לא קל להיות אמן מוזיקלי היום, בעולם שעדיין נאנק תחת עול הקורונה. ובניו יורק - בירת התרבות העולמית - הדבר מורגש ביתר שאת. לישראלים שנמצאים שם ומנסים לפרוץ לתעשייה, ובכן, המגיפה העולמית הפכה את חלומותיהם לבלתי אפשריים, לפחות כרגע. אבל יש מי שנמצא שם כדי להושיט להם יד - אנשים כמו תאיר הראל ורן אופק, זוג נשוי, שנמצאים כבר חמש שנים בניו יורק ועמלים בימים אלו על פרויקט ייחודי: השניים מתרגמים לאנגלית שירים ישראליים מוכרים תוך מאמץ ניכר לשמר את מהותם, מעניקים להם עיבוד חדש, ומביאים זמרים ישראלים צעירים כדי לשיר אותם. המטרה - אלבום משירי הפרויקט, וכמובן, האפשרות לסייע למוזיקאים ואמנים ישראלים בניו יורק.
ואולי יהיה מדויק יותר לומר שהראל אמונה על התרגום והעיבוד, ואופק - על הצד העסקי של הפרויקט. נכון לעכשיו, השניים כבר שחררו שני שירים במסגרת הפרויקט - "פתאום עכשיו, פתאום היום" של תרצה אתר (אתם מכירים אותו כ"אהבתיה", בביצועו של שלמה ארצי), ו"אין לי ארץ אחרת" שכתב אהוד מנור והלחינה קורין אלאל. השיר הבא בפרויקט יהיה "שמש תיכנס" של קרן פלס, וכמובן שמתוכננים עוד.
"אנחנו עובדים על רשימה ארוכה מאוד של שירים", מספרת הראל בריאיון זום מניו יורק, "על חלקם כבר קיבלנו את האישורים המלאים, כמו 'תשמור על העולם ילד' של דוד ד'אור, או 'קרב איגרוף' של אפרת גוש. ויש אחרים שאנחנו מנסים להשיג את הזכויות שלהם, כמו 'אור גדול' של אמיר דדון, שאנחנו ממש מתכוונים להוציא לקראת חנוכה הקרוב. צריך לומר שדווקא עם יוצרים שהם יותר מבוססים מבחינה היסטורית, כמו צרויה להב (אשר כתבה את "אף אחד" בביצועה של מירי מסיקה, שעתיד לצאת במסגרת הפרויקט - י.ב), קל יותר. היא התלהבה כל כך, ויום אחרי שפנינו אליה כבר שלחה לנו מייל. יוצרים שהם טיפה יותר עסוקים - יותר קשה לנו להגיע אליהם".
איך אתם עושים את הפיץ'? כי הזכויות לשירים עולות המון כסף, וקשה לוותר על העניין הזה.
אופק: "אנחנו מסבירים להם שמדובר ב-Win-Win לכולם. זה Win ליוצרים המקוריים, שהשירים שלהם יגיעו לכל העולם. אנגלית היא שפה בינלאומית, ואפשר להפיק את השירים האלה לאנגלית ולהפיץ אותם. המוזיקה הזאת מקרבת בין התרבויות, מבטאת את ההיסטוריה של העם שלנו, וזה דבר שחשוב להעביר לקהל בינלאומי רחב. זה Win בשבילם, זה Win בשביל הקהל, וזה Win לתרבות הישראלית".
ומה אם אתם פונים לאמן כך והוא עונה לכם "Win כזה זה נחמד, אבל Win לארנק שלי זה נחמד עוד יותר"?
רן: "זה משהו שאנחנו מדברים עליו, ואומרים מראש שהתמלוגים על השירים האלה מתחלקים חצי-חצי: חמישים אחוז מהם עוברים ליוצרים המקוריים. אנחנו משתמשים במוזיקה המקורית אבל מתרגמים את השיר ועושים לו אדפטציה לקהל דובר האנגלית".
ומה קורה עם חמישים האחוזים הנותרים?
רן: "זה כדי להמשיך עם הפרויקט הזה, להמשיך בהפקת השירים".
תאיר: "זה פרויקט ללא מטרת רווח. אנחנו רוצים להעסיק כמה שיותר זמרים ואמנים, מעבדים מוזיקליים ונגנים, ישראלים שגרים כאן בארצות הברית. לא כולם נמצאים כאן על ויזת עבודה או אזרחות או גרין קארד – חלקם נמצאים על O-1, מה שאומר שהם יכולים להתפרנס רק מהאמנות שלהם, לא משום דבר אחר. ובתקופת הקורונה, אין ברודוויי, אין אוף-ברודוויי, בקושי יש משהו, אז האפשרות שלנו להביא להם משהו שמלכתחילה קרוב ללב שלהם וגם לשלם להם, שוב, זה Win-Win".
אז מה שמניע אתכם זה אלטרואיזם לשמו?
תאיר: "לי יש רווח אישי פה מהעיסוק הזה – אני מאוד אוהבת מוזיקה, אני אוהבת את השירים שבחרנו, אני זמרת בעצמי. ואני אוהבת החלק של התרגום - זה לשנות את הטקסט אבל לשמור את המשמעות שלו, לשמור על הקצב, אפילו לשמור על המצלול לפעמים, שזה הדבר שהכי קשה לשמור עליו".
השורשים של הפרויקט נטועים בלימודים של הראל בבית צבי, שם הייתה במגמת מחזות זמר - תחום שמעסיק אותה עוד מילדותה. אחרי סיום לימודיה עברה לניו יורק כדי ללמוד בקולג' AMDA, שמתמחה בתיאטרון מוזיקלי. "שם, רציתי להנגיש שירים לחברים שלי", היא מספרת, "אני זוכרת שהשמעתי להם את 'אור גדול' של אמיר דדון, והם אמרו לי 'וואו, זה לחן מדהים והקול שלו מדהים, אבל מה הוא אומר?'. ואז, בסוף הלימודים שלי היה לי קצת זמן, והחלטתי להתחיל לעבוד על זה. כך זה התגלגל, מזה שרציתי לשיר שירים שאני אוהבת, ושחברים שלי יבינו אותם".
רן: "היא קצת מקטינה מערכה, כי היא התקבלה לרימון והחליטה לוותר כדי ללמוד כאן, ו-AMDA זה המקום המוביל בתחום. כשהתחילה הקורונה וראינו מה קורה עם החברים שלנו, שחלקם חזרו לארץ כי פשוט לא הייתה פה עבודה, הפרויקט הזה קיבל משמעות אחרת".
אילו תגובות אתם מקבלים מקהל שאינו דובר עברית ולא מכיר את השירים?
אופק: "התגובות נהדרות, הם אומרים שהשירים מזכירים להם את השירים של ברודוויי שמעבירים סיפור אוניברסלי. הם לא רק מתייחסים למוזיקה היפה, אלא להבנה של משמעות השיר שהייתה חסרה להם אם היו שומעים רק את השיר בעברית. החיבור להיסטוריה הישראלית ולתרבות שבה נוצר השיר המקורי מעניין מאוד, אבל בעיקר איכות הכתיבה לא דומה לשום דבר שנכתב היום לרדיו ולמדיה - שלא כמו השירים המושקים כיום שמטרתם להגדיל צפיות, להגדיל לייקים ולאו דווקא להעביר סיפור ומסר".
האם יש מטרה לפרויקט מעבר לאג'נדה התרבותית והעסקת הישראלים?
"כישראלים הגרים בניו-יורק, יש הבנה ששפת האם של הילדים לא תהיה עברית והם לא יגדלו על ברכי השפה והתרבות העברית. היום, אם אתה רוצה לראות תוכן ישראלי, אפשר לצפות ב'פאודה' או 'שטיסל' בנטפליקס; יש שפים ישראלים בכל העולם עם מסעדות ישראליות מצליחות, ויש שחקנים ישראלים מצליחים כמו גל גדות ומורן אטיאס. אבל מה עם מוזיקה, מה עם תוכן? לפני כמה שנים עיבדו בברודוויי את הסרט 'ביקור התזמורת', וההצגה זכתה בשבחים. זו דוגמה לכמה צמא הקהל כאן לתוכן איכותי שאנחנו הישראלים יודעים ליצור".
מה הלאה, מבחינתכם?
"כרגע, חשוב להגיד שאנחנו במקום שאנחנו מאוד מאמינים בפרויקט הזה ובמשמעות שלו - ואנחנו מחפשים חסויות, אנשים וארגונים שיעזרו לנו להעביר את זה הלאה, להגיע לקהל כמה שיותר גדול, לתת כבוד לתרבות ולאמנים הישראלים, ולתת עבודה לישראלים שנמצאים פה וזקוקים לה".
