אם נועה קולר לימדה אותנו משהו זה שלפעמים הדבר הפשוט, הטריוויאלי, הכמעט מינורי, הוא דווקא זה שנוגע ומזיז משהו בחדרי הלב, אם מתווכים אותו נכון. אחרי שהוטחה בנו שרשרת סדרות הנוער בסיכון ובמצוקה ("עלומים", "בני אור", "העיר הטובה", "ילד רע", יו ניים איט), שמתמודדות עם הגורל האכזר והחיים בשוליים המקוללים של החברה, מגיע הקומיקאי אריאל ויסמן ותובע את עלבונם הקנטרני של סתם ילדים. לא משנה מאיזה עדה, שסובלים מהרעות החולות הרגילות של ההתבגרות. הורים מדחיקנים או מרוכזים בעצמם, דחייה חברתית, ביריונות, אחים מוצלחים מידי שמחטיפים להם מכות או עונשים שכוללים הרחקה ממסכים.
"ילדחרא" - טריילר
(באדיבות yes)
"ילדחרא" היא קומדיה (או אולי דרמה? קשה לומר), שויסמן ביסס על חווית הילדות שלו ככבשה השחורה במשפחה נורמטיבית (שני ההורים פסיכולוגים), בראשל"צ של תחילת שנות ה-2000. ולמרות המוניטין של ויסמן ("טלוויזיה מהעתיד" המצוינת וכתיבה ל"ארץ נהדרת" ו"היהודים באים"), כמתריסן בחסד וטרול גאה, "ילדחרא" מצליחה לנער את הצופה דווקא בגלל שהיא לא נופלת לזעזוע העצלן של חיים בשוליים. בקלילות נטולת מאמץ היא לוקחת את הצופה הזה אל נפתולי נפשו של ילד בן 12, שמתמודד עם מצוקות פריבילגיות כמעט, אבל סובל מהן באמת וגם מנסה לפתור אותן באותם סירבול ותמימות שמאפיינים את הגיל המקסים הזה.
שמואלי דקטור הוא שי שם-טוב, בואכה בר מצווה, שגם אם הוא מחייך במהלך שבעת הפרקים בסדרה שעלו בבינג' ל-yes זה נראה כאילו הוא חוטף שבץ. יכול להיות שיש לו סיבות טובות – הוא סובל מעודף משקל, בריונים שנטפלים אליו בבית הספר וקוראים לו "ציצי" מכניסים לו מכות. כשהוא מתלונן לסמכות הקרובה, המורה, כדי לקבל הגנה, היא מנפנפת אותו. בגינה הציבורית הוא צריך לצלוח איזה פדופיל שמזמין אותו לשחק אצלו ("קבעתי כבר עם פדופיל אחר", הוא פוטר אותו וממשיך). כשהוא מגיע הביתה הוא חוטף מכות גם מאחיו, שאוטוטו מתגייס ל-8200, ואם זה לא מספיק, מישהו שם לו ירקות בהמבורגר. אם לא הבנתם עד עכשיו, זה מצחיק.
העונה נפתחת כששי מגלה שהאבא המרוכז בעצמו שלו, יקי (יורם טולדנו בתפקיד נהדר) בוגד באמא שלו, המדחיקנית (אפרת בן צור), ורדוף זעם הוא מנסה לפחות לנצל את המצב לטובתו ומנסה לסחוט מאבא שלו כסף. בדרך מתערבבים גם בלש פרטי (מנשה נוי) מתוסבך, הפדופיל המושלם של יובל סגל והמאהבת של יקי שם טוב, חגית, שמגלמת ליאת הר לב. על כולם מרחפת נקודת המבט של שם-טוב, מרופדת בהבזקי קומיקס גסים ואלימים, שמזכירים קצת את הבזקי הפורנו התת-הכרתיים ב"מועדון קרב".
שם טוב הוא לא ילד נחמד ולא מתיימר להיות כזה. ויסמן, יחד עם השותף שלו ליצירת הסדרה והבמאי, ניב מג'ר, הצליחו למנוע ממנו להפוך לחסר אונים או לרכך אותו באופן שיצייר אותו רק כקורבן של הנסיבות. הוא נציג של מציאות עגומה: ילדים עושים דברים איומים לילדים אחרים, והורים לא תמיד - ואולי כמעט תמיד לא – מעוניינים או מסוגלים לעבוד במשרה המלאה והמתגמלת לעתים רחוקות שהיא הורות. במהלך שבעת הפרקים האלה התסריט מצליח לטעת כמה רגעים מרגשים ולא קלישאתיים, שזורחים על רקע הבעיטות בבטן הרכה והסיטואציות המוגחכות. ברגעים האלה אפשר להבין שההתגרויות של ויסמן ומג'ר הן בעצם תביעה עיקשת מהצופים להיישיר מבט אל המקום שבאמת כואב.
"אתה צריך את המשפחה הזאת יותר משהיא צריכה אותך", אומר לשי אבא שלו באחד הפרקים של "ילדחרא", משפט שאי אפשר לצאת ממנו בצד השני בלי שריטה הגונה וכמה שנות ספת פסיכולוג. אם זאת התחושה שויסמן הצליח לזקק מהילדות שלו, להביא אותה ל"ילדחרא" ולהסוות אותה כקומדיה שנזללת בקלות בבינג' מענג, אני מורידה בפניו את הכובע. זה אולי לא קולו של דור, אבל הוא בהחלט קול שנשאר בראש הרבה אחרי ש"ילדחרא" מסתיימת.
