רק אתמול הותר לפרסום כי גופת החטוף הישראלי שחולצה מעזה בשבוע שעבר היא של אביב אצילי, תושב קיבוץ ניר עוז, שנרצח במהלך טבח 7 באוקטובר. הגופה הושבה ארצה בעוד אלמנתו ליאת ובני משפחתה שהו בניו יורק לרגל פסטיבל טרייבקה, שם הוקרן הסרט התיעודי "להחזיק את ליאת" (Holding Liat). יצירתם של האחים האמריקנים ברנדון ולאנס קריימר, שעוסקת במאבק לשחרור ליאת אצילי - השניים היו המנצחים הגדולים של התחרות הדוקומנטרית בפסטיבל ברלין בפברואר האחרון - הוקרנה לראשונה בפני קהל ניו יורקי אוהד וביתי בעיר היהודית ביותר בעולם. זו גם הסיבה שראשי פסטיבל הסרטים טרייבקה ממשיכים להאיר פנים לקולנוע כחול-לבן ותכנים מישראל - בניגוד לאירועי תרבות בינלאומיים אחרים, שלרוב מעדיפים להימנע מכאבי הראש מיותרים שבאים איתם כתופעות לוואי על רקע המצב הפוליטי הנוכחי.
עם זאת, גם בניו יורק יש כידוע פעילות ענפה של ארגונים פרו-פלסטינים שמעוניינים לסכל כל ביטוי של תרבות ישראלית. ועדיין לא נרשמו הפרעות במהלך ארבע ההקרנות של "להחזיק את ליאת" שהיו מלאות למדי, וגם לא באירוע החגיגי שנערך בעיר מטעם ההפקה וארגון אלבי התומך בה. אקטיביסטים מקומיים לא זקוקים לסיבה הגיונית כדי להפגין או לא, אבל במקרה של הסרט הזה צריך להיות באמת אדם נבער ונטול-חמלה כדי להסתער עליו. מלבד העובדה שמדובר בסרט אמריקני לכל דבר, גיבוריו ליאת אצילי ואביה יהודה בנין, מבטאים לא רק את הטרגדיה של ישראל בצל 7 באוקטובר, אלא גם את האחיזה בתקווה, השאיפה לשלום וההתנגדות למלחמה. הפרדוקס הבלתי-נתפס הזה בין הסבל, החרדה והאובדן של ליאת ובני משפחתה, לבין החזון הפוליטי שלהם, הוא הלב של היצירה האינטימית והמרגשת הזו, שגם מעניקה משב רוח מרענן של שפיות שנראה כי מזמן נמוגה מהשיח על המצב מימין ומשמאל.
על אף ששמו של הסרט מוקדש לליאת אצילי, גיבורו האמיתי הוא אביה יהודה והמאבק שלו לשחרור החטופים במהלך מפגשיו עם אנשי ממשל בארצות הברית, וההמתנה המתוחה והבלתי-נסבלת שהוא חווה ביחד עם בני משפחתו לשובה של בתו. במקביל לפעילותו, הוא מקפיד לשמור על "אני מאמין" ברור נגד מדיניות ממשלת נתניהו, ולמען אפשרות של סיום הסכסוך באופן מדיני. ברגע אחד נדיר הוא מתועד במפגש לא-רשמי מקרי במסדרונות מטה האו"ם עם נציג הרשות הפלסטינית שמבקש להביע הזדהות עמו. "לפני 7 באוקטובר כנראה שלא הייתי לוחץ את ידך, אבל עכשיו אני מזדהה עם הכאב שלך" הוא אומר, ולוחש על אוזנו של בנין: "הבעיה היא שלנתניהו לא אכפת מהחטופים, הוא מורה על המתקפה על עזה מהמניעים שלו". למרות שהוא נמנע מלהביע דעתו באופן מילולי, ניכר שהוא מסכים עם המדינאי הפלסטיני הצעיר, שבניגוד אליו אינו תלוי בחסדי ממשלת ישראל ומערכת הביטחון ומאמציהם לשחרור בתו.
במהלך האירוע שנערך אחרי הקרנת הבכורה, בנוכחות בני המשפחה, אנשי ציבור ומנהיגי ארגוני שמאל מקומיים, נשא יהודה בנין דברים בזכות פיוס בין העמים ובגנותו של בנימין נתניהו וממשלתו. הוא הכריז כי מאז שחרורה של בתו, הוא פועל בשיתוף עם מספר עמותות בינלאומיות להקמת ערוץ חדש להפצת מסרי שלום והצורך בתהליך מדיני. הפתרון היחידי שאפשרי על פי הערכתו לעוולות הבלתי-פוסקות שצד שני הצדדים, והוא נחוש לקדם אותו כשהוא נישא על תנופת הסרט שזוכה להצלחה ברחבי העולם, ויש מי שצופה לו אף קמפיין אוסקר במהלך עונת הפרסים. קולנוען ישראלי נוסף שהושפע באופן ישיר מאירועי 7 באוקטובר והוזמן לטרייבקה הוא אייבי טרואן, ששכל את אחותו וגיסו בטבח, והציג בניו יורק את סרטו "פשוט תשיר" - דוקו מוזיקלי אמריקני-בריטי שביים עם אנג'ליק מולינה ומלווה מקהלת הסטודנטים SoCal VoCals מאוניברסיטת דרום קליפורניה, ששני הבמאים הם בוגריה הגאים.
תיירות חוץ קולנועית
שלא כמו "להחזיק את ליאת", הדרמה "שפה זרה" של צמד הבמאים עודד בן נון ומיכל ברזיס היא יצירה ישראלית לכל דבר, גם היא מסתתרת תחת מעטה של קו-פרודוקציה צ'כית-ישראלית-פולנית, ממש על פי הסדר הזה, בתוכנית של טרייבקה. אמנם מדובר בהפקה משותפת למדינות הללו, כמו במקרים של סרטים רבים אחרים מתוצרת הארץ, אולם חברי הצוות מאחורי המצלמה הם ישראלים ברובם, וכך גם השחקנים הראשיים שרה אדלר ויחזקאל לזרוב. עם זאת, עברית היא לא בהכרח השפה הנפוצה ב"שפה זרה" (או "שפה מתה" בתרגום מהשם האנגלי Dead Language). הדיאלוגים הם ברובם באנגלית, מה שמתקבל על הדעת בהתחשב בהופעות האורח של שחקנים זרים כמו אולריך תומסן הדני ("החגיגה") ולארס איידינגר הגרמני. לא דבר של מה בכך בהתחשב ביחס לישראל כמצורעת בקהילה הבינלאומית.
"שפה זרה" - טריילר
(קרדיט: פסטיבל טרייבקה)
הגרעין הרעיוני של הסרט נמצא ב"איה", סרטם הקצר של בן נון וברזיס שהיה מועמד לאוסקר ב-2015. ביחד עם התסריטאים השותפים תום שובל ועמיטל שטרן, השניים עבדו על הארכת העלילה ממפגש אקראי בין אישה ישראלית לתייר בנתב"ג, ועתה היא מתפתלת ומעמיקה לתוך הדמויות ויחסיהן - הארעיים והמהותיים. נקודת היציאה היא שוב נתב"ג. בלבול רגעי מביא לכך שהגיבורה איה (אדלר) מציגה עצמה כנהגת שמתייצבת לאסוף את מר אוברבי (תומסן) שזה עתה נחת בישראל מדנמרק. הסיור המאולתר שלהם מוביל לקשר חמים, קרבה לא מתווכת בין זרים, שמהווה פיצוי לא צפוי לזוגיות הקרירה והמאוד-בורגנית שלה עם בעלה האקדמאי (לזרוב). הגילוי המפתיע הזה מתפתח כדפוס התנהגותי שממשיך במפגשים ארעיים עם גברים זרים, בניסיון נואש להצית את שמחת החיים בשגרת היומיום של נישואיה ועבודתה בחברת מכירות מבוססת AI. אבל הכל עשוי להשתנות כשבעלה יהפוך לזר.
מדינת הלכה, הלכה המדינה?
בהקשר של רוחות המלחמה שמשתוללת באיזורנו, הדוקו האיראני "עין תחת עין" יכול להעיד על מעגל האלימות והנקמה בשדה הקרב. אבל סרטם המרתק של הבמאים טאנאז אשגיאן ופרזאד ג'פארי מפנה זרקור לזירה הפנימית ברפובליקה האיסלמית ומערכת החוק והמשפט שלה, הנסמכת על המורשת הדתית השיעית. הסרט נפתח בציטוט מהמקורות לפיו הנביא מוחמד מתבקש להכריע בפרשת רצח, ומציע לבני משפחת הקורבן שתי אפשרויות לסעד משפטי על אובדן יקירם: תשלום כספי דמים כפיצוי מטעם הרוצח, או הוצאתו להורג. הערכאות הארכאיות הללו התמזגו בהלכות המשפט של משטר האייטולות שעבורו הוצאות להורג הם דבר של מה בכך. אבל על פי חוקי המדינה, יש לרוצחים סיכוי לגאולה אם בני משפחת הקורבנות מוכנים לסלוח, בעבור חופן ריאלים (המטבע המקומי).
"עין תחת עין" - טריילר
(באדיבות פסטיבל טרייבקה)
ג'פארי המבוסס באיראן, ואשגיאן הגולה המתגוררת בניו יורק, עבדו יחדיו על יצירת הפשע האמיתי המקורית הזאת שעלילתה מתרחשת כחיק משפחה שסועה אחת בטהראן. במרכז עומדת אישה, טהארה, שאחרי שנים של זוגיות רעילה שמה קץ לחיי בעלה הנרקומן, אבי שני ילדיה. הוא מואשמת ברצח ונשלחת ל-14 שנות מאסר, אולם אחרי שריצתה את עונשה, בני משפחת בעלה המת מקבלים את האפשרות לחרוץ את דינה. מונעת משאיפות לנקמת דם, נטיית אמו של המנוח היא להכריע לטובת הוצאתה להורג של אם נכדיה. למרבית המזל, מי שמחליט הוא הגבר בבית - האח הבכור, שסובל מקשיים כלכליים, והוא פתוח לפשרה בדמות ה"דיא", כספי דמים. הסכום אמנם מופקע, אבל טהארה וילדיה מנסים לגייס אותו בעזרת ארגוני צדקה. הסרט מלווה מקרוב מאוד את ההליך משני הצדדים והוא מתפתח כמותחן במירוץ נגד הזמן, עם תפניות בלתי צפויות, ורגעים מכעיסים, מייאשים ומרגשים במהלך המשא ומתן.
במציאות שבה הרשויות באיראן מנסות באופן כמעט נואש לשלוט בעשייה הקולנועית המקומית הענפה ולנתר את התכנים שיוצאים ממנה, מפתיע לכאורה לגלות כי "עין תחת עין" מקבל הכשר כל הדרך לקהל המערבי בטרייבקה. אולם על אף היותה של ההלכה המשפטית הזו אכזרית ובלתי-מתקבלת על הדעת בדמוקרטיה ליברלית, נראה כי האייטולות ועושי דבריהן גאים בה ובמקורות הדתיים שלה. אין להם מה להתבייש, זאת במיוחד כשנציגי המערכת בסרט הם אלו שמנסים לתווך ולהניע את המעורבים לפשרה, גם כשברגעים מסוימים נראה ששאיפת הנקם של משפחת הבעל גוברת על קרבת הדם עם ילדי הנאשמת, מידת הרחמים והאנושיות, וגם תאוות הבצע. הדיוקן יוצא-הדופן והאינטימי כל כך של התסביך הזה, חושף את כיצד הממשל בטהרן נישא על מערכת חוקית של פעולות תגמול ברוח עין תחת עין ברמה האזרחית, וזו מזינה ומוזנת מהציביון של המשטר האיסלמי ומעגל הנקמה שמניע אותו גם בזירה הבינלאומית.
