלב מסוים הוא חזר בתשובה ואין לי אלא להסיק שהוא הבין בדיוק מה הוא עשה לדור שלם של נפשות רכות, ועכשיו מנסה לכפר על הכול.
"גבי ודבי"
רק חמישה פרקים של "גבי ודבי" צולמו אי פעם - חמישה פרקים על הרפתקאותיהם של אח ואחות בגיל ההתבגרות שמצאו טלפורטר עתיק שמשנע אותם על פני העולם. אבל חמישה פרקים (ששודרו באינספור שידורים חוזרים) היו די והותר כדי להשאיר דור שלם בטראומה, ואם תשאלו כל אחד מהם הוא יישבע לכם שמדובר בסדרה עם מספר דו-ספרתי של עונות. חמישה פרקים שהם אזהרת טריגר אחת גדולה, החל מהאיום הנצחי - "אם לא תחזרו תוך שעתיים תיעלמו לנצח!" - ובעיקר הרגע שבו המקל המכושף מונח על המפה, האורות התחילו להבהב והסינתיסייזרים יצאו מכלל שליטה. אם הייתה לכם אפילפסיה זה היה הסוף שלכם, ואם לא הייתה לכם - ובכן, מאותו הרגע הייתה לכם.
גבי ודבי בסך הכול רצו ללמד אותנו אנגלית, הם אפילו השיגו שחקנים עם מבטא אמריקני אורגינל, אבל הדרך ללכוד את תשומת-הלב של קהל היעד הצעיר הייתה באמצעות מרדפים פרנואידיים שאת ההשראה ליצירתם קיבלה הבמאית, ג'ודי קורי, מסרטי ריגול ומד"ב של שנות ה-70 (מאוד בוגר, ג'ודי!). מל קלר, שכתב את המוזיקה לתוכנית, ניסה ליצור אווירה עתידנית וסיפק בטעות את פסקול החרדה הרשמי של חייכם, אם גדלתם בסבנטיז ובאייטיז. הספין-אוף של "גבי ודבי" היה, כמה סמלי, "דבי אין הוספיטל", שם קיבלה דבי נגישות בלתי-מוגבלת למלאי הקלונקס המחלקתי.
שן קשת וענן, "קשת וענן"
ל"קשת וענן" היו כל הכוונות טובות להעשיר את הידע של ילדי ישראל בנוגע לתכנים יהודיים, מועדים וחגים, תולדות עם ישראל וקצת ידישקייט. אבל מתחת לפני השטח רחשו וייבים של סרט אימה: שתי בובות אנושיות שהוצבו על גלגל השנה הענק בסטודיו של ניקו ניתאי, המנחה, התעוררו לחיים בכל פעם שניקו (אסף, בסדרה) נזכר שהוא שכח משהו על הגז או לא הצביע בבחירות ועזב את החדר. המפעיל שלהן היה תוכי בשם שאלתיאל, שהעיר אותן במילים "קום קשת ענן" והחזיר אותן לקיפאון המבעית במילים "שן קשת ענן".
סליחה, הרעיון שצעצועים (בגודל של בן אדם!) צופים בי בסתר ומנהלים חיים סודיים כשאני לא שם, הוא הכול חוץ מחמוד וילדותי. רק חסר היה שאסף יחזור רגע אחד מוקדם מדי ויגלה את הסוד האפל שלהם, ולכו תדעו מה הן עלולות לעשות לו. בקיצור, אסתטיקה של מותחן מקפיא-דם שלא השאירה לי תא אחד פנוי כדי ללמוד על יהדות והפכה אותי לכופרת שאני היום. מצטערת.
בולבול הקבולבול
אי שם ביציע הטראומות יש מקום של כבוד לשמוליק, שאף אחד לא קרא לו שמוליק. עוד מבוגר מבולבל שמשחק ילד (למה? חסרים ילדים?). היום הוא כבר מזמן היה נשלח לאבחון ומקבל סייעת משלבת, אבל בימים ההם, בטלוויזיה הלימודית, בולבול נאלץ להסתפק בכובע עם פנס וקולר עם פעמון שהיו אמורים להציל את החיים שלו בכל פעם שהוא עשה איזו שטות שסיכנה אותו בכביש (מה עזר לו הפנס אם הוא על הראש שלו, אני עדיין תוהה).
בכל פרק הוא כמעט מת, ואנחנו, צופים צעירים, נאלצנו לצפות באדם נטול מנגנונים הישרדותיים מזנק פעם אחר פעם אל מותו. המסר הסמוי היה מחריד: למבוגרים אין באמת רשת ביטחון להציע לך, רק נזיפות ולעג, ואם אתה לא מסוגל לשמור על עצמך הם פשוט יתלו עליך פעמון ויקוו לטוב.
פלטיאל ממגדיאל
כמו ילד להורים גרושים שנע בין שני בתים - הבית של פיסטוק והצריף של תמרי - פלטיאל ממגדיאל לא בחל בשום לוקיישן בדרכו לשרוט דור שלם של פעוטות, שלא הייתה להם ברירה אחרת אלא לצפות בטלוויזיה הלימודית. הייתי רוצה להיות שתיים שלוש דקות בתוך המוח של הבן אדם שבנה את פלטיאל, אני עוקרת לעצמי את התוספתן אם הוא לא שנא את העבודה שלו - או לפחות חשב שזה יהיה מצחיק אם ילדים ישכבו כל הלילה בעיניים פעורות כשהם משחזרים בראש את הבובה המסויטת הזאת.
נתחיל מהקול של יוסי גרבר, שהיה שחקן נפלא אבל הקול שלו לבדו נשמע כמו התקף חרדה. תוסיפו לזה בובה בלי הבעות אבל עם תספורת קארה פרוורטית, גלימה לא ברורה מגדרית, כובעים מהבהבים ובעיקר תנועות ידיים היסטריות שאין שום קשר בינן לבין הטקסט שהוצמד אליהן. אלוהים לא ריחם על ילדי הגן, פחות מזה על ילדי בית הספר, וכל מה שיכולתי לייחל לו הוא שמישהו יעלה עם לפיד בוער על מגדיאל וישים לזה סוף. סליחה, מגדיאל.
אגב, חוסר הקורלציה המטריד בין התנועות לדיבור לא היה בחירה אמנותית של אוונגרד טלוויזיוני אלא תוצר של אילוצי הפקה טכניים. בימים ההם הבובנאי שהפעיל את מוטות הידיים והראש של הבובה, פעל בהתאם להוראות כלליות של הבמאי. הקול של גרבר הוקלט בנפרד, בלי שום סינכרון עם הבובה עצמה, ויצר את האפקט המשגע של בובה בדיבוק.
שאלתיאל קוואק
הברווזון חסר-המזל שאלתיאל קוואק אומנם לא משתייך באופן מובהק לסקציית האימה אבל הוא השאיר טראומה מסוג אחר, הוא והחברים העצובים שלו - מרקו ב"הלב" ונילס, שגדל בבית נוצרי אדוק והורים עם אפס הכלה. שאלתיאל קוואק הביא איתו טרגדיות שספק אם נפש של ילד מסוגלת להתמודד איתם, ורק פסיכופט היה חווה אותם כבידור לגיטימי.
הוא נולד כאלפרד יודוקס קוואק, וזמן קצר אחרי שבקע מהביצה הוא איבד את ההורים שלו, האחים והאחיות שלו בתאונת דרכים ונמסר לגידולו של חפי החפרפרת. קוואק היתום גדל בעולם של דיקטטורה, עבדות, ניצול, גזענות ומאבקים פוליטיים. הנמסיס שלו, עורב עם שפם קטן בשם דולף (שם פופולרי שקיבלתם אם ההורים שלכם תמכו במפלגה הנאצית), רפרפ לאדולף היטלר. דולף הקים את "מפלגת העורבים הלאומית", לא פחות, שראתה בעורבים גזע עליון. אמא של דולף, אגב, לא הייתה עורבת אלא קיכלי.
הכוונות אולי היו טובות - היוצר ההולנדי של הסדרה המציא את שאלתיאל כדי ללמד ילדים על הסכנות שבלאומנות ובפאשיזם, בעיקר באירופה של פוסט מלחמת העולם השנייה - אבל בפועל הילדים המסכנים גדלו כדור שני לשאלתיאל קוואק, ואת הדמעות האבודות לא יחזיר לנו איש.
פינוקיו הופך לחמור ב"פינוקיו"
זאת כבר הייתה אכזריות לשמה. פינוקיו היה בסך הכול ילד עץ שאהב כל מה שילדים אוהבים, ושהמבוגרים סביבו דרשו ממנו כל מה שהם דורשים מילדים (אבל מעצמם פחות). החיים העמידו בפניו פיתויים בלתי-הוגנים, והגדול מכולם היה ארץ השעשועים שילדים מתבטלים בה, לא לומדים ואוכלים רק ממתקים. אם זה היה מתוסרט היום גם מקבלים זמן מסך בלתי-מוגבל. אלא שמי שמתפתה - משלם, ובמזומן.
פינוקיו והחברים שלו שילמו את מחיר החזירות שלהם והפכו לחמורים שנמכרו לקרקס. הם לא יכלו לדבר, האוזניים שלהם התארכו, גדלו להם פרסות ורק חסר היה שצחוק מרושע יישמע ברקע. לצפות בילד הבובה הופך בזעקות שבר לחמור רק כי רצה לעצמו כל מה שילד נורמלי היה רוצה, היה שיעור ברוטלי בחינוך. במקרה הזה, אגב, אין תירוצים או הצדקות - פינוקיו יובא מהאנימה היפנית, והאנימטורים היפנים מעולם לא האמינו בריכוך מציאות או צנזורה של כאב לילדים ונטו חיבה לסצנות אלימות, אפלות ומוזרות. עכשיו אתם יודעים למי לשלוח את החשבון.
הטרולים "טוב טוב הגמד"
נוזלי גוף, זה שם המשחק. אפילו אם אפשר היה לסבול את היצורים הכעורים, הטיפשים, האלימים שהיו התגלמות הרוע עלי אדמות, אז באה הנזלת של אחד הטרולים מ"טוב טוב הגמד", וחתמה את העיסקה. נדמה לי ששם, ביער, פיתחתי את הפוביה שלי מנזלת, ריר ובאופן כללי, כל מה שרע. טוב טוב היה וטרינר חמוד שעזר לבעלי חיים, אבל הטרולים היו התגלמות הטינופת והגועל וכל הזמן ניסו להרע לו ולגמדים האחרים רק כדי להרע. יצורים גרוטסקיים נטולי-תקנה שהיו כל כך דוחים ויזואלית, שהם שימשו תזכורת יומיומית לזה שהרוע בעולם הוא לא רק מרושע, אלא גם ממש לא אסתטי.
אז בסדר, היה להם תפקיד חינוכי - הם יצגו את הזיהום התעשייתי, חוסר-האחריות האנושי והרס הטבע, אבל אם יותר מדי ילדים ישנים עם הגב לקיר בגללכם, אז תודה על כלום. ועוד לא התחלתי לדבר על זה שטוב טוב ואשתו, תותי, פשוט מתו בסוף הסדרה ולא יצאו לחופשה ארוכה כמו שהבטחתם. באמת היה חיוני כל כך לנרטיב של "טוב טוב" להרוג אותם בסוף? מה קרה, החוזה עם דמויות האנימציה עלה על שרטון? זה התנגש להם עם ימי צילום אחרים? היה בזה איזה לקח חשוב לילדים? גועל נפש.
סוף האנושות ב"היה היה - האדם"
מה שרוב האנשים זוכרים מ"היה היה" זה את האיש עם הזקן הלבן הארוך ואת מי שנהגנו לכנות פעם "המפקד המפקד בוא נרביץ לו". אבל "היה היה" הייתה סדרת אנימציה שניסתה להזכיר לנו מאיפה באנו וביטאה את סקאלת החרדות של היוצר שלה, אלברט ברייה הצרפתי. ברייה היה פציפיסט ואיש חינוך, וטיפח בזמנו החופשי פאניקה מהמלחמה הקרה של שנות ה-70 ונבואות זעם על שואה גרעינית.
את כל היופי הזה ברייה לא רצה לשמור לעצמו, ולכן הפתיח היפה של התוכנית, שהבטיח מסע חינוכי ומעשיר לאורך ההיסטוריה האנושית, הסתיים בהבטחה לטראומה קולקטיבית, כי אין כמו מסר פטאליסטי לילדים רכים, לצלילי הטוקטה והפוגה הפסימיות של באך. בשנת 2000 ומשהו, התנבא הפתיח, יברחו כמה ניצולים בחללית אל עבר הריק וישאירו מאחוריהם את כדור הארץ, רק כדי שזה יתפוצץ ויהפוך לאבק קוסמי. הפיצוץ הזה, במיוחד לילדים שעדיין לא הבינו את המורכבות של המאבקים האנושיים, תפס מימדים מפלצתיים במיוחד כשהוא צורף בתמימותו לסדרה חינוכית ולא אפוקליפטית ברובה. מצד שני היא גרמה למבחן בחשבון להיראות כמו טיול בפארק, אז אולי היה שווה. לא ככה?
וזה עוד לא הכול - כמובן שיש עוד. הטלוויזיה הלימודית והחינוכית סיפקו לפחות לדורות שגדלו עליהם שלל סיבות להתעורר באימה בלילה, שטופי זיעה מזיכרון ישן אבל חי. לא דיברנו על הפתיח של "סיפורי עמים" (יותר בכיוון של אדגר אלן פו ופחות הנס כריסטיאן אנדרסן, בואו), "התלת רגל" (מכונות חייזריות ענקיות שמשתלטות על כדור הארץ ומשתילות שבבי-שליטה במוחות של בני אדם. בגלל בעיות תקציב הסדרה לא הגיעה לעונה השלישית שבה בני האדם מנצחים, SAD), "החתול שמיל" (נתן דטנר סבל בתוך החליפה אבל היו לא מעט ילדים מחוצה לה שסבלו לא פחות), "הצריף של תמרי" (איש מבוגר וערירי שחי בבקתת עץ מבודדת עם בובות אפלות וליצן שיוצא מהגג) ו"שכונת חיים" (ישראל השנייה גרה על סט אפלולי ומדכא ואובססיבית לקובה של אמא של יוני). אתם מוזמנים לשטוח את שלכם בכתוביות, אל תשכחו להשאיר אור קטן בלילה, כשאתם הולכים לישון.
