את הרגע הכמעט מקרי שבו בן בכר נכנס לכס הבימוי הוא זוכר היטב. זה קרה בחסות חגי לוי ("בטיפול", "תמונות מחיי נישואין"), אחד ממחוללי תור הזהב המקומי בטלוויזיה. "הוא שלף אותי מהלימודים בקמרה אובסוקורה, אמר לי 'עזוב, נפלת על מחזור לא טוב. בוא תעבוד איתי'. הייתי צמוד אליו במשך שנתיים, מנהל תסריט, תסריטאי של שני פרקים בסדרה שיצר אז - '101' וגם עוזר אישי. באיזה לילה אחד של צילומים, חגי לא הרגיש טוב והוא אמר לי, בן, אתה חייב לעזור לי".
זה כמו בסרטי ספורט אמריקאים, הרגע שהחניך נזרק לזירה.
"בדיוק, הייתה סצנת לילה, תאונת דרכים, אמצע ירושלים, אמבולנסים. לקחתי פיקוד, וזה היה אירוע מחולל מבחינתי. ראיתי שיש לי את היכולת לתפקד טוב במצבי לחץ, וזו מהות מקצוע הבמאי בהרבה מובנים. יש המון אנשים יותר חכמים ממני, ידענים ממני, אבל בסוף כבמאי אתה צריך להיות קר רוח, לפתור בעיות, ולקחת החלטות".
בכל כך הרבה מובנים, בן בכר הוא פרדוקס. מצד אחד, הוא אחד הבמאים העסוקים והספצים בתעשייה, מוכר לכל האינסיידרים וחברות ההפקה. הוא משחק על כל המגרש: פרסומות, מערכונים וסרטים. ועל אף שאתם כנראה לא מכירים את שמו, אם חייתם בישראל ב-20 השנים האחרונות ציטטתם בעל פה משהו שעשה: את אחד ממאות המערכונים שביים ל"ארץ נהדרת" בעונות 3 עד 9 - מהפילוסים ועד חיזקי ו"דבר חלש" - או למה קשור. או שהתרגשתם מהפתיח שביים לאירוויזיון בתל אביב ב-2019, עם נטע ברזילי שנוחתת במטוס לצלילי גרסה מלודית ל"הללויה" בגני התערוכה בתל אביב. אה, ורגע, בקטנה: ברגע זה מר בן בכר - לא אבי נשר, לא קישון, לא מנחם גולן - חתום על שניים מחמשת הסרטים הישראלים הנצפים בכל הזמנים. כן כן, עם 1.23 מיליון צופים בקולנוע, "לשחרר את שולי" הראשון מ-2021 התמקם במקום השני בדירוג - שני רק ל"אסקימו לימון" - ובכך עקף אפילו את "סאלח שבתי" של קישון ("זה הכי מרגש אותי, שהשם שלי לצידו בטבלה הזו". מעליו, אני מתקן). ואילו סרט ההמשך "לשחרר את שולי סאן" שיצא רק לפני חודשיים ועדיין מקרין, נמצא במקום החמישי ועקף את רף המיליון צופים. השני יוקרן גם ביום הקולנוע הישראלי מחר (רביעי).
בקיצור, אתה ג'יימס קמרון הישראלי, עם "אווטאר" ו"טיטניק", רק שאף אחד לא מכיר את השם שלך כמוהו.
"בוא, ג'יימס קמרון", עוצר אותי בכר, "הוא ליהק את ליאונרדו דיקפריו ל'טיטניק', כן? מה קשור ליהקו אותי, לא אני אותם. מולי שגב ליהק אותי, קובי מימון ליהק אותי, מיקי גבע ליהק אותי, ואדיר מילר רצה אותי ל'רמזור', שזה יפה מאוד. אבל אני לא המלהק. ב'שולי' אני מלהק את השחקנים הקולומביאנים, את היפנים. ועל הסט השליטה היא לגמרי שלי, בטח מהאקשן עד הקאט, זה העולם שלי. אבל הקאט הסופי הוא של ציון ברוך. אין לי בעיה עם זה וככה צריך".
"אמרתי מה קשור בלי לחשוב יותר מדי, ומאז אנחנו ביחד"
עוד נחזור לצניעות של בכר בן ה-50, הכל כך לא טיפוסית אצל העם הזה שנקרא "במאים", שחושבים שהיקום נוצר כדי להקשיב מה יש להם לומר ולמחוא כפיים. אבל לפני זה, כמה פרטים: הוא נולד בטבריה, בן לקצין בצבא שזז הרבה עם משפחתו ממקום למקום. "גדלתי בעיקר ביבנה. ואני המתופף הראשון בשב"ק ס'", הוא שולף פרט מפתיע. "כאילו, לא רשמית, למרות שמוקי אומר את זה מדי פעם. בגיל 11 ההורים שלי התגרשו, אבא היה הרבה בצבא וקנה לי מערכת תופים כדי שלא אשתעמם, וכולם היו באים אליי הביתה, לבנצי - ככה קראו לי - לעשות מוזיקה. פלומפי שכן שלי והוא הביא את מוקי. דוד מוסקטל, הבסיסט, בן דוד שלי. אני לא באמת חבר בלהקה כי עזבתי את יבנה בגיל 14 הרבה לפני שהם פרצו. אבל בבסיס גם זה מתאר את העבודה שלי כבמאי: היכולת שלי ליצור את האווירה, להביא את החבר'ה לנגן יחד. זה קצת מה שאני עושה עד היום".
"לשחרר את שולי סאן" – טריילר
(צילום: באדיבות סרטי יונייטד קינג)
אחרי שירות קצר בהנדסה קרבית, בצבא הוא היה בעיקר צלם צבאי ושם למד את רזי המקצוע, ובהמשך נרשם ללימודי קמרה אובסקורה, אבל האקדמיה, כאמור, לא עשתה לו כלום והוא רץ ללמוד דרך הרגליים - בחיבור ללוי ואז לאחרים. הוא ערך כתבות לחדשות 2, התקדם לפרסומות ופרומואים, וכשהוא בן פחות מ-30 החליף את יונתן גורפינקל כבמאי הבית של "ארץ נהדרת". "זו סוג של סיירת מטכ"ל. אף אחד לא הולך הביתה עד שאין את המערכון ביד. מצלמים 20 שעות, ישנים בחדר עריכה, עוד 15 שעות עריכה, הכל הארדקור. ואם התוצאה לא מוצלחת, מולי (שגב, עורך העל של התוכנית, ב"ט) מבהיר שהיא לא עולה לאוויר. כולם שם פרפקציוניסטים".
אתה עובד קבוע עם גדולי הטאלנטים והסלבים בארץ, קומיקאים מוכשרים. לא היו רגעים של 'מי אתה בכלל'?
"יש קטע שאני כל כך אוהב ב'שתיקת הכבשים' שבו ג'ודי פוסטר - סוכנת האף-בי-איי המתלמדת שכולם מזלזלים בה - צריכה לארגן נתיחה ואומרת לפתע ברוגע ובאסרטיביות לחבורת גברים שהם צריכים לעזוב את המקום. והבוס שלה, סקוט גלן, מסתכל עליה חצי מופתע חצי גאה במבט של 'יש לה את זה'. אני עדיין מרגיש את הרגע הזה כמעט בכל דבר שאני מביים. להזכיר לכולם שיש פה רב חובל".
אוקיי, אבל מעבר ליכולות הארגון אתה גם במאי. ואפשר מבחינתי להצביע על מה שהוא קצת 'הסגנון הבן-בכרי', אם להישמע פלצני: הדברים שאתה יוצר הם ברמת גימור מאוד גבוהה, בטח ויזואלית, ותמיד מסתובבים סביב ז'אנרים. בין אם מערכונים שמרגישים כמו קטע מסרט או 'שולי סאן' שכולל קטעי מיוזיקל וקרבות סמוראים.
"אני שמח שאתה רואה את זה ותודה. אני מרגיש שמאז 'שולי סאן' (שקיבל באופן יחסי פרגונים רבים ממבקרים, כולל מכותב שורות אלו - ב"ט) אנשים מתייחסים לדברים שאני עושה קצת אחרת. ואם לחזור ל'ארץ', בוא נאמר שמולי שגב פיטר אותי מהג'וב כל שבועיים", הוא אומר בחיוך אמביוולנטי. "הבמאי הקודם והמאוד משפיע על הסגנון של 'ארץ', יונתן גורפינקל ('שש פעמים'), דגל בגישה קצת יותר 'ניאו-ריאליסטית': האנשים על המסך הם הכי מצחיקים בארץ, אז צריך לצלם אותם ולא להפריע להם. אני הלכתי בראש שאם העולם של הדמויות הוא מופרע, גם הצילום שלי והז'אנר יהיו מופרעים. יונתן בא בעדשות ארוכות ואני בעדשות לפנים של הדמויות. ומולי היה בא אליי ואומר 'אתה עושה שוויצ, הכל פה נראה כמו חלום, לא רואים כלום, זה לא הסגנון של ארץ'. מפטר ומחזיר". בכר גם מודה שקיבל מכה קטנה מהבוס לשעבר, כשזה לא בחר בו להיות הבמאי של "זוהי סדום" מ-2010, שהביא חצי מיליון צופים ("ממש רציתי את הג'וב הזה"). אבל כעבור עשור - כש"שולי" עשה יותר מפי שניים מ"סדום" - זו הייתה "בוא לא נגדיר את זה כנקמה", מחייך בכר. "אבל בהחלט תחושה נעימה בבטן".
בשני העשורים הראשונים של המילניום קופץ בכר בין עשרות פרויקטים, נגנב מקשת לרשת ובחזרה - באינטריגות שלבטח ישמחו מי שירצה יום אחד לכתוב את 'הסטודיו' ברחוב הברזל. ובכל זאת, בין כל הקומיקאים המוכשרים, שלישייה אחת מתחברת אליו בול, והוא אליהם. "כשעוד הייתי במחלקת הפרומואים של קשת - שי אביבי, שהיה אחראי על פיתוח תוכניות שם, פנה אליי ואמר 'אני צריך שתצא לצילומים של יומיים, או עם 'קחי אותי שרון' או עם שלישיית מה קשור שעושה אצלנו משהו'. אמרתי מה קשור בלי לחשוב יותר מדי, ומאז אנחנו ביחד".
עם "מה קשור" בכר עושה את "יורדים אל העם", "הישראלים" ו"עם סגולה". הסרט "הלהקה האחרונה בלבנון" נכתב במקור כלהיט עבור השלישייה, אבל בסוף עובר לידיים אחרות ובכר מביים אותו, אבל מבהיר שבניגוד לשני ה"שולי" "זה סרט שאני עדיין אוהב, אבל לא ממש מייצג אותי" (ועדיין הוא הביא 300 אלף צופים לקולנוע ב-2016, בקטנה, וסימן את הקו והטון לא רק ל"שולי", אלא לכל מפעלות המפיק משה אדרי ואימפריית יונייטד קינג בעשור החולף. יש לבכר נטייה לעשות היסטוריות בתעשייה בלי להכיר בכך).
בכל מקרה, ב"עם סגולה" תמצאו את סדרת המערכונים על אביהו וחברים התימנים בתאילנד, שהם הבסיס ל"לשחרר את שולי" שב-2021 מכניסה אותם להיסטוריה של הקולנוע הישראלי. כדי להשלים מעגל, שלישיית "מה קשור" עכשיו גם מקבלת פרס מיוחד בטקס האופיר שייערך מחר (שלישי), וגם הזדמנות להגדיל עוד קצת את מספר הצופים עם פריסה יפה ל"שולי" ביום הקולנוע הישראלי מחרתיים (רביעי).
עם יד על הלב, זה כואב כשאתה רואה בתחילת שני סרטי 'לשחרר את שולי' את הכתובת 'סרטם של מה קשור'? אני לא מכיר במאי אחד, גם לא בקומדיות של אדם סנדלר, שלא מונע מהאגו של 'סרטו של'. חוץ ממך.
"להגיד לך שזה לא צובט קצת? כן, צובט. אבל יש לי שלוש תשובות: האחת שזה באמת אופי הסרטים. ציון ברוך הוא כאמור העורך שלהם והקובע האחרון. אני מביא לו קאט משלי, ואז הוא בא עם הגרזן ומעיף בכישרון 20 דקות שמבחינתי כוללים את השוטים הכי יפים, כי בוא, אחרת זה לא מספיק מצחיק או מהיר. השנייה, היא שעכשיו אני עובד על משהו שהוא במובהק 'סרטו של בן בכר' שאני גם כותב…"
סיקרנת.
"כן, זה בעצם עיבוד למבוגרים ל'דירה להשכיר'. דרמה פסיכולוגית אפלה, מאוד שונה מכל מה שעשיתי עד עכשיו. והתשובה השלישית, אם לחזור ל'שולי', היא שמבחינתי זו לא שלישייה אלא שם אנחנו חמישייה: שלושתם - ציון, אסי ושלום - התסריטאי אורי כץ ואני. וכל אחד מושך קצת לכיוון אחר, אבל זה עובד בהרמוניה מושלמת".
6 צפייה בגלריה
"כל אחד מושך קצת לכיוון אחר, אבל זה עובד בהרמוניה מושלמת". מתוך "לשחרר את שולי סאן"
(צילום: באדיבות סרטי יונייטד קינג)
לאן אתה מושך את הספינה?
"למרות שאני כאילו עובד בקומדיה, האמת היא שאני תמיד דוחף לכיוון הדרמה. לא כי להצחיק זה לא חשוב, העניין הוא שאם יש לך רק פאנצ'ים זה מעייף. צריך שיהיה לך אכפת מהדמויות, ממה שעובר עליהן. וגם מה שקשור לז'אנרים, אני דוחף לשם. תראה ב'שולי' הראשון יש את כל עלילת המשנה של הפושע מהקרטל והחברה שלו שחוטפים את שולי - זה בכלל לא מצחיק מה שהולך שם, זו דרמת קורעת לב", הוא אומר בגאווה.
בתור מי שמכיר אותם כבר שני עשורים פלוס, מה סוד הקסם שלהם בעיניך?
"הם פשוט שלישייה מושלמת, נדירה. שלושה אנשים שהם אחד. היה לנו פעם מערכון שהם 'חומוס, צ'יפס, סלט' וזה ממש זה. מפלצת תלת ראשית שכל אחד מביא משהו שמאזן את השני. כמו הגשש החיוור רק שבניגוד לגשש - הם גם באמת חברים טובים".
"אם סשה ברון כהן היה עושה את זה, כולם היו אומרים 'איזה גאון'"
אבל עם כל הכבוד לפרגונים ב"אופיר", והדברים הטובים באמת שאפשר למצוא ב"שולי 2" וגם בקודמו, כדאי שלא נחטא בשכתוב ההיסטוריה. כי "לשחרר את שולי" הראשון, שיצא בול עם פתיחת בתי הקולנוע בתום מגיפת הקורונה והביא אליו מבול צעירים כמהים לצחוק, משמש כבר ארבע שנים כקללה בין חובבי קולנוע וסנובים במדינה בכללי. גם בקרב, ואולי בעיקר, מצד אלו שלא ראו אותו ולא יראו אותו.
איך אתה חי עם הזלזול, שלא לומר השטנה שהסרט מעורר בחוגים מסוימים?
"יש כאלו - עכשיו הרבה פחות מפעם - עם טענות שאנחנו מביאים לזילות הקולנוע הישראלי, אני מודה שעבורי הקולנוע הוא קודם כל בידור. אני בא מעולם הבידור, כל חיי אני עוסק בזה, ולבדר זה ערך עליון, באמת. צריך את זה כרגע יותר מכל דבר אחר במדינה הזאת, לא? קצת אסקפיזם, קצת לצחוק".
הדברים שלך נשמעים מאוד טוב למי שתומך ברפורמה של מיקי זוהר, שר התרבות, זו שתתעדף בתקציבים סרטים מהסוג שאתה עושה. בטוח שגם סביב זה יש טינה כלפיכם בתעשייה.
"אולי, ובאמת שאין לי עמדה לגבי הנושא הזה כי צריך לעשות את כל סוגי הסרטים. אבל חשוב לי להגיד: בסופו של דבר הקולנוע ימות אם לא יהיו צופים באולמות. אז צריך קודם כל להבין מה יגרום לקולנוע להמשיך להתקיים בכלל כאמנות מרכזית וחיונית. האם אנחנו רוצים לעשות סרטים רק כדי להציג חזון כזה או אחר של ישראל בפסטיבלים ובאוסקרים בחו"ל, או קולנוע שרוחש וגועש בארץ?"
וכאן הוא פונה, כמעט נרגש, לאנקדוטה אישית: "אתה יודע, יש לי ילדים. הדבר הכי חשוב לי בעולם זה שהם יהיו בלי הטלפון. מבחינתי, הדבר שאני הכי גאה בו זה שאני גורם לבני נוער וילדים לכבות את הטלפון לשעה וחצי. זה ההישג הכי גדול שלי, באמת: ההתכנסות בקולנוע, הישיבה משותפת מול המסך הגדול, הביחד הזה. סרטים שבבית הם חביבים, בקולנוע הם מופע. אנשים יודעים את הסרט בעל פה. היו תורים עצומים לסרטי 'שולי'. כאילו בוא, כמה פעמים כבר היו תורים בקולנוע מאז 'מלתעות'? זה מרגש ברמות. והם באים בשביל הסרט שלי ונוצר להם ההרגל גם לראות בקולנוע דברים אחרים".
6 צפייה בגלריה
"אני שומע לפתע על נשים שאוהבות אותו". בן בכר (משמאל) וקאסט "לשחרר את שולי סאן"
(צילום: עופר חגייב)
עם ההצלחה של 'שולי' והאהבה של הקהל אליו אי אפשר להתווכח, בטח כשזה ממשיך לסרט השני. ובכל זאת, עלו טענות, בעיקר על הסרט הראשון, שעשיתם מופע התבהמות וגזענות כלפי 'האחר'. ומעל הכל היו עצבים על הסצינה שבה אסי ישראלוף מחרבן בכנסייה. כאילו, מה היינו אומרים אם זה היה בבית כנסת?
"אמרתי לא פעם שאם סשה ברון כהן היה עושה את הסצינה הזו, כולם היו אומרים 'איזה גאון, בועט במוסכמות'. אבל בן בכר עושה את זה? פויה, זה בטעם רע. תראה, זה הסגנון של 'שולי' הראשון. החלטנו - האמת שאני וציון בעיקר דחפנו לכיוון הזה - שאנחנו עושים קומדיה פרועה ובלי מעצורים. Broad Comedy, קיצונית וגסה. גם לזה יש מקום בקולנוע. אז יש חירבון בכנסייה, וקטע שהם אוכלים את הכליות של אביהו, וצילומי ישבן של הבנות, שזה כאילו מחפיץ והכי לא פוליטיקלי קורקט… זה האופי של הסרט שגם מתאים לנו לאווירת ה'נרקוס' וקולומביה של הראשון. אה וגם הקאות שחשבנו שיבריחו את הצופים מהקולנוע, אבל הם באו שוב ושוב. והאמת? לא צפיתי את האהדה הזו לשולי. אני יודע שחלק גדול מהצופים, בעיקר המבוגרים והצופות, לא התחברו. אבל החבר'ה של נערים וגברים צעירים שחזרו לקולנוע לראות אותו פעם אחר פעם הפכו אותו למה שהוא. ב'שולי סאן' שמצליח לא פחות, אני שומע לפתע על נשים שאוהבות אותו".
באמת יש בו משהו עדין וחלומי יותר.
"בהחלט, זו הייתה הכוונה. גם כי זה סרט שמתכתב עם יפן במקום קולומביה. גם ויתרנו על כמה דברים שהיו בראשון, נניח שהפעם לא הייתי מוכן ששלום יעבור בלאק-פייס ("השחמה" של הפנים שנחשבת לביג-נו-נו בקומדיות היום, וזכתה אגב לכמה גינויים ברשתות גם מצד פרוגרסיבים במערב שעלו על זה שככה נראה הלהיט הגדול בישות הציונית בשנות ה-2020 שלה - ב"ט) ובעיקר כי קרו בארץ מאז הראשון כמה דברים".
ה"כמה דברים" ברורים לכל, וקשורים לעובדה שקומדיות פרועות שעוסקות בחטיפה אחרי אוקטובר 2023, לא נשמעות כמתכון ללהיט שבהוליווד היו חותמים עליו (מצד שני, "ההילולה"). "היו הרבה חששות, מצידי ובעיקר מצד שלום מיכאלשווילי שמאוד מאוד היה מודאג בהקשר הזה של החטיפה. הורדנו בדיחות, ובעיקר, שינינו קצת את האופי: החטיפה בסרט, עד כמה שאפשר ועד כמה שהצלחנו, היא קצת 'חטיפה חיובית'. כולאים את שולי אבל נותנים לו להגשים לפתע את החלום להיות שף. קצת 'רטטוי' כזה, שגם היה מקור השראה גדול לסרט. יש פה משהו יותר רומנטי, פחות מפחיד, ולטעמי זו הייתה די הברקה".
ובכל זאת, היום כשאתה חושב על זה היום זה די בלתי נתפס. "שולי" הראשון וגם "ההילולה" שיצא רגע לפני 7 באוקטובר ממש עסקו בחטיפה. הם סרטים כמעט נבואיים כשרואים שם את סצנות שהיום הן אימה מציאותית לגמרי. איך אתה מסביר את זה?
"חשבתי על זה כמה פעמים ואין לי תשובה. אני כן אגיד, שאנחנו חיים בחברה מאוד קיצונית, אז גם הקומדיה שלנו היא קיצונית. סף הריגוש של הקהל בארץ מאוד גבוה, אז חייבים לבעוט בדלי. לכן אני לא מצטער ממש שאני עושה סרטים שמבחינתי הולכים עד הסוף. זה גם מה שאתה רואה בקולנוע הישראלי שכן משפיע, כמו של נדב לפיד".
6 צפייה בגלריה
"אנחנו חיים בחברה מאוד קיצונית, אז גם הקומדיה שלנו היא קיצונית". מתוך "לשחרר את שולי סאן"
(צילום: באדיבות סרטי יונייטד קינג)
ובדרך, בכר מספר שהוא ולפיד - ה"ילד הרע" של הקולנוע הישראלי ויקיר עולם הפסטיבלים הבינלאומי - באחרונה נמצאים בהתכתבויות וואטסאפים מפתיעה בין שני קצוות הבימוי לכאורה, "המסחרי" ו"האומנותי", אבל איכשהו שמדברים קצת בשפה משותפת (גם סרטיו של לפיד מלאי גסות וצעקות, אבל מסוג אחר).
"שנינו אוהבים את הקצוות של המין האנושי. וזה קיים גם בסרטים אחרים שהם 'אמנותיים' בהווייתם, כמו 'טרופיקנה' של עומר טובי שהוא פנטסטי בעיני. צריך לעשות סרטים על הרגע הזה, על הכאן ועכשיו, גם אם אתה עושה את זה לכאורה בסרט סוריאליסטי או בקומדיה מטורפת שמתרחשת ביפן. עכשיו אני מעורב בסרט אחר, בהשראת הילדים שלי", אומר בכר, שנשוי ואב לשניים. "על טיקטוק. ואני הולך לצלם אותו כולו לגובה, כמו בטלפונים. כי ככה הילדים שלנו חיים".
והוא מזכיר סיפור נוסף, שמראה איך "אסקפיזם" שהוא יודע לנפק הוא לא תמיד אסקפיסטי. "אחותי המאוד צעירה ממני הייתה חיילת בנחל עוז ב-7 באוקטובר. היא שרדה. אבל דרך החברים שלה שחלקם נפצעו נחשפתי לכל העולם הזה של קטועי גפיים מהמלחמה. ואתה לא יודע את רמות הצחוק והשחרור שהם חווים בכל הקטעים שציון ברוך שם ב'שולי' מתעסק עם הרגל מעץ שלו. זה כמו צ'פלין. תראה פעם הקרנה של שולי בעשר בערב בשישי. זה לא צחוק מה שיש שם. אנשים צועקים, זועקים, משתחררים. מה עוד נותר לנו לעשות במדינה שלנו, לזעוק".
