בימים היפים ביותר של הביטוי "רוק אלטרנטיבי", לפני שהפך לקטגוריה משמימה שמאגדת מוזיקה לאינסלים בשירותי הסטרימינג, היה לו פרזנטור ישראלי גאה בדמותו של אביב מארק ז"ל. כדי להיות אלטרנטיבה צריך להבין מה המיינסטרים, ובתקופה שבה מארק הקים את סאבוויי סאקרס, בתחילת הניינטיז, להקות כמו איפה הילד, זקני צפת, הקספרים ושאר נציגי דור הרוקסן היו בשיא הפופולריות. המצב הזה, שבו גם תעשיית המוזיקה יחסית שגשגה, הותיר מרחב נדיר גם להרכב מהצד המחוספס והמנסר של הדיסטורשן.
מארק עצמו, גם בקולו החצצי וגם בחזות שלו, שילוב בין ערפד להרואין-שיק, נראה כאילו נשלף מאיזה גאראג' בסיאטל. ממנו הוא כמובן לא יצא מעולם כי היה עסוק מדי בהאזנה לתור הזהב של הפאנק וההארד-קור האמריקאי: באטהול סרפרז, האסקר דו, דינוזאור ג'וניור, וכל דבר שסטיב אלביני אי-פעם נשם עליו. בזמן שאחרים רצו להיות נירוונה המלוטשת של Nevermind פינת שלום חנוך, הוא חלם על סוניק יות' שלפני ההצלחה המסחרית. אחרים שרו שמתחשק להם לצרוח; הוא באמת עשה את זה.
אבל היופי האמיתי במסע הייחודי של מארק, שהסתיים אמש (שני) בגיל 63, אחרי שנים של מאבק במחלת ריאות קשה, הוא ש"אלטרנטיבי" הייתה מבחינתו השקפת עולם אמנותית ואפילו עמדה מוסרית. באלבום הבכורה המעיף של סאבווי סאקרס, "קומת קרקע ומטה" (1994), הוא התעקש לצעוק "חרא מדינה" בשנות הפנטזיה על מזרח תיכון חדש, וגם זה יותר כהתעקשות בריאה על הזכות להתריס מאשר כתזה פוליטית מנומקת. אולי בגלל זה מדובר באחד משירי המחאה הכי אפקטיביים בהיסטוריה המקומית של הז'אנר.
השירים שמארק כתב לאלבום הסריחו מריח של שמן עמוק ורחוב אלנבי בת"א בשתיים בלילה, וזאת גם בערך השעה היחידה שאולי היו משמיעים אותם ברדיו - וגם זה תלוי מאוד כמה אדוק החייל שהיה במשמרת. לא הייתה שם תוכנית הסתננות גאונית, שמתחילה במתקפה על החושים ונמשכת בגרסה מרוככת שתכבוש גם את "סופשבוע רגוע" בגלגלצ: מארק, לצד הגיטריסט ניסים אליעז ז"ל, הבסיסט ליאור מיכל והמתופף עמי שלו, זיהו הזדמנות נדירה להקים סניף כחול-לבן למוזיקה שלא ממש הייתה לה נוכחות בארץ, גם לא כשרמי פורטיס עוד נחשב ל"משוגע" ולפני שנושאי המגבעת היו על שער "מעריב לנוער". הלהקה היחידה שהייתה טיפה דומה לה היא מלכת הפלקט של ברק גביזון (גם הוא, באופן לא מפתיע, איש במה וסאונד כמו מארק), ואפילו היא הגיעה כעבור כמה שנים טובות לקהל רחב ("אח יפני", "מאבדת את הראש").
מארק, עם השירה הנוהמת והאטיטיוד הקוצני, נשאר צמוד לשוליים גם אחרי הכישלון הידוע מראש של "קומת קרקע ומטה". הכי קרוב שלו למיינסטרים הטלוויזיוני היה ריאיון לגידי גוב ב"לילה גוב", שם עבד כאיש במה, משום שהיה באחת ההופעות האחרונות של נירוונה. "רוב החומר שלה הרבה יותר טוב מהלהיט הזה", הוא מסביר לגוב על Smells Like Teen Spirit ואף מדייק אותו בהגייה של השם קורט קוביין. באלבום השני של הסאקרס, "שקט נפשי" (סרקזם תמיד הייתה תכונה חזקה אצלו), מארק הוסיף לצלול לפינות הטחובות ביותר, כשרוחו של קוביין מרחפת מעל: ב"חי על הסף", שאף לווה בקליפ יפהפה, אפשר ממש לשמוע אותו מבעד למהלכי הגיטרה והבס. אם הייתה הזדמנות לקהל הרחב לאמץ את הלהקה היא הייתה שם. זה לא קרה והסאקרס הלכו בדרכן של הרכבים אפילו יותר פופולריים באותם ימים של שינוי כיוון תרבותי ומוזיקלי: הביתה.
"אין כוח!"
אבל מארק לא התכוון להיעלם, ובתחילת המילניום ייסד את "אביב מארק והפילהרמונית", שבה היו חברים ברק שליט, דניאל זייבלט ואחד, יהלי סובול, שמצא פרויקט כלבבו לצד מוניקה סקס וקריירת הסולו. התקופה מדממת ושורטת אך גם מלאת הזדמנויות שבאו עם פרוץ האינטרנט ופריחה של מועדונים קטנים בתל אביב. הלייבל "פאסט מיוזיק" מרכז אליו את מיטב כוחות הפאנק והאינדי-רוק של התקופה, ומארק מצא שם בית טבעי לאלבום הראשון והיחיד שלו עם הפילהרמונית, "מלמולים חסרי שליטה" שיצא ב-2004.
מהצעקה "אין כוח!" שפותחת את האלבום ועד לשנייה האחרונה באפוס Sacrifice, "מלמולים" הוא יצירת מופת של נויז ישראלי. אם "האחר" של ברי סחרוף היה הרהור מבריק על המצב ו"מנועים קדימה" של אלג'יר ניסה לחבר בין בית הכנסת לבית הקברות, מארק בנה את הקיר שעליו אפשר היה לפרוק את כל הפחד והזעם המודחקים של ימי האינתיפאדה השנייה. מוזיקלית הוא הפגין גם אבולוציה מרשימה, והרשה לעצמו לחרוג מהקו של שירים קצרים ושפיציים (לא שחסרים כאלה באלבום) לטובת קטעים ארוכים ותובעניים יותר, אך לא נמרחים ומאולצים. "החיים הטובים", לדוגמה, נמשך תשע דקות לופתות וחסרות רחמים, שבסופן התפרעות מוחלטת. בהופעות הרעש היה מהפנט מרהיב עוד יותר.
פרט מרגיע בנוף מוכר
לאחר שגם ההרפתקה הזאת הסתיימה, מארק הפך לפרצוף שכל אוהב מוזיקה מכיר בבואו לבקר במועדונים כמו לבונטין 7 בתל אביב או בפסטיבלים שנזקקו לאיש סאונד שמסוגל לעבוד מהבוקר ועד הלילה. בפסטיבל אינדינגב הראשון, הרבה לפני שהפך למוסד יוקרתי, הוא עמד תחת שמש קופחת כדי לעזור להרכבים אלמוניים לחנוך את הבמה הצעירה. היותו מאחורי הקונסולה, רצוי עם סיגריה בזווית הפה, כבר הייתה כמו לפגוש פרט מרגיע בנוף מוכר. אגב, עבודתו בתחום הובילה למפגשים אפילו יותר מרגשים, למשל הפעם בפסטיבל הבלוז בחיפה בניינטיז, שבה חילץ זמרת שנלכדה בתא השירותים הכימיים. קראו לה פי-ג'יי הארווי.
יחלפו עוד כמה שנים עד שמארק יחזור ליצירה, ורבות מדי מתוכם הוקדשו לטיפולים רפואיים וניתוחים. ההיכרות רבת השנים וההערכה ההדדית של דמויות כמו סובול, מאור כהן ואחרים חזרה אליו בימים שבהם נזקק לסיוע, למשל ב-2014, בערב חגיגי לציון 20 שנה לבכורה של סאבוויי סאקרס, בהשתתפות משינה, אהוד בנאי, פורטיסחרוף, מוניקה סקס ואיפה הילד. הביצוע של משינה ל"אין לי אדמה" נשמע כאילו הוא בקלות היה יכול להיות חלק מ"מפלצות התהילה".
"אני כבר שנים במניין המונשמים"
לבסוף, ב-2022, הצליח מארק להוציא את "בשעות הקרות", אלבום שהוקלט בקושי רב, כפי שמעיד קולו החנוק והצרוד, ועוסק לא מעט במצבו הבריאותי הרעוע על רקע הגבלות הקורונה. לאורך השנים, הכתיבה של מארק נשענה על שימוש אירוני ומגחיך במטבעות לשון וקלישאות מתוך העיתונים ושידורי האקטואליה, ובאלבום הכלי הזה הפך לווידוי נוגע ללב: "אני כבר שנים במניין המונשמים", הוא שר-נוהם ב"לילה של רוק טיפתי", "וברבש הודיע: "אפשר לצאת מהבתים". הנה עוד ביטוי שמארק ודאי היה לועג, אבל הוצאת האלבום הייתה מעין תמונת ניצחון.
לפני כמה חודשים, רגע לפני הגונג של 2025, נחתה בתיבת המייל הודעה משמחת על שיר חדש שלו, "סינים". קולו נעשה אפילו יותר כבד, אבל החדות הייתה שם, וגם אותה עמדה חסרת פשרות: "הם לא באמת רוצים לשמוע/רק חשוב להם מספר ההשמעות", מארק אומר-מחרחר. קשה לחשוב על אישיות יותר הפוכה מהתיאור הזה מאשר מארק, שבמשך יותר מ-30 שנה היה דוגמה לסוכן כאוס מהזן החיובי: אחד שאף פעם לא פחד להסתכל לו בעיניים ואז להפוך אותו לזהב.
