גופי מפתח בתעשיית הקולנוע התיעודי בישראל - מפסטיבל דוקאביב, דרך שוק קופרו (CoPro) ותאגיד השידור כאן - נדחו מהשתתפות בפסטיבל הסרטים התיעודיים הבינלאומי באמסטרדם (IDFA) - מהאירועים החשובים בעולם הדוקומנטרי - לאחר שאימץ קו התומך בחרם על תעשיית הקולנוע הישראלית, כך דווח הערב (שני) ב"וראייטי". הגופים נדחו מהשתתפות בפסטיבל בשל העובדה שהם ממומנים בחלקם מתקציב המדינה.
על פי הדיווח מנכ"לית IDFA החדשה, איזבל אראטה פרננדס, יישמה מדיניות שמונעת השתתפות מגופים ישראליים המקבלים מימון ממשלתי, בעקבות קריאה לחרם שהובלה בחודש שעבר על ידי ארגון Film Workers for Palestine - עליה חתמו כמעט 4,000 אנשי תעשייה, בהם כוכבים כמו אמה סטון וחואקין פיניקס, שהצהירו כי יסרבו לשתף פעולה עם מוסדות קולנוע ישראליים "המעורבים בפשעי מלחמה" בעזה.
מיכל ויץ, במאית ומפיקה עטורת שבחים שמונתה בשנה שעברה לתפקיד המנהלת האמנותית בפסטיבל דוקאביב, סיפרה ל"וראייטי" כי היא ועמיתיה בקופרו ובכאן קיבלו מכתבי סירוב מהפסטיבל, שבהם נכתב כי לא יוענק להם אישור השתתפות משום שהם "שותפים לרצח עם" - טענה שהתנגדה לה. ויץ הדגישה כי דוקאביב הוא פסטיבל עצמאי, וכי גם אם כרבע מתקציבו מגיע ממקורות ציבוריים, הוא מציג סרטים ביקורתיים כלפי הממשלה, נגד המלחמה והכיבוש, מתוך רצון "לבנות גשרים בין ישראלים לפלסטינים".
לדבריה, הממשלה אינה מתערבת בתוכן הפסטיבל. "אנחנו עדיין מדינה דמוקרטית, לא כמו רוסיה", אמרה, והוסיפה כי ביתה נהרס מפגיעת טיל במהלך המתקפה האיראנית ביוני האחרון, וכי אף שהוצע לה אישור אישי להשתתפות בפסטיבל - היא סירבה, כדי שלא ליצור תקדים, משום שהיא רואה במדיניות זו אפליה לא הוגנת.
מנהלת IDFA, אראטה פרננדס, מסרה למגזין האמריקהע כי השנה הוחלט שלא להעניק הסמכה לארגונים ישראליים הנתמכים על ידי הממשלה, אך ההחלטה תיבחן מחדש בשנה הבאה. לדבריה, הפסטיבל בוחן כל מקרה לגופו, כולל בקשות ממוסדות, ומדגיש כי סרטים או גופים בעלי קשרים ישירים למדינות האחראיות להפרות חמורות של זכויות אדם, לרבות מימון ישיר מהמדינה, אינם נבחרים. עוד היא ציינה כי הנחיה זו הובילה בעבר לפסילת סרטים מאיראן, מרוסיה וממדינות נוספות, אך גם נעשו חריגים, כמו שני סרטים ישראליים שהוקרנו בשנה שעברה אף שקיבלו מימון ממשלתי, בזכות תוכנם הביקורתי.
ויץ הזכירה בשיחה עם המגזין כי לאורך השנים הקרין דוקאביב סרטים ביקורתיים וחתרניים שעוררו סערה, בהם "לאה צמל, עורכת דין" (2019), על עורכת הדין שמייצגת פלסטינים, ו"לזכור ולשכוח: 1948" של נטע ששאני, שעסק בכיבוש כפר פלסטיני במלחמת העצמאות.
עוד היא הזכירה גם את פרס הסרט הטוב ביותר בטקס אופיר האחרון - "הים", דרמה בערבית על ילד פלסטיני מהגדה שמסתכן כדי להגיע לים בתל אביב – זכייה שעוררה התנגדות מצד שר התרבות מיקי זוהר, שאיים בעקבותיה לקצץ את תקציב האקדמיה לקולנוע והכריז על "טקס האוסקר הישראלי הממלכתי".
לדבריה, שאיפתה היא להציג סרטים שמספרים מה מתרחש בעזה, בגדה, באיראן ובלבנון: "אני רוצה שהקהל הישראלי יראה את האנשים מהצד השני של הגדר, אבל אף אחד לא נותן לי את הסרטים האלה, רק כי אני ישראלית". מאז החרם, לדבריה, התמעטו מאוד שיתופי הפעולה הבינלאומיים וההזדמנויות להפקות משותפות. "כולם מפחדים לעבוד עם ישראל, והעבודה עם שותפים מחו״ל הפכה לקשה בהרבה".
לבסוף היא סיכמה: "תרבות וקולנוע הם הדרך היחידה לתקשר זה עם זה, אבל החרם רוצה שניעלם. ובכל זאת - אני מאמינה שהקול שלנו חשוב".
