בשיתוף עברית
חותני לעתיד ניגש אליי, התכופף והביט לתוך עיניי. "בן זונה!" שאג וסטר לי בעוצמה יהודית. "יא בן זונה!" נחנק קולו מזעם כשאִגרף את ידו. הקצין התורן התעורר ונזעק להפריד בינינו, אך האגרוף כבר פרץ דרך חדשה בסחוס אפי, כמו היה גבעה בתולה בשומרון. רגע לפני שהכול התערפל ושקע, עוד הרהרתי בהפתעה בקללותיו. תמיד נזהר מלטנף בלשון הקודש; לכך שמר את הערבית, שלעסיסיות קללותיה נמשך באורח מוזר.
התעוררתי על מיטת שדה צה"לית במרפאת החטיבה. רועי קלט את עפעפיי הנפקחים, הורה לי להישאר שכוב והצמיד את שקית האפונה הקפואה אל אפי. הכאב היה חד, וגם לוּ ניסיתי להתנגד לא הייתי מצליח. שכבתי מובס ומנצח. אמת מארץ תצמח. וכמו הילד מסיפור הבעל־שם־טוב זרקתי את אבני היסוד אל השמיים, וכעת אין הדבר תלוי עוד בי. מה שייפול, ייפול. מאחורי קיר הגבס שמעתי את רעם קולו: "אתה לא מבין עם מי אתה מתעסק." חששתי שבעוד רגע יישלח אגרופו וימציא מחילה בקיר הדק, יאחז בגרוני בעלבונו ויכווץ עד שתצא נשמתי האומללה. רחש שקשוק מתכות נשמע, ודלת החדר הסמוך נהדפה. חותני לעתיד לא הביט אל השוטר הצבאי שניסה להדביק את צעדיו הדוביים. הוא נעצר ליד הדלפק שמעל מיטתי — כמה מעט חצץ בינינו עכשיו — הביט בתיעוב, בדממה, והצמיד אגודל לאצבע בתנועת "חכה, חכה". שנינו הגנבנו מבט אל השוטר הצבאי הצעיר, ילד בן תשע־עשרה שחוּפּשׂ, אחראי על סיטואציה הגדולה עליו. מדיו כמו חלולים, חשבתי, רק כוחם המדומיין פועל כרגע על החלל ומרסן את האלימות המאיימת להתפרץ. כמה זמן יצליחו לקנות? את המתח הזה קטע רועי, שהסיט את הווילון. חותני לעתיד נהם. טיפוף רגליו המהיר של השוטר הצבאי, טריקת דלת נוספת, ושקט.
2 צפייה בגלריה
עטיפת הספר "ספר חלקת השדה", מאת מוטי פרי
עטיפת הספר "ספר חלקת השדה", מאת מוטי פרי
עטיפת הספר "ספר חלקת השדה", מאת מוטי פרי
(איור עטיפה: גיל הלר. עיצוב עטיפה: אמרי זרטל)
רוצים לקרוא את הספר בגרסה דיגיטלית? הורידו את האפליקציה לאייפון, לאייפד ולאנדרואיד.
"בחור נחמד," ניסה רועי להקליל את האווירה. מבטו אמד אותי, לא את הפציעה. ידעתי שהוא יושב על שני כיסאות; כיסא השופט (ואולי אפילו כבר הכריע בדיני) וכיסא הצופה, ששולם בדמי מילואים ושעליו קיבל תמורה מלאה. תיאטרון בשלוש מערכות — ראשית האקספוזיציה, חבוטה כמעט, אקטואלית במידה. מילואים. בבוקר עוד הונחו תפילין. כן, כבר הופיעו סימנים. סצנה ריאליסטית לחלוטין. ופתאום, במערכה השנייה, גרוטסקה על גבול הפנטזיה, התעוררות הקהל המוכה תדהמה. צחוק הופך לבחילה. מיניות מעוררת לאלימות. ומערכה שלישית — קומדיית פשע דלת תקציב, או משהו בסגנון. אף שבור מעורפל, אפונה קפואה, עבדקן דובי זועם ושוטר צבאי דחלילי.
דלת נטרקת, האורות עולים. והנה חוזרת המרפאה הצבאית לעליבותה הקבועה. ריח של סביעור חריף. שמיכת סקביאס אפורה משמשת כווילון לחלון תקוע. ארגז שחור על גבי ארגז שחור. בארגז העליון תרופות קבועות, בשני מכשור רפואי מינימלי — סטטוסקופ, אוטוסקופ, שפדלים לאין מספר.
"בתחת, אה? מי היה מאמין..." צחק זמיר שנכנס בבת אחת לחדרון. "יאללה, רועי, איך המדדים? מצוין. תארוז לו את האפונה." ואז פנה אליי והרצין: "המח"ט מחכה לך, שים כומתה ותצחצח את הנעליים. אין סיבה להרגיז אותו עוד יותר. אני כבר חטפתי בגלל השטויות שלך," כעס מעט, "אבל הגיע לי. מה יהיה איתך — אין לי מושג."
וכך, בביזיון, הסתיים שירות המילואים שלי; משפט, חודש במחבוש, הדחה ממילואים ומכתב יבש.
בבוקר הרביעי לכליאתי נקראתי למשרד המח"ט. בחדר חיכו לי חותני לעתיד והמח"ט, שהורה לי לשבת. השוטר הצבאי שליווה אותי הצביע על הכיסא ועמד ביני לבין המח"ט. התיישבתי וחיכיתי למוצא פיו. אפי עדיין היה נפוח וכואב מפגישתנו הקודמת.
"מר רבינר ביקש לפגוש אותך," פתח המח"ט, "וליישב את המחלוקת ביניכם. לאור מעמדו המיוחד באזור שלנו, נעניתי לכך. הוא גם ביקש שהפגישה תהיה פרטית והבטיח שתהיה קצרה ומכובדת. אם זה מקובל עליך, נשאיר אתכם לבד, אבל נהיה מאחורי הדלת. אם אתה מתנגד, וזו זכותך, אז נקיים את השיחה בנוכחות רב"ט שפיצר," אמר והחווה אל החייל הצעיר שעמד דרוך בינינו.
הסכמתי להישאר בבדידות עם רבינר, בין אם כדי להפגין שאינני חושש ממנו, ובין אם מהבושה מכך שיהיו עדים למה שעומד להתרחש, למה שעתיד להיאמר. השניים יצאו, לא לפני שהמח"ט השהה את מבטו עליו, מתרה ללא אומר. נותרנו שנינו. התכווצתי והשפלתי את עיניי. ידעתי שאני עומד לחטוף.
חותני לעתיד, ראש המועצה, הפר את השתיקה המתוחה ראשון. "אתה פושטק, ולא אסלח לך לעולם. ביזית אותי, ביזית את בתי וביזית את מדינת ישראל. אלוקים שיסלח לך. רק הוא יכול. בחיי, לא חשבתי שאעמוד במצב הזה. הודיה כמובן לא יודעת כלום."
הנה הגענו לאקדח הריק שעל השולחן. עם הפרידה מהודיה כבר השלמתי.
"וכך גם יישאר."
מה?!
רבינר נעץ את עיניו, כמו קורא את הפתעתי, אפילו מתענג קצת על פרפורי החרק הלכוד.
"כן, אתה חתיכת זבל. חתיכת זבל גדולה ומסריחה. אני מתעב אותך ולא הייתי רוצה אותך כחתן לבתי." כשאמר את הדברים האדים צווארו כמו במרפאה. אגרופו נקמץ ונלחץ, נשאר תלוי באוויר כמה שניות, ואז רפה ונשמט. "אבל אני לא יכול להרשות שהודיה תיפגע כאן. אתם ביחד כבר זמן, הרבה יותר ממה שמקובל אצלנו. כבר אכלת אצלנו בשבתות, ואני יודע שהיו עוד דברים, אלוקים שישמור. הודיה סיפרה לי. זה לא ייראה טוב אם תיפרדו עכשיו, והודיה כבר סבלה מספיק מבחורים נבלות. אתם תמשיכו, אבל שלא תחשוב. אתה תהיה כמו נמלה תחת זכוכית מגדלת."
הוא חייך חיוך מנצחים קטן, אך אני גמגמתי שאחרי מה שקרה זו טעות להמשיך, ושהוא צודק — זה לא מגיע להודיה — אבל להתחתן זה ממש לעשות שקר. "אין מתקנים בגידה בבגידה," צווח מגרוני יצחק קומר.
רבינר קירב את פניו אליי ולחש בנימה מעכסת: "מאוד יפה המצפון שגידלת פתאום, יא כַּאלְבְּ, אבל אולי לא הבנת. אתה איבדת את הזכות להשמיע את דעתך. ההורים שלך לא יודעים מכלום, נכון? ככה חשבתי. תבין, אם הודיה תגלה אי־פעם משהו מכל מה שקרה, אתה מת. זה ברור. איך זה יקרה אני לא יודע, וכדי שזה לא יישמע כמו איום, אני מבהיר," הגביר את קולו, "שאל נקמות השם. ולמקום שלוחים רבים. בכל יישוב יש גם עשבים שוטים, ואני דווקא מכיר כמה שבמקרה כזה ישמחו לשמח. לא שאני בעד אלימות, כמובן." הוא שיחק בשפמו והוסיף: "אתה מת מבחינתי כבר עכשיו, אבל מה על אמא שלך, לא חבל? בלי עבודה במועצה, בלי כבוד, בלי חברים — ועם חובות על הבית. ואבא, שכל כך אוהב להיות חזן ב'כל נדרי'? אפילו 'אנעים זמירות' לא יקבל. אם הודיה תשמע אפילו זנב של שמועה על התועבה הזו, היישוב כולו יֵדע הכול, ועוד יותר מזה. את זה אני מבטיח לך. המלבין פני חברו כאילו שפך דמים, קל וחומר מי שמלבין את הפנים של הבת שלי. ושופך דם האדם — אוהו, דמו יישפך."
בתוך זעמו הבליחה אצל רבינר ההנאה לעלוב בספוג האנושי שמולו. השליטה חזרה לבעליה.
"חודש," הכריז על תנאֵי כניעתי, "חודש מהיום אתם מתחתנים. זה יקרה בדיוק איך שהודיה תרצה, אני אדבר איתה ואסגור את הפרטים. אגיד לה שבאתי לבקר אותך במילואים, אתה מנותק קשר בגלל כל מיני משימות וכבר מת להתחתן. כשאצא, אקח את הטלפון שלך ואחזיר אותו רק אחרי שאוודא שהוא נקי. לגבי האף — נפצעת בתקרית עם האויב. וזה ממש לא שקר. הודיה תשמע את זה ותבוא לבקר אותך. ואז אתה מתחיל את תפקיד חייך: אתה תהיה בעל מהחלומות, תאהב אותה בלי סוף, ובעיקר — לא תזוז מגבולות היישוב בלי רשותי. אני מתכוון לכרמי שומרון, לא למאחז דה לה שמאטע של החברים ההיפים שלך. אתה שייך לי מעכשיו ועד סוף החיים, כמו עבד עברי שרצעו לו את האף במקום את האוזן."
"זה לא הוגן כלפי הודיה," לחשתי, "אתה רוצה שהיא תחיה באשליה? להקים בית בלי אמון?"
"זִבְלוֹן," האדים שוב, וכריות אצבעותיו נאחזו בשולחן בכוח איתנים, נאבקות עם שרירי כף היד המבקשים להתכווץ, להתרומם ולְהִיָּרוֹת. "אתה לא תגיד יותר את השם שלה בנוכחותי, לא לפני החתונה. אני ורק אני יודע מה טוב לבת שלי. ואתה תהיה כל מה שהיא חלמה עליו, כל מה שהיא חושבת עליך. כן, אני ואתה יודעים את האמת המצחינה, ושנינו נקריב מה שצריך. אמרתי לך קודם — זה לא רק הודיה, זה כבוד ההתיישבות כולה, כבוד המדינה עומד כאן על הכף. אז תסתום, אם לא אכפת לך."
הקולר ננעל והרצועה נמתחה. כל שנותר הוא לקבל את הדין. "רק תן לי להחלים, האף שלי עדיין מדמם."
"האף," גיחך רבינר, "הוא הדאגה האחרונה שלך, אידיוט. איך אומרים — עד החתונה זה יעבור, אולי," הוא קם. "וגם אם לא, לא נורא. ככה גם אם תצליח ותשחק מעולה את התפקיד שלך, אני לא אתבלבל. ואת התמונה שלכם מתחת לחופה אתלה על המקרר, אבקש במיוחד מאיש המגנטים. ובכל פעם שאראה את האף העקום שלך — גם בגיל מאתיים וסנילי — אזכור מי אתה באמת. פינוקיו זבל."
2 צפייה בגלריה
מוטי פרי
מוטי פרי
מוטי פרי
(צילום: שמעון יאיר כהן)
שתקתי. רבינר ניגש לנחמני וחיבק. "בכל זאת, מחותנים, אה?" ואז הידק את חזהו אל אפי שהלם והלם כאילו הוא כלוב הלב, וחושך הבזיק בעיניי מעוצמת הכאב. "תישן על זה, פינוקיו זבל. תנקה את עצמך כשתצא מכאן ולך למיטה. מחר, כשתסיים את המשימה הסודית והטלפון שלך יהיה שוב פעיל, הודיה תתקשר, אז תחשוב על סיפור טוב, שהודיה תדע שהיא מתחתנת עם גיבור."
חותני לעתיד יצא, והמח"ט והשוטר נכנסו. "מזל טוב," חייך אליי הקצין בלב טוב, "כשרבינר סיפר לי למה הוא רוצה לפגוש אותך, לא האמנתי. ממש סיפור מהאגדות. ואתה, משהו, כמו לכלוכית," עיווה את פניו כשהבחין בדם הנוזל מאפי. "שפיצר, קח אותו למקלחת, ועשה טובה, תעבור קודם במרפאה, שיסתכלו עליו." רב"ט שפיצר לקח אותי בחזרה ואמר בהערצה, "וואי, שיחקת אותה, להתחתן עם רבינר... האיש מחזיק את המח"ט בחיוג מהיר! שלא לומר באתה־יודע־איפה."
אחרי שהתנקיתי, סייע לי שפיצר לעלות למיטת הקומתיים. "לא נורא," אמר, "מחר אתה משתחרר. היה יכול להיות הרבה יותר גרוע." ואני אמרתי לו: "לא, אני לא משתחרר יותר אף פעם."
כך היו שני חיי יעקב. בשבוע אחד הסתיימו חיי הקודמים והתחילו חיי האחרים, האפורים. ואני רק בן עשרים ושבע. את הסכם מכירתי לרבינר מילאתי בקפידה, ועשיתי ככל יכולתי להיות "בעל מהחלומות" להודיה, שאותה לא יכולתי לאהוב עוד. את זיכרונה של יסמין שמרתי רק לרגעי ההתעוררות הנדרשת; בכל נכדיו של רבינר, היה משהו ממנה.
רוצים לקרוא את ההמשך? לחצו כאן
"ספר חלקת השדה", מוטי פרי, הוצאה לאור: כנרת זמורה דביר, 336 עמודים.
בשיתוף עברית