פסטיבל ונציה שנערך בספטמבר האחרון עמד בסימן הקאמבק של בן אפלק וג'ניפר לופז. ההופעה הראשונה של הזוג המלכותי על השטיח האדום בבכורת "הדו-קרב האחרון" גנבה את ההצגה והאפילה על שאר האירועים. אבל עם כל הכבוד לצמד הנוצץ, הרי המלך של פסטיבל ונציה האחרון היה בכלל שחקן איטלקי מקריח וגבה קומה בן 62 - טוני סרווילו, שהופיע בשלושה סרטים שהשתתפו במסגרות השונות של הפסטיבל. אחד מהם, "יד האלוהים", אף זכה בפרס הגדול של חבר השופטים. מפגן הכוח של סרווילו הבהיר פעם נוספת שהוא אחד השחקנים היותר טובים, איכותיים, מרשימים ומוערכים בסצנת הקולנוע הבינלאומית כיום. לא בכדי, ה"ניו יורק טיימס" שיבץ אותו במקום השביעי במצעד "השחקנים הגדולים ביותר של המאה ה-21".
"יד האלוהים" - טריילר
"יד האלוהים", שמציג עכשיו בבתי הקולנוע ומגיע ברביעי הקרוב לנטפליקס, מהווה שיתוף פעולה שישי של סרווילו עם הבמאי פאולו סורנטינו. החיבור הזה החל לפני 20 שנה בדיוק - סרווילו הופיע בסרטו הראשון של סורנטינו כבמאי: "אדם אחד יותר", ומאז הם מתקשים להיפרד. "המסע המשותף הזה הוא מתנה שהחיים העניקו לשנינו", אמר סרווילו בריאיון ל-ynet במהלך פסטיבל ונציה האחרון. "לפני כן לא היינו יכולים לדמיין אפילו הכרה כזו או את כל הפרסים שקיבלנו לאורך השנים. עברו 20 שנה מאז שבאנו יחד לפסטיבל ונציה עם 'אדם אחד יותר' ואז אף אחד לא שם לב אלינו אפילו. כשהגענו לראשונה לקאן גם אז לא הבחינו בנו. גם בטקס האוסקר שנערך ב-2014, אז באנו עם 'יפה לנצח', היינו זרים ולא מוכרים לאמריקאים. אבל כל הפרסים וההכרה שקיבל הסרט שלנו נתנו לנו את ההזדמנות ליצור בחופש מוחלט את כל מה שאנחנו רוצים ומאמינים בו".
איך באמת הייתה החוויה של טקס האוסקר?
"הלם מוחלט. יומיים לפני הטקס עוד שיחקתי על במת התיאטרון, וגם יום אחרי הטקס - כך שאומנם זו הייתה חוויה מהממת ומרגשת, אבל בדיעבד זה מרגיש כמעט כמו חלום".
מה בעצם פשר הקשר בינך לבין סורנטינו, הסוד של החיבור במיוחד ביניכם?
"האמת שיש לשנינו המון במשותף כבני אדם, אבל האופי שלנו שונה. אנחנו לא רואים אחד את השני לעיתים קרובות מחוץ לסט – אז בכל פעם שאנחנו חוזרים לעבודה יחד אנחנו מחדשים את מערכת היחסים שלנו. לכן כשאנחנו נפרדים בסוף הצילומים אנחנו מחפשים הזדמנות נוספת לשוב ולעבוד יחד. במובן הזה אנחנו לא זוג נשוי עם שגרה משותפת, אלא יותר כמו זוג נאהבים שמחפשים הזדמנויות להיפגש שוב ושוב – אבל לא יותר מדי. יש בינינו הבנה והמון חיבה וכבוד אחד לשני. תמיד כיף לעבוד איתו".
וטוב ש"הזוג המאוהב" הזה נפגש מדי פעם – סורנטינו העניק לסרווילו כמה מתפקידיו הגדולים, וביניהם שתי דמויות של פוליטיקאים שנויים במחלוקת: ב"איל דיוו" (2008) הוא גילם את ג'וליו אנדראוטי וב"הם" (2018) את סילביו ברלוסקוני. כל אחד מהשניים כיהן כראש ממשלת איטליה בשלוש קדנציות שונות. "אנחנו השחקנים למעשה פוליטיקאים שאוספים סביבם קהילה וחושפים בפניהם עדות. גם השחקן הוא חיה פוליטית. אם הדבר נעשה בצורה אחראית, עבודת השחקן מציעה עדות פואטית לתוכן חברתי – ולכן מדובר בעבודה פוליטית וציבורית. במיוחד על הבמה, בתיאטרון, יש לשחקן את האחריות לחשוף ולהעביר לקהל את התוכן הדרמטי של הטקסט".
עכשיו סרווילו שוב מגלם דמות אמיתית, ב"יד האלוהים" - סרט המשחזר את ילדותו ונעוריו של סורנטינו בנאפולי, כולל הטרגדיה המשפחתית: הוריו מתו בתאונת שאיפת גז כשהיה בן 16. סרווילו מופיע בתפקיד אביו המנוח של סורנטינו. "לאורך שנות העבודה הארוכות יחד, פאולו תמיד אמר לי שבמוקדם או במאוחר הוא רוצה לעשות סרט על המשפחה שלו ושעליי לגלם את אביו", הוא מספר. "לקח לו הרבה שנים עד שנמצא המרחק להתמודד עם הסיפור שהוא תמיד רצה לספר. נדמה לי שהוא תמיד דמיין אותי בתפקיד הזה".
וזה המקום לתהות אם למעשה סרווילו מהווה דמות אב עבור הבמאי היתום. כשפגשתי את סורנטינו בוונציה, הוא אישר זאת. "טוני הוא כמו אחי הגדול", אמר סורנטינו. "אבל הוא גם דמות אב, אז היה מובן מאליו שאבקש ממנו לשחק את האבא. היה מעניין לראות איך הוא עדיין דומה לאבא שלי, אפילו שלא היה לו שום קשר אליו. איך דבר כזה קורה זו תעלומה שרק השחקנים הגדולים באמת יודעים לפתור".
על אף שהוא מכיר את סורנטינו היטב, התסריט הימם את סרווילו. "אמרתי לפאולו ישר שהוא ריגש אותי עד דמעות. כשפאולו ביקש ממני לשחק את התפקיד הרגשתי שזו הוכחה נוספת שיש במערכת היחסים שלנו משהו שחורג מהמקצועי. אני מקווה שזה משהו שהצלחתי להעביר, גם לו וגם לצופים".
זה בוודאי היה קשה לסורנטינו לצלם את הסצנות ששחזרו את מות הוריו.
"הסצנה שבה מות ההורים תואר לפרטי פרטים הייתה לפאולו מאוד קשה. הוא רצה לצלם אותה ביום האחרון. צילמנו קומץ טייקים ואז פשוט נרדמנו. אומנם גילמתי דמות אמיתית, אבל בד בבד מדובר בדמות דמיונית. לשחק דמות דמיונית קל יותר לשחקן - כי העול לייצג אדם חי וקיים, כמו ברלוסקוני למשל, לא יושב על כתפיו. לא הרגשתי איזו אחריות מיוחדת - פאולו רצה שניגע בליבם של כמה שיותר צופים, מבלי להגיד להם איך הם צריכים לבכות או להתאבל. הוא רצה להנגיש את הסיפור לכולם ולהראות מה קורה בלב של אדם צעיר שפתאום נותר בגפו בעולם".
גילית משהו חדש על פאולו במהלך הצילומים?
"לא. מה שאפשר לסרט הזה להתקיים הייתה בדיוק העובדה שאנחנו מכירים אחד את השני כל כך טוב".
4 צפייה בגלריה
"הוא רצה שניגע בליבם של כמה שיותר צופים". סרווילו על סורנטינו
(צילום: באדיבות נטפליקס)
הוא השתנה מאז הפעם הראשונה שנפגשתם?
"כן, כמובן – זה היה מוזר אם הוא לא היה משתנה עם הזמן. אני חושב שב'יד האלוהים' הוא שינה קצת את הסגנון שלו".
"אדם זר שמגיע לנאפולי יחשוב שהיא כמו קולקטה"
"יד האלוהים" הוא בין היתר שיר אהבה של סורנטינו לדייגו מראדונה – גאון הכדורגל הארגנטינאי ששיחק במדי נאפולי בשנות ה-80. היוצר האיטלקי, שהיה אז נער, העריץ את הכדורגלן האגדי והסרט אף קרוי על שם השער שמראדונה הבקיע באמצעות היד בשלב רבע הגמר במונדיאל 1986, במשחק שבו ארגנטינה ניצחה את אנגליה 1:2. הסרט אף מתחיל בציטוט של הכדורגלן המהולל וההולל.
סורנטינו סבור שמראדונה הוא שחקן הכדורגל הטוב ביותר בכל הזמנים. גם אתה חושב ככה?
"פאולו ואני חולקים המון תחומי עניין – כולל סיגרים, אבל אני לא מומחה ולא מעריץ גדול כמוהו של כדורגל. ולמרות זאת, אני מסכים עם הקביעה הזאת, בגלל שאני מאוד מחובר לדימוי של מראדונה בדמיון הקולקטיבי של כולנו – גם אני שרתי בצעירותי את השיר: 'מראדונה טוב יותר מפלה'. אז לדעתי הוא אכן השחקן הטוב אי פעם".
באחת הסצנות אתה דוהר על הטוסטוס עם אשתך והבן. צילמתם את זה גם במציאות?
"כן. אם תגיע פעם לנאפולי, תראה מצבים מסוכנים מזה. ראיתי פעם גם שישה אנשים על טוסטוס אחד. אדם זר שמגיע לנאפולי בטח יחשוב שהיא נראית כמו קולקטה. אבל זו אחת הסצנות האהובות עליי, מאחר והיא די מסכמת את מערכת היחסים בין האב, האם והילד".
סורנטינו מפליא לתאר את עיר הולדתו כמקום יצרי, נהנתני, שמח, משוחרר מינית, לעיתים וולגרי, מאוכלס בשלל טיפוסים ססגוניים. ונאפולי לא זרה לסרווילו, גם הוא נולד בה. במהלך הקריירה המפוארת שלו, שכוללת גם בימוי תיאטרון ואופרה, סרווילו הופיע בסרטים אחדים שמתרחשים בעיר הנמל הדרומית, כולל "גומורה – המאפיה של נאפולי" (2008), סרטו עטור הפרסים של מתאו גומורה. "כשאתה גדל באזור הזה, קשה שלא להכיר אדם שלא משתייך לקאמורה או לא להיתקל בחיסולים", מגלה סרווילו. "אנשי המאפיה האיטלקית הם אנשי עסקים טובים. הקאמורה היא קודם כל ארגון עסקי ורק אחר כך ארגון פשע. חלק מהחברים בקאמורה הם גם רופאים ופסיכולוגים. ביום שבו קרסו מגדלי התאומים אנשים בנאפולי התקשרו אחד לשני ואמרו: 'ראית מה קרה בניו יורק? יש עכשיו קרקע פנויה במנהטן'. מה שכל העולם חווה כטרגדיה נתפס בקאמורה כהזדמנות עסקית, והסיפור הזה אומר לך משהו עליהם".
מה עוד מייחד את נאפולי? במה עוד היא שונה ביחס לשאר איטליה?
"בהמון דברים. לדעתי זו העיר הגדולה היחידה באיטליה, וזאת בגלל ההזדמנות הייחודית שהיא מאפשרת לך, לטוב ולרע, לחזות בניסוי חברתי במעבר בין הפריפריה למרכז. אנחנו רואים דו קיום בולט בין מעמדות שונים, וזה ניכר גם בארכיטקטורה. אנחנו עדיין יכולים לראות את המעמדות הנמוכים בנאפולי – אף שגם זה כנראה ייעלם בקרוב. בינתיים אנשי המעמדות הנמוכים עוד שם, מתנגדים בעוז לכוחות שרוצים להעלימם".
