בשנת 2022 עשה סעד ג'לאל היסטוריה: הוא היה הקריקטוריסט המרוקאי הראשון שהציג תערוכה בישראל, במסגרת פסטיבל "אנימיקס" הבינלאומי לאנימציה, קריקטורה וקומיקס בתל אביב. אבל רגע מרגש לא פחות עבורו נרשם כשהוא הגיע, במסגרת הביקור שלו בארץ למגדל העמק והתמנגל במרוקיאדה - הפסטיבל הססגוני שמוקדש למסורת, למורשת ולתרבות של יהדות מרוקו. "מאוד הופתעתי לפגוש ישראלים ממוצא מרוקאי, שדיברו את השפה שלנו, מרוקאים ממש, והם מאוד שמחו לפגוש אותנו. אפילו ילדים פה מכירים את השפה ואלמנטים מסורתיים ותלבושות, זאת קהילה מאוד גאה".
וטעימה.
"אני מסכים איתך".
המפגש עם קריקטוריסטים ישראלים הוליד יוזמה נוספת, שהגיעה לשיאה שלוש שנים מאוחר יותר: בינואר 2025 התארחה בסטודיו של ג'לאל, בטנג'יר שבמרוקו, משלחת של קריקטוריסטים ישראלים מובילים, בהם מישל קישקה (שפיתח קשרי חברות קרובים עם ג'לאל, וגם משמש כמתורגמן בריאיון הנוכחי), אורי פינק, נוסקו (ניסים חזקיהו) ועומר אלמליח - הפעם הראשונה שמרכז אמנות ערבי עצמאי מארח משלחת מסוג זה. היוזמה השיקה שיתוף פעולה אמנותי ארוך טווח ודיאלוג ישיר בין אנשים (People-to-People), כזה שמנסה לעקוף את המתווכים הפוליטיים המעונבים.
"מאוד הופתעתי לפגוש ישראלים ממוצא מרוקאי, זאת קהילה מאוד גאה"
(קריקטורה: סעד ג'לאל)
הקשר שלך עם ישראל עלול לסבך אותך או להשפיע על הקריירה שלך?
"כן, אני חשוף לביקורת. עבודה עם ישראלים היא נושא רגיש פה, במרוקו. לאנשים קשה לשמוע שאני עובד עם ישראלים והרבה מביעים ביקורת. הרבה מהקריקטוריסטים כאן מסרבים להיפגש עם אמנים ישראלים, אבל להיפגש עם ישראלים לא אומר להסכים איתם. צריך ליצור תהליך ולשבור את הקיר כדי לקדם משהו רציני. זאת עבודתנו. אם אנחנו לא נעשה את זה, לא נוכל לשנות דבר".
המלחמה החמירה את המצב מן הסתם.
"באתי לישראל לפני המלחמה כשהכול היה בסדר, פגשתי עמיתים למקצוע, סטודנטים וקהל, והתחלנו לעשות פרויקטים. אני לא יכול לנטוש את הפרויקטים האמנותיים שלנו בגלל שהגיעה המלחמה. כשקורים דברים קשים, שיתופי הפעולה בין האמנים יהיו מוצקים יותר, כי הכוח של האמנות נותן מרחב שבו אמנים יכולים לראות אחד את השני מחוץ לסטריאוטיפים".
"הכוח של האמנות נותן מרחב שבו אמנים יכולים לראות אחד את השני מחוץ לסטריאוטיפים""
(איור: מישל קישקה, בעקבות המפגש עם סעד ג'לאל)
יש דמיון בין המעמד של הקריקטוריסטים בישראל לזה של הקולגות שלהם במרוקו?
"במרוקו יש אמנים עם כישרון גדול מאוד, שמשתווה לזה של ציירים בזירה הבינלאומית, אבל יש גם חוסר בתשתית. הקריקטורה במרוקו מוזנחת מאוד על ידי המוסדות. אחת הבעיות הגדולות שלנו במרוקו היא שהזיכרון של הקריקטוריסטים לא קיים. המכתבים וההצעות והמפגש שלנו למשל עם משרד התרבות נשארים ללא מענה כבר שנים. הפניות לקבלת תקציבים כדי לתעד ולשמר לא נענות. המוסדות מתעלמים מאיתנו וחבל, כי קריקטורה היא ראי של ההיסטוריה".
"במקביל להיעלמות העיתונים, גם הקריקטורה לאט לאט מאבדת את מקומה פה"
ג'לאל, שמגיע לפסטיבל אנימיקס (שיתקיים בין 4-8 באוגוסט בסינמטק תל אביב), נמשך בתחילת דרכו האמנותית כמו לא מעט קריקטוריסטים אל הפוליטיקה. הוא גדל בעיר מוחמדיה הסמוכה לקזבלנקה, לאב מורה ואמא עקרת בית. אל הקריקטורות נמשך מאז שהוא זוכר את עצמו, אבל סיים את לימודי התיכון עם תעודת בגרות במגמת מדעים מתמטיים, ולאחר מכן למד כלכלה באוניברסיטה, אבל התשוקה הישנה לא הרפתה והוא החל לעבוד כקריקטוריסט בעיתונות כשהיה בן 21. הסיקור הפוליטי מן הסתם סיפק לג'לאל לא מעט חומר גלם לקריקטורות סאטיריות, אבל לאט לאט הוסט העניין שלו אל תחום זכויות האדם, כי "לפני שמדברים על פוליטיקה, אנחנו חייבים להיות בני אדם", הוא שוטח את תפיסת העולם שלו.
עם הזמן הלך תחום הסיקור שלו והתמקד בעיקר בזכויות הנשים המרוקאיות - בשיתוף עם ארגונים חברתיים הוא יזם סדרת סדנאות אותן הוא מעביר בבתי ספר, תיכונים ומוסדות להשכלה גבוהה ברחבי מרוקו, ושנועדו לעורר דיון בשוויון מגדרי, במעמד האישה ובאפליה נגד נשים ונערות. "פה, במרוקו, האישה צריכה להילחם הרבה כדי להגיע למקום שמקביל לזה של הנשים באירופה. לכן אני משתמש בקריקטורה כסנגור למען זכויות נשים", הוא מציין.
"לפני שמדברים על פוליטיקה, אנחנו חייבים להיות בני אדם"
(איור: סעד ג'לאל)
מה הופך את הקריקטורה לכלי חינוכי יעיל או כלי שמשנה תודעה?
"פה, במרוקו, הקריקטורה יכולה לפתוח נושאים שנחשבים לטאבו בצורה עדינה, בעקיפין. אפשר לפתוח דיון סביב נושא כזה גם בהרצאה או במאמר, אבל אם משתמשים בקריקטורה - אפשר לעורר את הדיון ולפתח אותו. למשל נושא של אמהות יחידניות, שזה קצת מביך או מעורר בושה לפתוח בבתי ספר תיכוניים עם הילדים. אני משתמש בקריקטורה לא רק כדי להעביר מסרים בצורה יותר חלקה אלא גם כדי להקשיב לצעירים שאני פוגש, ולעודד אותם לדבר".
"יש גם את נושא הבתולין, כלומר יחסי מין לפני הנישואים. לא פעם האבות מתנגדים להעלות את הנושא בתוך המשפחה ולא מוכנים שזה יעלה בבתי הספר. אפשר לדון בנושא הזה בזכות הקריקטורה, אבל אם מדברים ישירות לתלמידי התיכון חלק מהמשפחות כועסות ולא רוצות בזה".
"האבות מתנגדים להעלות את נושא יחסי המין ולא מוכנים שזה יעלה בבתי הספר". קריקטורה של סעד ג'לאל
(איור: סעד ג'לאל)
עצם זה שמאפשרים לך להיכנס ולהציג את הדעות שלך בבתי ספר, זה דבר יוצא דופן?
"זה פרויקט שנעשה עם עמותה צרפתית שמממנת את זה, ולא היתה בעיה להשיג לזה אישור, להיפך. המורים שם שמחים על סוג כזה של סדנאות. אני מגיע לדבר על דברים שהם עצמם אולי לא יכולים לגעת בהם. גם המדינה מכוונת לשיפור זכויות האישה. יש עבודה של המוסדות במרוקו כדי לשנות את ה'מודואנה' (קוד דיני המשפחה, ס"ש), לתת לאישה את זכויותיה, זה מאושר על ידי המלך מוחמד השישי".
הנשים בקריקטורות של ג'לאל מתמודדות לא עם אויב אחד, אלא עם מערכת שלמה של מכשולים: אלימות, אפליה, הטרדות מיניות, סטריאוטיפים מגדריים, מוסכמות מיניות ומסורות כמו פוליגמיה - כלומר, כל המקומות שבהם השוויון המוצהר מתנגש בחיים עצמם. לדבריו הוא מקפיד על עבודת שטח כדי לוודא שהוא אכן נוגע בנושאים הבוערים.
"עשיתי משהו קצת יוצא דופן", הוא חושף, "עשיתי הרבה פגישות עם ארגוני נשים במרוקו כדי להשיג את חומר הגלם. ככה נודע לי למשל, שיש הרבה חוקים שאמורים להגן על נשים ומעגנים את הזכויות שלהן, אבל לא מיושמים בחיים הרגילים. למשל המקרה של אישה שמאבדת את בעלה, או החוק שאם מישהו רוצה להתחתן (עם אישה נוספת, ס"ש) הוא חייב לקבל את ההסכמה של אשתו. יש את המקרה של אפליה במפעלים, יש הרבה אלימות והטרדות.
"המאבק הוא בעצם בין מה שכתוב על הנייר למה שקורה במציאות"
(איור: סעד ג'לאל)
"המאבק הוא בעצם בין מה שכתוב על הנייר למה שקורה במציאות. במקומות העבודה יש הטרדות מיניות, והחוק מעניש על זה, אבל בפועל קשה לאישה לטעון ולהגן על עצמה. יש בחוק איסור על הבעל להתחתן עם עוד אישה, אבל במציאות זה קיים. באופן כללי שולטת במרוקו מנטליות של חברה פטריארכלית".
אתה מרגיש שזה קשור לדת או שזאת פשוט נורמה חברתית?
"זה קורה בעיקר בחברה היותר דתית, אבל הדור הצעיר חושב אחרת ויש פער ומאבק בין השמרנים לחדשים".
בשנים האחרונות היו מקרים שבהם הקריקטורות היו במוקד סערות - מאיורים של מוחמד שעוררו זעם ועד כמובן הטבח הקטלני ב"שרלי הבדו". איפה מבחינתך עובר הגבול במסר שקריקטורה מעבירה?
"קריקטורה, מטבעה, היא צורת אמנות שמטרידה, מעוררת ומעלה שאלות לא נוחות. הגבול אינו בשאלה אם היא פוגענית או כואבת, אלא במטרתה: האם היא מבקרת רעיון, סמכות או התנהגות? או שמא היא מעקרת את האנושיות מאנשים בגלל הזהות שלהם ומציתה שנאה נגדם? ציור יכול להיות קשה וסאטירי, אבל אסור לו להפוך לכלי להסתה או לחיסול חשבונות".
האם חופש הביטוי פירושו גם הזכות לפרסם קריקטורה שאדם מוצא באופן אישי פוגענית או פרובוקטיבית?
"כן. חופש הביטוי אינו רק הגנה על הקריקטורות שאני אוהב, אלא גם הזכות של אחרים לפרסם את מה שאני עלול למצוא כפוגעני. אם אני מגן רק על מה שאני מסכים איתו, אני מגן על הטעם שלי, לא על החופש. לציבור יש את הזכות לבקר ולדחות ציור משום שציור הוא, מטבעו, דעה מתוארת שיכולה להיות נכונה או שגויה, והתגובה לזה צריכה להיות דעה נוספת, ביקורת או ציור נגדי. הבעיה מתחילה כשאנחנו עוברים מביקורת לצנזורה או לאיומים".
מה מבחינתך מהווה ביקורת לגיטימית, ומה מהווה הסתה?
"ביקורת תוקפת רעיון, החלטה, סמכות או שיח. הסתה מכוונת לאנשים בגלל זהותם, ומציגה אותם כאיום או כיצורים פחות בעלי ערך. אני יכול לבקר נטייה פוליטית, מפלגה או ממשלה משום שרעיונות פתוחים לביקורת. עם זאת, הכללה על קבוצה שלמה או קריאה להדרתה היא חריגה ונחשבת להסתה.
"ציור יכול להיות קשה וסאטירי, אבל אסור לו להפוך לכלי להסתה או לחיסול חשבונות"
(איור: סעד ג'לאל)
"אני למשל מתאפק לפעמים אם הרעיון שלי לא מרגיש מדויק, או כי זה עלול לפגוע באנשים שאין להם שום קשר לנושא. אסור לנו לשכוח שגם קו המערכת של העיתון מטיל מגבלות מסוימות על הקריקטוריסט וגם על העיתונאי. ולפעמים קיים פחד: פחד מסמכות, לחץ חברתי או תגובת-נגד ברשתות החברתיות. הדבר החשוב הוא לשאול את עצמי: האם אני מתאפק כי הציור לא מעביר את הרעיון בצורה ברורה? או פשוט כי אני מפחד?".
איך באמת כקריקטוריסטים מתמודדים עם מגמת ה-Woke? נזהרים יותר במה שהם מציירים?
"לא. בחלק מהשימושים הנוכחיים שלו, Woke הפך לצורה חדשה של צנזורה מוסרית שדורשת מהאמן לא לפגוע באף אחד. אם נתחיל לאסור ציורים משום שהם עלולים לפגוע בקבוצה אחת או להכעיס אחרת, נאבד את המהות המקורית שלנו ונסיים עם קריקטורות חסרות שיניים. נדרשת זהירות בנוגע לשנאה והסתה, אך לא בנוגע להצתת מחלוקת או דעות שונות".
ישנו גם עניין הפרשנות - שברגע שהקריקטורה יוצאת לאוויר העולם, הקוראים עלולים להעניק לה פרשנות או משמעות אחרת מזו שכיוונת אליה.
"עיתון עשוי לפרסם ציור עם כותרת, מאמר והקשר ברור, ואז הציור לבדו עלול להיגנז, או להתפרסם במקום אחר ולקבל משמעות שונה. זאת הסיבה שאחריותו של הקריקטוריסט גדלה. הציור חייב להיות חזק, אך גם ברור מספיק כדי שלא יסתמך כולו על הסבר ארוך. יחד עם זה, אמן לא יכול לשלוט בכל פרשנות אפשרית. אם היינו מנסים למנוע כל אי-הבנה, לעולם לא היינו מציירים כלום".
מה לדעתך האיום הגדול ביותר על קריקטורות היום: סמכות, לחץ חברתי, קיצוניות דתית, רשתות חברתיות או אדישות ציבורית?
"סמכות מגבילה את המרחב. קיצוניות דתית מאיימת על חייו של הקריקטוריסט. הרשתות החברתיות מוציאות את הציור מהקשרו והופכות אותו לצריכה מיידית. אבל האיום החמור ביותר לטווח ארוך הוא בהחלט אדישות ציבורית. אמנות מצונזרת יכולה להתנגד, אבל אמנות שאף אחד לא אכפת ממנה - גוועת בשקט.
"לחץ חברתי מסוכן גם משום שהוא הופך לצנזורה פנימית. כשאמן עסוק כל הזמן במה שאנשים יגידו, עוקב אחר טרנדים מבלי לשים לב לעניינים רציניים, הוא מתחיל לצייר את מה שלא פוגע באף אחד, הופך לעבד לזרמי מילות החיפוש הטרנדיות ברשתות החברתיות, תוך שהוא מאמין שהוא עדיין חופשי".
"לידת הבן החדש עזרה לי להתמודד עם חלק מהעצב שלי"
על מחירן של מלחמות, קיצוניות דתית וסכסוכים ג'לאל מביט היום דרך עיניים אחרות. במהלך הביקור שלו בישראל, כשמצא את עצמו רץ למרחב מוגן בזמן האזעקות, הוא מספר שלא הביט עוד על ההתרחשויות דרך עיניים של אמן או כאורח במדינה שנמצאת במלחמה, אלא כאבא. הסיבה העצובה למבט הזה טמונה באסון הפרטי שעברה משפחתו של ג'לאל חודשים ספורים קודם לכן: בנו בן השש מת מסרטן, אחרי ארבע שנים קשות של טיפולים וניתוחים. "מאז מותו של הבן שלי אני רואה את העולם אחרת", הוא חושף. "חוויתי את האזעקות בתל אביב במהלך ההתקפות האיראניות, ופתאום אני רואה רק את הילדים ואת המשפחות שרצות למקלט. זה משנה את הראייה שלי כלפי העולם. פתאום אני רואה רק את הילדים".
"מאז מותו של הבן שלי אני רואה את העולם אחרת". סעד ג'לאל
(צילום: לאנס הפקות)
ספר לנו עליו.
"הוא עבר כמעט את כל הילדות שלו בניתוחים ואשפוזים בבתי חולים. כשהוא היה בבית הוא לא היה מהילדים שבוכים, הוא היה ילד מלא הומור וצחק איתנו כשאנחנו בכינו. הרופא אמר שהילד מאוד אמיץ, הוא תמיד שיחק את הליצן.
"המשפחה עברה תקופה קשה, במשך ארבע שנים ראיתי את חוסר הניסיון והיעדר הרצינות של המערכת הרפואית במרוקו. נותרו לי שתי בנות, בנות 12 ועשר, ולאחרונה, ממש לפני חודש וחצי, נולד לי עוד ילד, אמיר. אבל לכל אחד יש את מקומו. הילד שאבד תפס אצלי מקום מאוד חזק".
איך אפשר להכיל בו-זמנית גם את האבל וגם שמחה על תינוק חדש שנולד?
"הלידה של הבן החדש עזרה לי להתמודד עם חלק מהעצב שלי, ביקשתי גם עזרה מפסיכיאטר כדי לעבור את השלב הזה בחיים. אבל אני מרגיש שאיבדתי חלק ממני לתמיד".
