"גם אם היה לנו את כל הלילה ואז עוד יום, ו-100 שחקנים וצבא של עובדי במה, ואלף מלבישות ומאפרים שהיו יכולים לשחזר הכול אחד לאחד - עדיין לא היינו יכולים לתאר לכם את המלחמה ההיא. את המקום ההוא. כמו שהיו באמת", נאמר בפתיחת המחזה "זינגר" בקאמרי, כשעל הבמה ניצבים חוטי התיל של מחנה ההשמדה אושוויץ. "אבל נעשה את הכי טוב עם מה שיש לנו, וניתן לדמיון לעשות את השאר", ממשיכה דמותו של רמי ברוך - ואין ספק שלאורך כמעט שלוש השעות של ההפקה הזו, ההבטחה הזו מתממשת.
בהחלטה להעלות על הבמה את "זינגר", מחזה שכתב פיטר פלאנרי ב-1989 ושתרגמו כעת שחר פנקס ותום חודורוב וביים גלעד קמחי, הקאמרי בחר לקחת סיכון. בשנים שבהן האולמות הגדולים מוקדשים בעיקר להפקות מסחריות ולמחזות זמר, התיאטרון התל-אביבי מעלה דווקא מחזה כבד (אבל גם מלא בהומור). הוא מתחיל בשואה ומסתיים באייטיז, כולל את תזמורת המהפכה (איתם עשה הקאמרי גם את שני החלקים של "מלאכים באמריקה" - הראשון היה גם הוא באולם הגדול) - ומייצר תיאטרון אמיתי, ספקטקל מכאיב ופועם, שבסופו אי-אפשר שלא לקחת נשימה עמוקה ולשחרר אנחת "וואו".
בפתיחה אנחנו פוגשים את פיוטר זינגר (עמוס תמם), יהודי מלבוב שבפולין, באושוויץ. כשהוא לא מצליח להשיג אוכל בשוק השחור של המחנה חייו כמעט מסתיימים, עד שמגיע אחיינו סטפן (נדב נייטס), שמשחד את הקצין האוקראיני מירצ'וק (רמי ברוך) ומציל את זינגר. הרגע שבו זינגר מגלה כיצד הונאה ונוכלות יכולות להציל אותך הופך לאבן יסוד באישיותו וכמו "מוליד אותו מחדש". לזה מצטרף רגע נוסף: כשהקצין כופה עליו לאכול גוש חרא מתחתית סוליית נעלו ולהכות קשה אסיר קומוניסט גרמני (רוי מילר) אחרי שגנבו ממנו חולצה במרמה. הפגיעה שזינגר גורם לו - פציעת ראש שבגללה הוא שוכח את זהותו והופכת אותו לפגוע שכלית - תהפוך את האסיר הקומוניסט לבן חסותם, והוא ייקרא על ידי האחיין ודודו מאניק.
השוק השחור של המחנה, שתואר בדייקנות ב"אם זה אדם" של פרימו לוי, פותח את התמה הראשונה שתלווה את המחזה: המעשים הקשים ולעיתים הלא-מוסריים שנאלצו שורדים לעשות ב"פלנטה האחרת". חלקם, כמו סטפן במחזה, הקדישו אחר כך את חייהם למוסר של ק.צטניק - "להעדיף להיות הנשלח למוות ולא השולח". לעומתם עומד זינגר, שמרגע הגעתו ללונדון מקדיש את עצמו להתעשרות מפוקפקת: קניית נכסים שאפשר לפצל, פינוי דיירים מוחלשים ושיכון של מוחלשים אחרים במקומם, הפעם במחירים מופקעים ובחדרים קטנים.
כמו יצירות שואה רבות אחרות, המחזה עוסק גם בשייכות, תלישות והגירה. זינגר לא רק מבקש להתאזרח באנגליה, אלא משנה את שמו לפיטר וחולם על תואר אבירות. כחובב כסף, נשים צעירות (ולא תמיד פנויות), ובעל תאווה בלתי נגמרת לחיים ולכבוד הוא מוכן לעשות כמעט הכול - את הלב והמוסר הוא השאיר באושוויץ. אבל מוחו שאינו נותן לו לישון, והבחירה היפה להלביש אותו דרך קבע בחליפות מפוספסות שמאזכרות את מדי האסיר (על התלבושות אחראית אורנה סמורגונסקי) - מזכירים שיש דברים שאי-אפשר להותיר מאחור.
המחזה עוקב אחרי שלושת הגברים: זינגר (שמבוסס על אדם אמיתי בשם פיטר רחמן) שיעלה - אך גם ייפול ויהפוך למוקצה; סטפן - שנפרד מדודו בשל מוסרו המפוקפק עם הגעתם לאנגליה, ומקדיש את חייו לצייר את הילדים ששלח למוות כאחראי בלוק; ומאניק - שנותר מוגבל שכלית, הולך אחרי "דוד פיטר", גם כשזה כבר לא רוצה בטובתו. הפערים בין שלושתם מגלמים את לב הסוגיה שבמחזה: זכר השואה והאופן שבו היא מעצבת אדם. זינגר רוצה לשכוח ואינו מצליח, סטפן זוכר ורוצה להזכיר, ומאניק לא זוכר - וחולם להיזכר במי שהיה.
עוד אפשר לכתוב רבות על תפקיד השמות שבמחזה, כשלכל איש יש שם - או אפילו כמה; על הגזענות שלא מרפה, בין אם כלפי יהודים ובין אם כלפי שחורים; או על ההקבלה שנוצרת בין קפיטליזם לנאציזם - כשבריטניה של תאצ'ר תשאיר את החלשים מאחור למען הכסף. הרבדים הבלתי נגמרים הללו ששתולים בחוכמה ובאורגניות בסיפורים אנושיים, הופכים את "זינגר" לא רק למחזה מרהיב ביופיו - אלא ליצירה ספרותית של ממש.
6 צפייה בגלריה
לא רק מחזה מרהיב ביופיו - אלא יצירה ספרותית של ממש. מתוך "זינגר" בקאמרי
(צילום: אוהד רומנו)
המערכה הראשונה שלו, שמסתיימת במפלתו של זינגר בשנות ה-60, מעולה, אבל בתומה תהיתי האם היה צורך בבמה הגדולה ובהשקעה הכלכלית האדירה שהקאמרי בוודאי שם כאן? אך במערכה השנייה, הכול התברר, כש"זינגר" הפכה גם ליצירה בימתית אמיצה ומרשימה - שלא תבייש אפילו את הסטנדרטים של ברודוויי.
בתחילת המערכה השנייה (סוף שנות ה-60) יוצאים זינגר וסטפן לחפש את הקצין האוקראיני בשאיפה לנקום בו, כשהדרך לשם עוברת אצל בתו רובי (אלינור וייל) שמובילה אנסמבל פרפורמנס של ילדי פרחים. מבלי לדעת שהזר שחדר לחייה הוא בעצם זינגר (בזהות בדויה), היא מזמינה אותו לצפות במופע המבוסס על סיפור חייו. בהצגה בתוך הצגה, בובת ענק בדמותו ניצבת במרכז הבמה, והאנסמבל מבצע נאמבר מכאיב שמציג אותו כמפלצת טהורה - כזו ששום עבר קשה לא יוכל לטהר.
צריך הרבה אומץ כדי לכתוב מחזה על שורד שואה שמוצג באופן כל כך רע, לשחוט פרות קדושות ולהגיד שיש דברים שאין להם הצדקה אף פעם. כצופים בישראל גם אי-אפשר שלא לחשוב על הקטע הזה במונחים של היום ולשאול את עצמנו מצד אחד - האם פשעים שעשו נגדנו הם אשרה לפגוע באחרים? מצד שני - האם צעירים בעולם שלא באמת יודעים כאב מהו - יכולים לשפוט את מי שכן? המחזה לא נוקט עמדה, הוא מציג את העולם כמו שהוא - מורכב.
כשהשם "זינגר" מופיע באותיות זוהרות על הבמה ותזמורת המהפכה מוסיפה מוזיקה חיה שמעניקה רובד נוסף של דיוק וגרנדיוזיות - דווקא השחקנים הם שנחשפים במלוא תפארתם. אחרי עשרות תפקידים ראשיים בטלוויזיה ובקלאסיקות בימתיות כמו "אדיפוס", "אותלו" ו"קזבלן", זינגר הוא תפקיד חייו של עמוס תמם. הוא נכנס לדמות ללא שמץ מסחריות - רק מתוך אהבת המקצוע והרצון להצטיין בו, והוא מצטיין. נדב נייטס (סטפן) הוא שחקן הדגל של התיאטרון, וכמעט בכל הצגה גדולה שלו תמצאו אותו בתפקיד מפתח - גם כאן, כשהוא הלב המוסרי של ההפקה, זה ברור למה. אבל את מחיאות הכפיים הסוערות ביותר צריך להפנות לרוי מילר כמאניק. הדמות שלו מדהימה להכאיב, כל הוורידים שלה גלויים, ובמילים מעטות יחסית של אדם בעל פגיעת ראש חמורה - מאניק בגילומו לא יתיר אתכם עם עיניים יבשות.
החלק היפה ביותר במחזה מגיע לקראת סופו, כשזינגר וסטפן "זוכים" סוף סוף לפגוש את הקצין האוקראיני הנאצי (רמי ברוך בתפקיד מעולה, שגם משמש כמעין מספר של המחזה). אלמלא הייתי חוששת להרוס את חווית הצפייה, הייתי יכולה להרחיב ארוכות על האנושיות שמתגלה בסצנה הזו, על שאלות של נקמה לעומת רצון לחיות - ועל הגילוי הדרמטי והמבריק שמתחיל אצל זינגר ברגע הזה, בגלל שלוש מילים פשוטות. אבל כדי לא לעשות את זה, פשוט אבקש שתסמכו עליי - ותלכו לראות.
