בין החשודים הרגילים על השטיח האדום בפסטיבל הקולנוע בוונציה, לצד השמלות והטוקסידואים, צעדה בחורה אחת שנראתה כאילו הגיעה לשם מסיפור אחר. לבושה במדים הקבועים שלה - נעלי עבודה, גופייה לבנה רפויה שמתחתיה מציצה חזייה שחורה, ג'ינס קצר ושיער סגול ולהשלמת המראה שלל קעקועים ופירסינג - נורה לפשיץ הסתכלה סביבה בבלבול. היא הגיעה לפסטיבל עם הצוות שיצר את "על כלבים ואנשים", סרטו של דני רוזנברג, יצור כלאיים דוקומנטרי ועלילתי על הימים שאחרי 7 באוקטובר.
"על כלבים ואנשים" - טריילר
(באדיבות סרטי נחשון)
נורה ליפשיץ, מחלצת בעלי החיים ומייסדת עמותת ע.ט.ל.ף, שמטפלת בעטלפי פירות הזקוקים לסיוע, הופיעה בסרט בתפקיד עצמה - או יותר נכון, הסכימה להתלוות על ידי צוות הצילום בזמן שהיא מזנקת מבית לבית ומחלצת בעלי חיים שננטשו בישובי העוטף. האאוטפיט הזה ליווה אותה בכל השיטוטים שלה ולא פעם גם הציל את חייה, כשמנע מחיילי צה"ל לירות בה בטעות, אבל עכשיו הוא החריג אותה מהמשחק ההוליוודי והזכיר לה כמה גדול הפער בינה ובין רוב בני האדם.
"הגענו לשם והכל היה כל כך מנותק", היא נזכרת בתימהון, "קרתה פה שואה והעולם כמנהגו נוהג. כולם, כולל הקאסט, עם שמלות ואיפור. אנחנו לא פה על השטיח בשביל סרט פנטזיה, אלא בגלל מה שקרה. לא הצלחתי להבין את זה. אמרו לנו לא לשים סמלים של החטופים, ואני ויובל, המתנדבת שלי, אמרנו 'ימות העולם, אנחנו לא מורידות'. בסוף אני הייתי היחידה שעלתה לבמה עם התגית. אמרו שיש בלגאן, קולות נגד ישראל, אז אמרתי עוד קודם לדני, 'אם מישהו בא לריב איתי, אני אזיין אותו במכות. אין לי סבלנות'".
מישהו דיבר איתך?
"לא, אף אחד. אני חושבת שאף אחד לא הבין שאני קשורה לאירוע בגלל איך שנראיתי", היא צוחקת, "הסתובבתי עם פתיל קצר, בואו מכות אמן, אבל אף אחד לא דיבר איתי אפילו".
וכאילו שהפער לא הומחש דיו, הגיעה ארוחת הערב החגיגית במסעדה אחרי ההקרנה. ליפשיץ חלקה שולחן עם שני תושבי ניר עוז שלקחו חלק בסרט וכמה אנשים נוספים מהצוות. "כולם לבושים יפה ואוכלים ושותים, ופתאום עבר רכב והיה בום מהאגזוז. בשנייה אחת אני ובני, ועוד מישהו מניר עוז, קפצנו. וכל השאר? חיים את החלום. אף אחד לא קלט".
למה נסעת לשם מלכתחילה?
"נסעתי בשביל העמותה. כי כולם קורעים את התחת פה ואני מסכנת את חיי, ורואה אנשים אחרים רצים בתקשורת ומגייסים טונות של כסף. אנשים שמעולם לא נכנסו לקו ראשון, לא אספו כלבים, עומדים בחוץ ואומרים: 'תמחאו לי כפיים'. אני בזמן הזה הרסתי את הרכב שלי פעמיים, הוא טוטאל לוס. גמרתי את הכספים של העמותה על דלק, אוכל, פנסיונים, שילמנו על הכל. כולם צברו כסף ואני הורדתי את העמותה ביגון שאולה, כרגיל. אז חשבתי שמישהו ישמע עלינו ואולי הקופה תתאושש".
"בראש שלי בני אדם יכולים לדאוג לעצמם, חיות לא"
השיחה הזאת מתנהלת כשליפשיץ ישובה בחצר ביתה בהרי ירושלים, במיקום מבודד בטבע. את הבית שלה היא חולקת עם עוד כמה מאות עטלפים, אם כי מדויק יותר יהיה להגיד שהם חולקים אותו איתה. בחוץ מסתובבים גם כלבים, תרנגולות, חתולים ושלל אורגניזמים נוספים שהצילה עד היום. במדינה למודת טרגדיות אנושיות, הפניית משאבי אנרגיה גדולים כל כך להצלת בעלי חיים נראית כמו פריווילגיה של גרטה, אבל אי אפשר שלא להתרשם, להעריך וכן, גם להתרגש מהלהט של מושיעת העטלפים כשפוגשים בו פנים מול פנים. נורה ליפשיץ מאכילה בלילה בכל שעתיים גורי עטלפים, הולכת לישון לפנות בוקר רק כדי להתעורר מטלפונים של מתנדבים, עיריות, וטרינרים או סתם אנשים שמספרים לה על חיה פצועה שצריכה עזרה. אין רגע לא דחוף, אין סוף יום, אין שעות עבודה.
בבוקר 7 באוקטובר ליפשיץ ושתי מתנדבות בעמותה סיימו ללוות ניתוח חירום לכלבה שהיתה במצב קשה. בשש בבוקר כולן נרדמו בבית המחסה, רק בשביל להתעורר דקות ספורות אחר כך לסימפוניית האזעקות. בהמשך היום הן צפו באימה בסרטונים שמחבלי החמאס העלו לטלגרם, "עד שהגיע סרטון הכלבה השחורה של כיתת הכוננות", היא נזכרת, "היא נבחה עליהם והם ירו בה. ברגע שהעלו את הסרטון הזה קמתי בבת אחת. בחיים לא הייתי בצבא או בעוטף, מה לי ולעולם הזה? אבל כשראיתי את זה הבנתי שצריך לעשות משהו, כי הם יורים פה בכלבים".
בבוקרו של 9 באוקטובר העמיסה ליפשיץ ציוד לבעלי חיים על הרכב שלה - ונסעה. "אני לא יודעת מה זה מלחמה", היא מודה, "לא הבנתי את גודל האירוע. אבל ממילא כל דבר שאני עושה, כל חילוץ או גניבה של בעלי חיים שמתעללים בהם, הוא מסוכן".
ברמה שעלולים לירות בך?
"לא, אבל היו תקריות. נסעתי לעוטף, היה מיסוך, לא ידעתי אפילו מה זה אבל לא היה לי אינטרנט אז מתנדבות מהמחסה כיוונו אותי בטלפון. תוך כדי זה תושבים מהישובים התחילו לשלוח לי תמונות של הבע"ח שלהם עם סימני היכר, אבל כבר אין סימני היכר, הכל גמור. וככה התחלתי לאסוף. הייתי בעוטף משש בבוקר בכל יום וחזרתי בשלוש בלילה".
נתקלת במחבלים?
"לא, היו כמה פעמים שצה"ל כמעט ירה עליי כי לא ידעו שאני שם. פעם אחת ממש מפחידה, בניר עוז, כבר היה חושך ורצו עליי מכל הכיוונים. היו פעמים שלא נתנו לי להיכנס כי היו שם 'שאריות של בני אדם'. לא הבנתי למה לא קוראים לזה גופות עד שלא נכנסתי פעם והבנתי. היו כלבים חמודים שניסו לתקוף אותי, היו טילים".
פגשת אנשים שהיו צריכים חילוץ?
"רק בעלי חיים. בדיעבד אנחנו יודעים מה היה שם אבל בראש שלי בני אדם יכולים לדאוג לעצמם, חיות לא. היו המון חיות נעולות בבתים בלי אוכל ומים, המון בעלי חיים בחוץ בלי מחסות, אוגרים שמתו, תרנגולים שהתפוצצו".
"אנשים עברו את הגרוע מכל, ועדיין שלחו הודעות וביקשו שאני אחלץ להם את בעל החיים"
אחרי שלושה שבועות של נסיעות הלוך ושוב ליפשיץ ביקרה בחמ"ל של 'אחים לנשק', במחשבה לספח אליה קצת ציוד מהשפע שנתרם לארגון. "הם רצו למשוך אותי לעבוד איתם אבל אני לא רציתי כי הם שיתפו פעולה עם הצבא, וזה המון פרוצדורה, אין לי זמן לזה. הכל צריך להיות מתואם", היא מסבירה. "לפני 7 באוקטובר הייתי אומרת לך שאני עובדת כמו מחבלת. לוקחת - מעמיסה. אז רק רציתי לקחת ציוד. מישהי שם הראתה לי את המפה. אני כבר שלושה שבועות נוסעת מצד לצד ובראש שלי זאת חדירת מחבלים. איך שראיתי את המפה התחלתי לבכות, להתייפח. היא הסתכלה עלי ולא הבינה. אמרתי לה: 'חשבתי שזאת חדירה', אז היא אמרה: 'זאת לא חדירה, זאת פלישה'. ורק אז הבנתי מה קרה, איזה גודל הדבר הזה. אז הכל הסתדר".
בימים הראשונים בעוטף ליפשיץ היתה מעמיסה את הרכב שלה בחיות מדי יום וחוזרת להרי ירושלים. בשלב מסוים היא התחילה לרכז את בעלי החיים בבתי העם בישובים והודיעה למי שהצליח להיכנס מאיפה לאסוף אותן. "נסעתי דרך השדות והצבא קפץ עליי כמה פעמים", היא מספרת, "למדתי להישאר עם אותו הרכב, שיער פזור, ותמיד עם אותם הבגדים כדי שיזהו שאני לא מחבלת ויפסיקו לנסות לירות עליי".
הפתיעה אותך ההתגייסות לעזרה?
"90 אחוז מהאנשים שמתקשרים או שולחים הודעה רק רוצים לזיין את המוח. אוהבים לדבר ולא לעשות. הם לא יסתכנו, לא יירדו, לא יקחו כלב. הם מפה הולכים לפייסבוק ומספרים שהם עושים. אבל לילה אחד, הגעתי לפה בשתיים בלילה ושביל הכניסה לבית המחסה היה מלא רכבים, כולם עמדו וחיכו. הם ידעו שהם לוקחים את הכלב הזה לבעלים שלו בים המלח, את החתול הזה לרמת גן. המתנדבות שהיו פה פתחו חמ"ל. הן איתרו את הבעלים של בעל החיים או מצאו לו סידור אחר כי הבעלים לא יכלו לקחת אותם באותו זמן".
איך הרגשת כשראית את הרכבים?
"בהתחלה חשבתי שקרה לנו משהו רע, כי דברים טובים לא קורים פה. אני חושבת שאנשים לא מבינים את הפער. בעוטף זה בית זונות, את נוסעת על 200 כי יכולים לירות בך. אני חוזרת לפה, ישראל הרגילה, אבל הסטייט אוף מיינד עוד נוסע על 200, ולעשות את השיפט כמה פעמים ביום זה קשה. פה הכל רגיל, אנשים הולכים לסופר. זה שהגיעו אנשים טובים וחיכו שעות להסיע את החיות, משהו אצלי לא עיכל את זה פיזית, אבל זה נהיה קבוע. כל לילה חיכו פה אנשים למרות שהודענו מראש שיש המתנה של שעות.
"המחשבה שאתה לעולם לא תמצא את בעל החיים שלך היא מזעזעת. אנחנו מדברים על אנשים שעברו את הגרוע מכל, ועדיין, בתוך הדבר המטורף הזה, שלחו הודעות וביקשו שאני אחלץ להם את בעל החיים. איך אתה יכול שלא לעשות את זה? איך אתה לא מבין את החשיבות של בעל החיים הזה בחיים שלהם, או אפילו סתם, כסימן לחיים הקודמים שלהם?".
הסיפור קורע-הלב של כלבם של שירי וירדן ביבס, טונטו, פילח לבבות כשפורסם בכלי התקשורת עוד כשהשניים היו בשבי החמאס עם שני ילדיהם, כפיר ואריאל. "איתנו דיברה אחות של שירי או של ירדן ביבס, לגבי טונטו. היא אמרה: 'זה הדבר היחיד שנשאר לנו'. בימים הראשונים של המלחמה עוד אי אפשר היה להיכנס לקיבוץ אבל הצלחנו לשלוח בן אדם שמצא את הבית, צילם את טונטו מהחלון ואז הוא שלח אליי את התמונות. זה היה מזעזע. אני זוכרת שהתיישבתי בטרמפיאדה שם, עוד לא ידענו מי זה טונטו, הוא היה עוד אחד מיני רבים. אבל היא אמרה: 'חטפו לנו את כל המשפחה והוא היחיד שנשאר'.
"מה אני עושה עכשיו? איך אני אומרת את זה לבן אדם? התקשרתי אליה ואמרתי לה: 'תקשיבי, אני חושבת שהוא מת'. שאני יכולה לשלוח לה צילום של החדר כדי שתזהה שזה המקום בלי לראות אותו. והיא אמרה לי: 'לא, אני רוצה לראות'. הזהרתי אותה שזו לא תמונה טובה, והיא אמרה: 'אני צריכה לראות שזה באמת הוא ושהוא באמת מת'.
"שלחתי לה את התמונה ולא הפסקתי לבכות. ניסיתי להיות הכי נורמלית כי אמרתי לעצמי שהיא לא צריכה גם את הכאב שלי עכשיו. היא פתחה את התמונה וציפיתי לאיזו התפרקות טוטאלית. ואז היא אמרה לי בצורה הכי קורקטית: 'כן, זה הוא'. וזהו. ואני לא הצלחתי להבין איך מהסיטואציה המאוד-דרמטית הזאת והבקשה שאני אמצא אותו יש רק אישור קר, וזהו.
"אחר כך הבנתי שזה השלב הזה שבו כולם פשוט לא יכלו להכיל דבר. לא היה להם מקום להכיל טיפה נוספת של כאב. וזה מדהים, כי אני הלכתי עם טונטו על הלב ימים אחר כך. כאילו, מה אתם יורים בכלב? מי עושה דבר כזה? איזה רוע מביא בן אדם לירות בכלב? היו גם כלבים ששרפו אותם בתוך הבית. למה להיות כל כך רעים?".
ליפשיץ מספרת שהיא שמעה אנשים מחוץ לעוטף אומרים: 'איך המפונים לא לקחו את הכלבים שלהם כשהם עזבו?'. "ואני שאהידית, בואי. אני אהרוג בשביל בעלי חיים שאני לא מכירה. אבל כשהגעתי הביתה הסתכלתי על הכלבים שלי ואמרתי: 'אני לא יודעת אם אני אצליח לקחת אותם אם זה יקרה אצלנו'. אני אומרת את זה בכנות. איזו סיטואציה נוראית זאת שאתה צריך להשאיר את הכלבים שלך מאחורה. זה דפק לי את המוח, ההבנה שאפילו אני, אני, לא יודעת אם אני אצליח. זה כאילו תסתכלי על הילד שלך ותגידי: 'אני משאירה אותך מאחורה'. אנשים בחוץ לא הבינו, חכמים גדולים. זה הטריף אותי מזעם, כמה קל לכם לשפוט כי לא ראיתם מה קורה שם".
מה אמרו לך? שאכפת לך מבעלי חיים יותר מבני אדם?
"כן, אבל את זה תמיד אומרים ואני לא מתנצלת על זה, עם כל הכבוד. היצור היחיד בעולם שימות בשבילך ויהרוג בשבילך בלי למצמץ זה כלב, ורק בגלל זה אתה מחויב למות בשבילו ולהרוג בשבילו ולא לתת לו להקריב את עצמו. אנשים רואים את הכלבים שלי ואומרים: 'איזה כלבים, הם בטח שומרים עלייך'. אז לא, התפקיד *שלי* זה לשמור עליהם. אני האמא שלהם".
"בני אדם הם חארות, הם הרוע הכי גדול שיש. למדתי את זה בגיל צעיר"
אל "על כלבים ואנשים" היא הגיעה לאחר שדני רוזנברג הרים אליה טלפון, ובירר אם הוא יכול לצרף אליה צלם. ליפשיץ הבהירה לו שסבבה, אבל היא לא מחכה לאף אחד. "אני מכירה את כל השטויות של התקשורת, אתם נורא איטיים", היא מפטירה. רוזנברג הסכים ושיגר צלם אל המושב האחורי ברכב של ליפשיץ, אבל חמש דקות מאוחר יותר הצלם התחנן לצאת. "כי אין לי כסאות אחוריים, תלשתי הכל", היא מסכמת, "והוא גם לא הצליח לצלם כי נסעתי כמו מטורפת". למרות ההבטחות של רוזנברג הצילומים לסרט האטו את ריצת האמוק של ליפשיץ לאיתור בעלי חיים. היא נאלצה לעצור מדי פעם ולשוחח עם אורי אבינועם שגילמה את דר, הנערה שאיבדה את הכלבה שלה, שולה, וחזרה לעוטף כדי למצוא אותה.
למה הסכמת להצטלם לסרט?
"כי אני חושבת שלא דיברו מספיק על בעלי החיים ומה הם עברו. כולם נורא שמחו לראות את הילדה שהחביאה את הכלבה שלה, בלה, וחזרה איתה מעזה. אף אחד לא דיבר על כלבים ששרפו בכוונה. אף אחד לא דיבר על טונטו שירו בו למרות שהוא היה נעול בבית, זה הרתיח אותי. איך יוצא שהם עוברים את אותן הזוועות ואף אחד לא מדבר עליהם? שנית, יש את מי שהייתי לפני ואחרי. אני הייתי שמאלנית לפני 7 באוקטובר, אבל משהו אצלי נשבר. אני חושבת שהיינו צריכים להראות את זה יותר החוצה, להעלות את זה לדיון בינלאומי, אין תירוץ לאף צד להרוג בעלי חיים בכוונה".
את חושבת שזה היה יכול להוות סוג של אינדיקציה לרוע של הצד השני?
"מאוד. כי אני יכולה לתת תירוץ אם הייתי רוצה ללמה הם הורגים בני אדם. את לא יכולה לתת תירוץ לירי ושרפה של בעלי חיים רק בגלל שהם בעלי חיים. היו בתים שלא היה בהם אף אחד, שום דבר, אבל היו שם גופות של בעלי חיים שאני יודעת מה עשו להם, אנחנו רואים".
אז מאיפה את חושבת שזה הגיע?
"קודם כל בני אדם הם רעים, נקודה. ו-ב', בעלי חיים הם שק האגרוף של האנושות, לא משנה איפה. זה פשוט היה מאוד בולט ומאוד מרוכז".
קטסטרופות שמערבות בעלי חיים הן מנת לחמה וצערה של ליפשיץ מאז שעמדה על דעתה. היא נולדה בארגנינה ואומצה כשהייתה בת שבועיים על ידי רופא הכנסת, יצחק ליפשיץ, ואשתו. בראיונות קודמים סיפרה שברבות הימים ניסתה לאתר את משפחתה הביולוגית, ללא הצלחה. "בשנות ה-80 ישראלים היו קונים ילדים שם, ורוב האימוצים לא היו חוקיים", היא מסבירה.
המשפחה שלה הרימה גבה כשכבר כשהיתה בכיתה א' החלה לחזור הביתה עם כלבים וחתולים - החיבור הרגשי החזק שלה לבעלי חיים היה נחלתה בלבד. היא סיפרה שבגיל צעיר פיתחה רגישות גבוהה לסבל ולמוות, רגישות שלא תמיד ידעה איך להכיל. בנעוריה המוקדמים נפלטה ממערכת החינוך וגם מהבית ועברה לחיות ברחוב, כשבמקביל היא פועלת באגרסיביות נגד מתעללים בחיות. בגיל 18 היא הבינה שעליה לתעל את האגרסיות שלה לעשייה, שבהמשך התפתחה לבית המחסה לעטלפי פירות.
"אסון העטלפים בחדרה" אירע לפני עשור בדיוק. בניין נטוש בעיר שעמד בפני הריסה התברר כבית גידולם של מאות עטלפים. דרכו של היזם אצה לו וליפשיץ הגיעה להסכם איתו ועם העירייה שהיזם ימתין לפינוי העטלפים לפני שיהרוס את הבניין. אלא שהאחרון החליט על דעת עצמו שלא להמתין, והתוצאה היא מאות עטלפים פצועים, מתים או בהלם.
"הם רצו עשות את זה בבום", היא זועמת, "שהעטלפים ימותו ואז אנחנו לא נפריע להם ועל הזין של כולם בעלי חיים, בטח כאלה. אבל הם טעו". פוסט בקשה לסיוע שהעלתה ליפשיץ בפייסבוק ויועד לכ-70 חברים קרובים, הפך ויראלי. "איכשהו כל העולם הגיע", היא נזכרת. ליפשיץ והמתנדבים הקימו חמ"ל קטן במקום ועשרות אנשים שבאו להציל עטלפים נתנו יד. "לא הבנתי את זה אז כי הייתי בטרלול במשך שלושה חודשים, אבל כשנגמר האירוע הלכתי לישון, התעוררתי והבנתי שהגיעו לשם אנשים מדהימים. שבכלל לא קשורים לבעלי חיים, אפילו שכנים ששונאים עטלפים אבל לא הצליחו להתעלם. זה היה שובר-לב".
זה שינה את התפיסה שלך את בני-האדם?
"לא, בני אדם הם חארות, הם הרוע הכי גדול שיש. למדתי את זה בגיל צעיר".
את לא בתקשורת עם אנשים ביומיום?
"אני מעדיפה שלא. אם אני צריכה לתקשר עם אנשים בקשר לעבודה זה עולה לי בהרבה אנרגיה. כי כשאנחנו מדברים על בעלי חיים עולים האנשים הכי רעים והאנשים הכי טובים, וזו סתירה שקשה להחזיק. כולם שואלים אותי איך אני לא מפחדת לגור לבד באמצע שום מקום ביער. אבל אני לא לבד, יש לי 500 בעלי חיים".
התקשורת איתם היא תחליף לתקשורת אנושית?
"לא, כי בבעלי חיים אין רוע. אבל הקשר איתם תלוי באיזה בעל חיים זה. עטלפים לא אוהבים בני אדם, הם לא רוצים אותך לידם, אני פה בתור המטפלת שלהם. השאיפה שלנו היא להחזיר את כולם אל הטבע ושימשיכו להיזהר מבני-אדם. כלבים זה משהו יותר הדדי, יש יותר אהבה".
אז זה בעצם מחליף עבורך כל מה שקשור במשפחה, זוגיות וילדים?
"אף פעם לא רציתי ילדים, מאז שהייתי קטנה. למדתי בשלב מאוד מוקדם בחיים לא להצטרך אנשים, כי הם פשוט לא יהיו שם. אם אני יכולה לכייף איתם לפעמים? יכול להיות, תלוי מתי. לגבי משפחה - זה (מצביעה על אחד הקעקועים שלה) מהאפר של הכלבה שלי. כשהיא מתה לקחתי אותה למשרפה, אמרתי למקעקע שלי שאני לא יכולה לנשום שנייה בלעדיה. הכלבה שלי הייתה הכל שלי. האמא שלי, הבת שלי, החברה הכי טובה שלי והשותפה שלי. היו רגעים שהיא הרימה אותי. ולגבי זוגיות – מי ייקח אותי? אני גרה עם 500 עטלפים. מי ירצה אותי בכלל?".
התאהבת פעם?
"לא. יש את מה שצריך לעשות מעל הכל - קודם כל להציל ולעבוד. תמיד יש מישהו שצריך אותך יותר ובני זוג לא רוצים להיות במקום ה-14,000 ברשימה שלך וזה בסדר, אני מבינה. זאת העבודה. בשביל זה אלוהים שם אותי פה".
