בסוף שנות ה-50 כתב אז'ן יונסקו לא רק אחד המחזות הגדולים שלו, אלא אחד הגדולים בכלל - "קרנפים". מעבר להיותו מחזה חכם, מרובד ומסקרן, הוא גם הוליד מונח חדש בעברית. המחזאי הרומני-צרפתי, שחזה מקרוב את השתלטות הנאציזם על המדינה והיבשת שבהן גדל, ברא עיירה צרפתית שתושביה הופכים בזה אחר זה לקרנפים - אלגוריה מבריקה לכניעה עיוורת לכוח ההמון ולרצון להתיישר עם העדר. כך נולדה "ההתקרנפות", מטאפורה שכבר מזמן מנהלת קריירה עצמאית.
אלא שחלומו של כל כותב - יצירה שחיה גם בלעדיו - מטיל צל כבד על כל עיבוד חדש. בבית ליסין בחרו לנסות לשאת את המטען הזה בהפקה בבימויו של יאיר שרמן, שעלתה ל-50 הצגות בלבד. לעיתים הם מצליחים, לעיתים פחות - אבל אי-אפשר שלא להעריך את הניסיון.
העלילה עצמה פשוטה: שגרת יומה של עיירה קטנה וגנרית מתערערת כאשר לפתע קרנף (או שניים) דוהר ברחובות. השמועה מתפשטת; חלק מאמינים, חלק מסרבים להאמין; ורובם מעדיפים לעסוק בשאלות מגוחכות כמו האם זה קרנף אסיאתי או אפריקאי, וכמה קרניים היו לו. הכול כדי לא להתמודד עם האיום האמיתי. בהדרגה מתברר כי הקרנפים הם בני המקום, שהופכים מסיבה לא ברורה לבהמות ענק. כשהשאלה האם זו בחירה מרחפת כל הזמן, חלק נסחפים אחר העדר, אחרים מתנגדים בתחילה אבל בסוף העיירה כולה משנה את פניה.
במרכז הסיפור עומד ברנז'ה (תום חגי המצוין): בחור פשוט, שתיין ולא-מאוד-מוצלח, המאוהב בדייזי (ליהי קורנובסקי, מעולה גם היא). הוא אנטי-גיבור מובהק, ואולי דווקא משום כך הופך לאחרון שעומד מול מגפת ההתקרנפות. סביבו מופיעות דמויות נוספות כמו פילוסוף (מולי שולמן) שמעדיף לשאול שאלות סרק, חברי המשרד, וז'אן (בני אלדר, שגונב לא פעם את ההצגה) - חבר טוב של ברנז'ה, והראשון שאנו רואים עובר התקרנפות מלאה על הבמה. עד לרגע הזה הקרנפים הופיעו רק כרעידות אדמה - בחירה יפה שמחדדת את התובנה שהחיים ממשיכים כהרגלם גם כשעל פני השטח מתרחש טירוף.
יש שיגידו שגם זה כבר ספוילר, אבל ב"קרנפים" הסוף ידוע מראש. העלילה איננה המוקד, את תוכנה השם כבר מסגיר, הדמויות אינן עגולות, והיחסים ביניהן אינם עמוקים. בתיאטרון האבסורד של יונסקו העיקר הוא המשל, המסר, המטאפורה ולכן, כשהפקה בת כשעה ו-50 דקות מבקשת לשבת מול קהל ב-2025, היא חייבת הצדקה של ממש - אמירה שמוסיפה משהו חדש ליותר מ-70 שנות עיבודים קודמים.
שנתיים של מלחמה, סיסמאות "ביחד ננצח", פייק-ניוז ושאלות מוסריות שהפכו לשגרה - כל אלה הם החשודים המיידיים להחלטה להעלות את ההפקה דווקא עכשיו. לעיתים זה עובד היטב: כשהדמויות שואלות מה מבדיל בין אדם לבהמה; כשברנז'ה ודייזי מגלים שהקרנפים "השתלטו גם על תחנות השידור"; וכשנערך דיון האם קבוצה נחכשבת אנרכיסטית בגלל דעותיה - או רק משום שהיא המיעוט ולא הרוב.
כדי לוודא שהצופה יבין שלמרות שהעלילה מתרחשת בצרפת, האמירה מכוונת לישראל, המעברים בין הסצנות מלווים בשירים ארץ-ישראליים. הקהל מוזמן לשיר יחד עם המוזיקה ומצטרף בשמחה - מה שמעלה את השאלה האם זו גם צורת התקרנפות. השירים הללו נכתבו בשנותיה הראשונות של המדינה, רבים מהם בגוף ראשון רבים, חלקם מוגדרים "שירה מגויסת" או "מגייסת": ימים שבהם המדינה שאפה לייצר כור היתוך קולקטיבי ולא לעודד פרט.
וכך נשמעים בהפקה "בת שישים" של הגבעטרון, "ים השיבולים" ו"ההר הירוק תמיד" - בחירה מדויקת במיוחד (שגם מתכתבת עם התפאורה), משום שמילותיו של טהרלב מתארות את המעבר הישראלי מ"משחקי ילדות" אל הצבא והמלחמות.
4 צפייה בגלריה
למרות שהעלילה מתרחשת בצרפת, האמירה מכוונת לישראל. מתוך "קרנפים" בבית ליסין
(צילום: דניאל קמינסקי)
ואכן, הכוכבים האמיתיים של ההפקה הם התפאורה, התלבושות ועיצוב הבמה (פולינה אדמוב על התפאורה והתלבושות ופליס רוס על התאורה). בתחילה אנו פוגשים את כל הדמויות באיפור גרוטסקי לבן, המרמז על האחדות המבוששת לבוא. האיפור כה מבולגן ומצועצע עד שהוא נמרח על פני השחקנים כמו הכאוס של המציאות, ונדמה - שבמכוון או שלא - שברנז'ה הוא היחיד שאיפורו הולך ונמחק לאורך המחזה.
התפאורה הכביכול פשוטה ומינימליסטית היא אחת היפות שהיו כאן בשנים האחרונות. בתחילה נחשף מבנה בטון אפרפר שיוצר מדרחוב משעמם. כשהוא קורס לפתע מתברר כי הוא בנוי מספוגים, כמו ג'ימבורי. במעברים בין הסצנות השחקנים מסדרים את הספוגים מחדש, וביחד עם משחקים יפיפיים של תאורה וצל הם הופכים פעם למשרד, אחר כך לדירתו של ז'אן, אחר כך לדירתו של ברנז'ה - ולבסוף, לקרנף.
לאור הבחירות, יכול להיות שהמסר הוא שהמחזה אינו עוסק רק בישראל של 2025, אלא בציונות מראשיתה? כמו אותו קרנף שבתפאורה - שמסתתר שם מן הרגע הראשון אך מתגלה רק בסוף - אולי גם הרמזים הללו היו שם כל הזמן, והשירים נועדו לרמוז על כך. אולי יש סיבה שדווקא העברית היא זו שאימצה את הביטוי "התקרנפות״, כמי שמכירה את המצב הזה היטב. אם זו הכוונה - שאפו; חבל שאינה מודגשת יותר. ואם לא - כשהסוף ידוע מראש, המסר על 2025 פשוט לא מחזיק שעה ו-50 דקות, במיוחד בעידן שבו המציאות בישראל חזקה בהרבה מכל מטאפורה.
