כבר 19 שבועות שהשיר Choosin’ Texas של אלה לנגלי צועד במקום הראשון בטבלת הבילבורד. אם המצב יישאר כך גם בשבוע הבא, הוא ישבור את השיא לסינגל שאינו שיר חג. באפריל האחרון, כשהתבררו ממדי התופעה, התראיינה לנגלי ל"בילבורד" והתבקשה לבחור אמן שמייצג עבורה את המונח Powerhouse, מעין כוח בלתי-ניתן לעצירה של כישרון ותושייה. לא נשמע שהיא מתלבטת באיזה שם לנקוב. "מה שאני נמשכת אליו בנשים חזקות", היא אמרה, "זאת היכולת להיות חלוצות. הן לא פוחדות לקחת סיכונים. פשוט לחקור את האמנותיות ולכייף איתה".
הדברים המדויקים של לנגלי, שהתפוצצה 60 שנים אחרי הסינגל הראשון של דולי פרטון שהגיע לטופ 10, מלמדים לא רק על ההשפעה העצומה שלה על הנוף המוזיקלי העכשווי, שבו הקאנטרי הוא כוח גלובלי ואהוב על ידי מבוגרים וצעירים כאחד: זוהי גם עדות לכך שפשוט אי אפשר לדמיין את הפופ כמו שאנחנו מכירים ואוהבים אותו אלמלא יוצרת צעירה ממשפחה ענייה בעיירה קטנה במדינת טנסי, שהתברכה לא רק בכישרון יוצא-דופן, אלא גם באומץ ואמביציה לבטא אותם למרות המסגרת השמרנית שבה פעלה בו החשדנות של האליטה. גברים זחוחים, נורמות דכאניות, תעשייה חסרת סבלנות, אליטה מתנשאת: פרטון לא אפשרה לאף אחד מאלה לעצור אותה בדרך למעמד נדיר של קונצנזוס, שהצליח להחזיק מעמד גם במלחמת התרבות שקורעת את אמריקה. בהקשר הזה מותה הוא לא רק אובדן של יוצרת גדולה וכוכבת אהובה: פשוט לא נותרו עוד כל כך הרבה סמלים שגם דונלד טראמפ וגם טיילור סוויפט מסוגלים להתאבל על לכתם.
בשיר My Tennesee Mountain Home מ-1973, פרטון מתארת את נוף מולדתה באופן שמקשה להבין מדוע בכלל לרצות לצאת ממנו. "החיים שלווים כמו אנחה של תינוק", היא שרה. אבל פרטון סירבה להסתפק בכך, וגם לא ראתה בעצמה כמי שתישאר כבולה למוסכמות של הקאנטרי. ב-1970 היא ניפצה כמה וכמה טאבואים עם השיר המצמרר Down From River, שעוסק בהיריון מחוץ לנישואים ומסתיים בלידה שקטה. היא הוזהרה שהשיר לא יושמע וכך היה, אבל עצם הוצאתו הייתה אמירה חדה וברורה על החשיבות של חירות אמנותית בכלל ועבור נשים שעושות קאנטרי בפרט. הלהיטים הגדולים, דוגמת Jolene ו-I Will Always Love You וכבר סימנו אותה גם כמי שביצעה מעבר נחשוני לזירת הפופ וגם כאייקון פמיניסטי לא מתנצל.
דולי פרטון
(מתוך IMDb)
מאידך, לא הייתה לפרטון שום כוונה להתפתות למייקאובר הזהותי שהציעו ניו יורק ולוס אנג'לס לכוכבות וכוכבים מסוגה. כשברברה וולטרס, מלאה בחשיבות עצמית של מראיינת הישגית של שועי עולם, שאלה אותה ב-1977 אם היא מרגישה לפעמים "כמו בדיחה" בגלל ההופעה המצועצעת (שגם לא התביישה מלהציג את נתוני הגוף המרשימים), פרטון השיבה בשקט ובחביבות ש"הבדיחה" היא על אלה שחושבים עליה בצורה הזאת. שלוש שנים אחר כך היא תוציא את "תשע עד חמש" (מתוך הסרט באותו שם שבו היא גם כיכבה), שהגיע למקום הראשון במצעד הבילבורד. מאז אף אחד יותר לא חשב עליה בתור "בדיחה".
שנות ה-80 ביססו את מעמדה של פרטון כאייקון אמריקני וגלובלי, אך גם את תקרת הזכוכית שלה בעידן שכבר התהדר בדמויות כמו מדונה, ג'נט ג'קסון וגם וויטני יוסטון. האחרונה הקליטה כידוע את הגרסה האגדית של I Will Always Love You, שהתנחל במשך שבועות בצמרת המצעדים ונמכר כמו הרואין בסיאטל. פרטון, שזנחה את השאיפה להיות פופ סטאר וחזרה לשורשים של הקאנטרי והבלו-גראס, קיבלה לפתע חותמת לא פחות חשובה: הכותבת והמלחינה של אחד הלהיטים הגדולים בהיסטוריה של הפופ.
אולם פרטון לא הפסיקה ליצור ולהוציא אלבומים, חלקם ראויים יותר וחלקם פחות, חלקם עם חומרים חדשים וחלקם דהרו על תהילת העבר שלה ושל אחרים. אך היא בעיקר ניצלה את מעמדה הבלתי-מעורער על מנת לטפח פרסונה של אחת מאימהות המזון של התרבות בעת החדשה, מודל לחיקוי של יוצרת, זמרת, שחקנית, פילנתרופית ומנטורית נדיבה, הסנדקית של מיילי סיירוס והאיידול של כל זמרת וזמר בעידן שבו קאנטרי הוא לא מילה גסה גם בלונדון ופריז. בעוד שמקומה בהיכל התהילה של הקאנטרי נראה מובן מאליו, רק ב-2022 היא הוכנסה גם להיכל התהילה של הרוק, אחרי שסירבה בתחילה לקבל את המועמדות ("לא הרגשתי שהרווחתי את הזכות") ואחר כך התרצתה ("כי המעריצים מצביעים"). הייתה זו הוכחה נוספת, מספר מי בכלל מסוגל לזכור, שרק אדם אחד מסוגל לקבוע אם היא "קאנטרי", "פופ", או "רוק". לאדם הזה קוראים דולי פרטון.
פחות או יותר מהשנייה שבה נודע שפרטון הלכה לעולמה, הרשת הוצפה בהספדים שניסו לזקק את העצב לצד הכרת התודה על כל הדרכים שפרצה וסללה. מנשיא ארה"ב דרך מיק ג'אגר, מראש עיריית ניו-יורק ועד אלטון ג'ון, מהילרי קלינטון ועד פול מקרטני. ההיקף העצום של התגובות, והקשת הרחבה של המספידים והמספידות, היוו תזכורת מרשימה להישגיה הרבים של פרטון ולמרחק הבלתי-נתפס שעשתה, מאז שאבא שלה שילם בשק קמח לרופא הילדים שטיפל בה כי לא היה לו כסף ועד שהתגלתה כמי שמסוגלת לבטא את רחשי ליבם של מיליונים באמצעות תמונות קטנות ומבטא דרומי יפהפה. אולם התגובה הממצת ביותר הגיעה מכיוונה של קייסי מאסגרייב, עוד יוצרת קאנטרי מוכשרת שהתעצבה בצלמה ובדמותה של פרטון, אחרי שהביעה שמחה שהיא תתאחד עם בעלה המנוח: "שאף אחד לא ידבר איתי היום".
