"לטימון יש את פומבה, לסטטיק את בן אל, וליוני יש את שמואל". זו לא התחלה של בדיחה או של ספר ילדים - זו שורה משיר ראפ, מתוך ההצגה "שמואל". כדי לנסות להסביר מה זה "שמואל", נלך רגע לבסיס, להגדרה שלה את עצמה באתר של תיאטרון תמונע: אגדת היפ הופ שלא ברא השטן.
הקהל גדש אמש (א') את האולם במעוז הפרינג' התל אביבי, התנחל בכל פינה - החל מצידי הבמה, שהונדסו כמו מסלול של תצוגת אופנה, דרך כיסאות הבר ועד למדרגות, מתפרש בחופשיות הלא רשמית השמורה לתמונע, בחלל שבדרך כלל מנוצל בעיקר להופעות מוזיקליות.
כמעט מתבקש להגיע סקפטיים להצגה הזו, שתיאור העלילה שלה נשמע מוזר, בלשון המעטה. בחור בשם יוני (נטע וינר) מתאבד ומגיע לגיהינום, שם לחרדתו הוא נזכר שהשאיר את האוגר שלו שמואל חסר בית לפני שהתאבד. ושמואל הוא לא סתם אוגר, אלא אוגר שמכיל אותו רגשית (הוא למד את זה בחוג). יוני חייב לחזור לחיים ולהציל את שמואל, וכדי לעשות זאת עליו לנצח את השטן בתחרות ראפ. מי שמלווה אותו בדרכו להשגת המטרה הוא לא פחות משותפו לגיהינום - אדולף היטלר. בדרך, יוני פוגש גם את בָּיִן (לא להתבלבל עם קין) – שבדומה למקבילו המקראי רצח גם הוא את אחיו, אך קין הקדים אותו בארבע שעות והפך לסלב, בעוד שבָּיִן נותר אנונימי. וגם את מזל – זונת רחוב עייפה שעורכת אודישנים לראפרים. לאורך ההצגה שזורים קרבות ראפ עקובים מדם, מלווים במוזיקה שכתב רועי דורון, דיג'יי רועי חסון בשילוב עם ניר קליינר על התופים וזהר איזנמן על הבס.
בפועל, מדובר בסנסציה. הסאטירה שביים מולי שולמן וכתבו תומר אברהם ונטע וינר, היא אירוע צחוק מתמשך מן השנייה הראשונה. אי אפשר אחרת. זה מופרע, זה נטול פוליטיקלי קורקט וזה מתפוצץ על הבמה. קשה לומר מה זה "זה". ידוע כי היטלר נמצא שם בתפקיד מפתח, על זרועו לב במקום צלב קרס, ויש להודות שהוא דמות חביבה למדי. ומה שתמוה הוא שאין בזה שום דבר מעצבן או מתריס או שאינו בגבולות הטעם הטוב. זה פשוט עובד. אותו מקום שהולך שבי אחר היטלר הנחמד גם מאפשר לקהל לקבל בטבעיות קללות על הבמה או לנופף בידיים בסוף ההצגה ולצעוק שוב ושוב "יוני בן זונה". זה מה שקורה כששחקן מצליח לשכנע את הצופה לחתום על חוזה של אמון בשלב כל כך מוקדם. הביקורתיות יורדת וההתמסרות מוחלטת.
הדמויות צצות ממקומות שונים בחלל, שומרות על הקהל פעיל, פה ושם זורקות הערה שמסמנת שהן מודעות לקיומו. כל אחת מהן ממוקמת איפשהו על ספקטרום ההפרעות הפסיכיאטריות. הדמויות מבקרות אחת את השנייה על הטרלול והקיצוניות של עצמן, ובה בעת חלקן מתפקדות לפרקים כקואוצ'ריות אחת של השנייה.
זו לא הפעם הראשונה שבמרכז הצגה עומדת דמות שאף אחד לא יודע מי היא, אך המנוע של העלילה קשור אליה. עשו זאת גם חבורת "מייקל", שבדומה לשמואל זכה להצגה על שמו. שם העלילה נסובה סביב טקס אזכרה למייקל, ואילו פה הרצון הוא להתאחד עם שמואל האוגר. לשניהם שאר הדמויות עושות האדרה בעוד שהנוכחות שלהם נפקדת. למעשה, העובדה ששמואל נעדר מאפשרת לו להיות כל דבר שיחליטו שהוא, לא באמת משנה מהו, פרט לזה המעניק לדמות את המוטיבציה שלה.
זונות שקופות שאיש לא ירגיש בחסרונן, שואה, התאבדויות, רצח עם ורצח אח, הסגברה, היטלר שמייחל לסליחה – כל מרכיבי המציאות נוכחים בהצגה, וגם נצלבים בתורם באופן מופרע ואקסצנטרי. מה שהופך את זה להגיוני הוא לא ממש הטקסט עצמו כמו בימוי שמעז, ומדביק יחד חמישה שחקנים קומיים מצוינים, שמנצחים על הדמויות שלהם באיתנות עד אחרון הניואנסים.
יפתח אופיר הוא היטלר מופתי, טוטאלי, גרוטסקי במידה הנכונה, עם דיקציה ראויה לציון. נטע שפיגלמן היא זונה קומית מעולה עם מימיקות נהדרות וכישרון בלתי מתאמץ, נטע וינר מככב כיוני ומפליא ביכולת לעשות ראפ משופשף. בני אלדר קריפי לחלוטין בתפקיד בָּיִן וזה תענוג צרוף, ואורי יניב נכנס לנעלי השטן באופן כה טבעי עד שזה מחשיד.
למה צריך את "שמואל"? בדיוק משום שאף תיאטרון מסחרי לא היה מעז לפרוש עליה חסות; מפני שהיא מצליחה להיות חתרנית באופן לא מקומם או מרדני; כי היא אחת התופעות המרעננות והמשוגעות שנראו כאן לאחרונה; כי היא מצחיקה בטירוף; היא לא פוליטיקלי קורקט וזה הולם אותה; כי ככה צריכה להיראות סאטירה.
