כשנודע לי על מותו של העורך המוזיקלי הנפלא יוסי כסיף ז"ל, ביום חמישי של השבוע שעבר, הדבר הראשון שחשבתי עליו לא היה אחד מתוך מאות השירים ששמעתי בזכותו, אלא משהו הרבה יותר אמורפי: הרצף שלהם. קשה להסביר זאת, אבל מדובר במנגינה בפני עצמה. אתם מבינים, הייתה ליוסי את היכולת להיות גם מבזק חדשות טרי וגם סיור פרטי במרתף אינסופי, שם הסתובבת בעיניים מכוסות אבל ידעת שיש יד בוטחת שלוקחת אותך. וגם אם יום אחד תהיה מספיק בוגר והטכנולוגיה תהיה מספיק מפותחת כדי שתוכל לעשות את כל זה והרבה מעבר, לא תשכח איך זה לתת למישהו שאתה לא מכיר להריץ אותך בין ברי סחרוף לשילה פרבר.
באופן אירוני ומריר כמו שוקולד 180 אחוז מוצקי קקאו, כסיף הלך לעולמו ביום שבו הודיע הצהובון הגרמני "בילד" על גל פיטורים נרחב. רבים מאלה שיאבדו את משרתם יוחלפו (אבל בהדרגה!) באינטליגנציה מלאכותית - בהם נמצאים גם עורכים ועורכות, כלומר אלה שאחראים על כך שאוסף המילים שאתם קוראים התגבש לכדי דיווח אמין או רעיון קוהרנטי. ה"בילד" מתכנן להם את העתיד המזהיר של הפקס.
קצת פחות משבוע לאחר מכן נפטר גם דובי לנץ. אני מכיר אנשים שהיו מוכנים לרצוח בשביל לשים יד על התקליטייה שלו, אבל הם היו מסוגלים לעשות הרבה יותר כדי לרשת את חוש הריח האדיר שהוביל אותו לכל פינה בעולם. בשביל דורות של מאזינים ומאזינות, לנץ לא היה רק "עורך מוזיקלי" אלא שומר סף, מחנך ופסיכולוג שלא הכיר את מטופליו, אבל ידע היטב איפה המוזיקה פוגשת את הכאב האישי שלהם.
מן הסתם, גם עריכה מוזיקלית, טלוויזיונית, ספרותית או כל סוג אחר של אוצרוּת, לא יהיו חסינים בפני הסערה שבדרך. במוזיקה, למעשה, כבר התרגלנו שהאלגוריתם מחליף את האח או האחות הגדולים שהיה לבני ובנות המזל שבינינו. אז למה לא שאיזה צ'אט כוסומו ירכיב לכם גם רשימת השמעה לפי "רוק ישראלי 2000-1985" או "ג'אז אפריקאי במאה ה-21". זה ייקח פחות מהזמן שלקח לכם לשכוח את השיר האחרון של אנה זק. אגב, לא צריך רק לפחד מזה: קלות ונגישות הן כוח חיובי לקידום תרבות ואמנות. השאלה היא מה הלאה.
ושם, זה לא אותו דבר בלי אנשים דוגמת כסיף ולנץ: אלה שלא רק יודעים כל כך הרבה ומסוגלים לחבר עבר, הווה ועתיד, אלא גם מקשיבים באדיקות לכל הצלילים שמסביב למוזיקה. הם ראו מעריצה מזוגגת מבט בהופעה של אלג'יר, או שמעו במקרה שיר חדש של כישרון מבולבל בן 23 מסנגל וידעו לדחוף אותו, שוב ושוב ושוב, בפלטפורמות שהיו סובלניות לזה והיום הן הרבה פחות, אם בכלל. בזכותם, מה שהמאזינים והמאזינות קיבלו בסוף זה לא רק את אותו הרצף הנ"ל, אלא תוצר אנושי של אהבה והערכה לדבר עצמו וגם לאלה שעושים ועושות אותו למה שהוא. ואת זה אי אפשר לקנות, ובטח שלא לתכנת.
