בזמן שהבת שלה יסמין בת הארבע מנשקת בהתרגשות את הבטן ההיריונית של אמא שלה, לשחקנית אלמה דישי לפעמים נדמה שעדיין מדובר בחלום. "זה אושר שאני לא יכולה אפילו לדמיין משום שאחרי הלידה הראשונה לא רציתי לעשות עוד ילדים", היא אומרת בריאיון ל-ynet ודמעות מציפות את עיניה. "אחרי שיסמין נולדה אמרתי לפסיכולוגית שלי, 'אני לא יודעת אם נעשה עוד ילדים'. היא הייתה המומה ואמרה, 'תעשי'.
"כל החיים רציתי יותר מילד אחד, במיוחד כשגדלתי כבת יחידה, אבל פתאום, כשנדרשתי להחלטה, היה לי קשה. הלידה הייתה סיוט. אחרי שלושה חודשים ראיתי את יוסי מרשק ברחוב, והוא אמר לי, 'זה קשה חודשיים, ואחר כך יעבור', ואז מישהו אחר אמר לי ,'חצי שנה וזהו', ואמרתי בסדר. ואז אמרו לי, 'חכי שנה'. רק אחרי שנתיים הרמתי את הראש, והרגשתי שקיבלתי את החיים בחזרה".
מה היה כל כך קשה בשנתיים האלה?
"יש משהו מאוד בודד בחוויה של אחרי הלידה. הרגשתי עצבות, שוק, הלם, הרבה בדידות. הרגשתי שכולם ממשיכים קדימה ואני לא. להחליט לעשות עוד ילדה לא רק בגלל שהייתי בת יחידה, לקח לי זמן. הפחיד אותי לחזור שוב ללידה, אבל החלק הכי קשה היה ההתאוששות אחר כך - לא לישון כמעט, הריבים, העייפות".
דישי, 38, היא בתם של הקולנוען שאול דישי והעיתונאית אילנה דישי, ובקורונוה נישאה לבמאי איתי פלאוט. בימים אלו היא מביימת בבית הספר למשחק בית צבי פרויקט מרתק ומעורר מחשבה על ההתמודדות הבלתי-נתפסת עם פוסט טראומה - בעודה בחודש החמישי להיריון, אחרי שכאמור הלידה הראשונה הביאה איתה חוויה קשה ומורכבת.
איך בעלך הגיב?
"הוא היה מוכן עוד לפני להרחיב את המשפחה. כשהייתי בדיכאון הוא אמר, 'יהיה בסדר, נעבור את זה'. הוא הרבה יותר אופטימי ורגוע ממני. אני יותר רגשית, יותר תהומית. כשיסמין הייתה בת חצי שנה נסענו איתה לצלם בגרמניה ובפולין בשיא החורף את הסרט 'המשלחת' של אסף סבן. זה היה טירוף. אמרתי לאיתי, 'בוא לא ניסע', והוא אמר לי, 'את לא יכולה לוותר על זה, לא תסלחי לעצמך', והוא צדק. נסענו איתה, עם אמא שלו ועם אמא שלי. נשארנו 20 יום והתחננתי להפקה שלא יוסיפו ימים. במקצוע כזה את חייבת בעל שיתמוך בך לא ב-100 אחוז, אלא ב-300 אחוז, ושיהיה נאמן לאושר שלך ולהגשמה העצמית שלך כמו שהוא נאמן לעצמו".
איך דמיינת לפני כן את החודשים שאחרי הלידה?
"חשבתי רק על הלידה, לא התעסקתי בכלל במה שיהיה אחריה. תמיד כשהייתי עוברת בוודאי עארה ליד הכפרים הערביים, אמרתי, ככה צריך לגור, כשהבית הומה ומלא כל הזמן בבני המשפחה. בבית החולים לא ידעתי אפילו איך לחתל. לא העסקתי את עצמי בחיים עם תינוקות. עד היום, אם נבוא לחברים, איתי ייקח את התינוק שלהם - אני לא. שים אותי בקוקטייל, בפסטיבלים, אני אדע איך להסתדר, כי גדלתי עם מבוגרים, עם הורים שהקולנוע היה חלק חושב בחיים שלהם".
מה שכנע אותך להגדיל את המשפחה?
"יש לי חבר שאמר לי משפט יפה, 'תסתכלי עכשיו על החטופים, כשההורים של החטופים מתעייפים, מי עומד שם ונלחם למענם? אחות של ירדן ביבס, האחים של האחרים. לאחים יש את הכוח להילחם עבורך'. רציתי לעשות לה אחות, שתהיה איתה לכל החיים. כילדה פחדתי שההורים שלי ימותו ואשאר לבד".
השחקנית מציינת לטובה גם התמיכה הממש לא מובנת מאליה שקיבלה מסביבתה המקצועית. "את החזרות ל'בשר וחלב', שכתב אמנון לוי ורצה עכשיו בהצלחה בתיאטרון הארצי, עשיתי בהיריון, בזכות איציק כהן הבמאי ודניאל רבינוביץ' (סמנכ"ל התיאטרון)", היא אומרת. "הרבה שחקניות ניגשו אליי ואמרו לי, 'את יודעת כמה תפקידים הפסדתי כשהייתי בהיריון? קשה להאמין'. לי אמרו, 'אנחנו מאושרים בשבילך, לכי קדימה, תעשי את הדבר'. הרגשתי שאני מנצחת את זה גם בשביל כל השחקניות".
"חטפתי פחד במה מטורף. לקח לי שנה וחצי להתמודדד איתו"
את הפריצה הגדולה שלה חייבת דישי לסדרה המדוברת "איש חשוב מאוד", שכתבה שירלי מושיוף ועלתה לשידור לפני עשור, שבה כיכבה לצד יהודה לוי - התפקיד זיכה אותה בפרס האקדמיה לטלוויזיה. "מי שהמליץ עליי לתפקיד היה מאור זגורי", היא אומרת. "הוא הכיר אותי מהסמינר, בא לשירלי ואמר לה, 'אלמה דישי הכי מתאימה'. היא עשתה אודישנים חצי שנה, ובסוף לקחה אותי. זגורי הוא מגדלור. הוא עשה הצגות שהן מאסטר פיס. אני לא אשכח לו את זה בחיים".
מה היה מיוחד בליהוק שלך?
"הוא היה פורץ דרך. אני חושבת שהיה בי משהו שגם שייך לעולם הזה של הסדרה וגם יכול לא להיראות שייך. כשאני מגיעה למקומות מסוימים חושבים שאני בכלל קיבוצניקית, לא מאמינים שאני בת יחידה ושאני מסביון. משהו בי לא הולך עם הקלישאה. מי ששיחקה את הסטייליסטית של יהודה בסדרה, אמרה לי שהליהוק שלי הוא יציאה. היה סנסציוני להביא לסדרה מישהי שמביאה מודל נשי יותר מתוחכם, יותר מורכב. כל הכבוד לשירלי ששמה בקדמת הבמה שחקנית אנונימית שהביאה את האיזון המדויק.
6 צפייה בגלריה
"היה סנסציוני להביא לסדרה מישהי שמביאה מודל נשי יותר מתוחכם, יותר מורכב". מתוך "איש חשוב מאוד"
(צילום מסך: HOT))
"יצרתי את הטייפ-קאסט הזה, ואחר כך הגיעו תפקידים אחרים עם המון עומק ומחשבה כמו בהצגה 'על מי ועל מה' ועורכת הדין בסדרה 'כבודו'. הרבה אנשים לא האמינו שאני משחקת. הם היו בטוחים שאני הבחורה הזאת גם במציאות. הדבר הכי מדהים היה ללכת ברחוב ושמישהו יגיד לי, 'את שחקנית מדהימה'".
תרבות - פרומו איש חשוב מאוד יהודה לוי
(באדיבות HOT 3)
הקמפיין להלבשה תחתונה של "טריומף" שבו השתתפה דישי אחרי "איש חשוב מאוד", עורר בזמנו הרבה התייחסויות, ומכל הסוגים. "היו לי ולזוהר (יעקובסון, הסוכנת שלה אז, י"ב) הרבה שיחות אם ללכת על זה או לא", היא אומרת. "זה היה קמפיין סנסציוני ופורץ דרך מבחינת דימוי גוף. לקחו שחקנית נשית, מלאה, 1.75 מטר. אז הייתי יותר מלאה מאשר היום".
אנשים התייחסו למידות שלך?
"ברור. היה שם מישהו שייעץ לי לא להסתכל בטוקבקים בפייסבוק. הוא אמר, 'זה כמו קצף על המים. אם לא תסתכלי, זה ייעלם'. הרבה גם אמרו לי, 'איזו מדהימה את'. חלק מאוד החמיאו לי, היו גם כאלה שהתחילו איתי ואמרו לי כמה אני סקסית ויפה, התייחסות שלא הכרתי קודם. לא דיברו איתי באופן אישי על המידות שלי, אבל אני יודעת שזה פתח דיון. היה אז בדיוק קמפיין של איזה שמונה דוגמניות הכי רזות בעולם, שמעודד אנורקסיה, ואמרתי, על אפם וחמתם. זה סכנת נפשות".
6 צפייה בגלריה
"לא דיברו איתי באופן אישי על המידות שלי, אבל אני יודעת שזה פתח דיון". אלמה דישי בטקס פרסי הטלוויזיה
(צילום: עידו ארז)
הקריירה של דישי לא תמיד התנהלה על מי מנוחות, בעיקר בתחילתה כשהיא לוותה בפחד במה משתק. "כששיחקתי בסמינר הקיבוצים אצל רינה ירושלמי ב'בית ברנרדה אלבה', חטפתי פחד במה מטורף", היא מספרת. "לא רציתי לחזור להצגה. התפללתי שתיאטרון חיפה לא ייקחו אותי לשחק. הייתי עולה לבמה הגדולה בחיפה ומרגישה שהמילים נתקעות לי. שנה וחצי לקח לי להתמודד עם הפחד הזה".
עד כדי כך?
"רינה הייתה - ועדיין - במאית מאוד נוקשה. היא אמרה לי, 'את צריכה להיות החזקה'. פעם ראשונה בבית ספר למשחק לא הייתה לי מחליפה. אמרתי, מה קורה אם אני חולה או מתעלפת? לשחק אמא לחמש בנות שאחת מתאבדת אלו מקומות מאוד חשוכים לצעירה בגיל 25. הייתי עולה לבמה ומרגישה שזה סבל אטומי. למזלי הכרתי אז את משה נאור, המנהל האמנותי של חיפה, דמות מפתח בקריירה שלי. עד שהחלטתי להשתתף בתיאטרונטו".
והקריירה השתנתה?
"אמרתי שאני אעשה את הכול לבד, מאפס. הלכתי לצומת ספרים בדיזנגוף, הוצאתי משם את הסיפורים הראשונים של אורלי קסטל בלום, פתחתי וראיתי את הסיפור 'יומן' - שבעה עמודים כולו. התקשרתי לאורלי וביקשתי את רשותה, והיא אמרה לי, 'כן, רק תזמיני אותי לפרמיירה'. ואז התקשרתי לאיתי פלאוט שהיה עוזר במאי של רינה ולתמר גורן, וביקשתי שיביימו אותי. הלכתי לתחנה המרכזית קניתי פאה, קניתי עקבים, נכנסנו לחדר החזרות, ושם התמודדתי עם פחד הבמה. חזרתי לשחק כמו הילדה בבית הספר לאמנויות".
הפחד לא גרם לך לחשוב לוותר על המשחק?
"לא, אבל כשמישהי אחרת מקבלת תפקיד שנורא רציתי, אני נשברת לרסיסים. בחיים לא עבדתי עם מישהו כמו איתי. בחיים לא הרגשתי שמישהו בחדר החזרות מסתכל עליי בעיניים כל כך אובייקטיביות ונטולות אגו. שיחקתי אצלו כמו שלא שיחקתי בחיים. שיחקתי זונה בלונדינית על עקבים. אף אחד לא היו לוקח אותי לתפקיד כזה בעד שום הון שבעולם".
"אנחנו נושמים ואוכלים טראומה כבר המון זמן"
על ההצגה "מחיר הזיכרון", שאותה כתבה עם תלמידי שנה ג' בבית צבי וביימה ותעלה בשבוע הבא (5.6), ובמרכזה הדילמה האם למחוק זיכרון טראומתי או להמשיך לחיות איתו, החלה לעבוד באחד הימים הכי קשים של המלחמה. זה היה יום הירצחם של אלמוג סרוסי, עדן ירושלמי, הרש גולדברג פולין, אלכסנדר לובנוב, כרמל גת ואורי דנינו. "נכנסנו לחדר החזרות עם דף ריק והתקציר שהבאתי, ושאלתי, 'אוקיי, לאן פנינו?' יומיים אחרי זה הייתה אחת ההלוויות הכי גדולות שהיו אז, ולשחקנים היה מאוד קשה. הם אמרו, 'מה אנחנו עושים פה בחדר כשבחוץ יש חטופים ושבויים, שאיש לא יודע מה יהיה איתם'. אמרתי להם, 'אם אתם רוצים ללכת להפגנה, תלכו ותצעקו את הזעקה שלכם'".
6 צפייה בגלריה
"השחקנים אמרו, 'מה אנחנו עושים פה בחדר כשבחוץ יש חטופים ושבויים?" מתוך "מחיר הזיכרון"
(צילום: קובי קואנקס)
העלילה, שאת המוזיקה שלה כתבו תלמידי הקריה האקדמית אונו, מתרחשת בכפר איזון - מוסד טיפולי ניסיוני המציע דרך טיפול שנויה במחלוקת: מחיקה מבוקרת של הזיכרונות הטראומטיים. "חלק ממה שרצינו להגיד בהצגה הוא שאנחנו נושמים ואוכלים טראומה כבר המון זמן", אומרת דישי. "בשלב מסוים אתה לא יודע אם זו הטראומה שלך או מה שראית בחדשות. הדברים כבר נהיו בליל אחד גדול ובלתי אפשרי. רציתי לחקור מה זה גבר, ילד-נער, או אבא, שנשלחים לקרב וחוזרים הביתה עם מטען נפץ שקוף שיכול כל רגע להתפוצץ. אנחנו רואים במלחמה פוסטים של אלמנות שמספרות על גברים שהתאבדו אחרי שלא יכלו יותר לסבול את מה שעברו".
את ההתמודדות עם המלחמה מכירה דישי גם מקרוב. "דודה של אלון אהל היא חברה שלי, ואני מדברת איתה על זה", היא מספרת. "אני רואה אותה מתמודדת יום-יום עם האכזריות, עם חוסר האונים וחוסר הוודאות, וליבי נקרע לגזרים. הם נלחמים, שוברים את הראש, מתפללים ומקווים. התרסקנו לתהום ערכית שאם נצליח לקום ממנה זה יהיה נס. יושבים בשבי בחורים צעירים שנחטפו במשמרת שלנו, וההצגה הזאת גם זועקת את זעקתם של הגברים הצעירים והיפים שעמד להם הכוח להחזיק מעמד וכבר לא עוד".
איך מחזה כזה מסתדר עם הרצון של הקהל באסקפיזם?
"השאלות בשנתיים האחרונות היו מה הקהל רוצה לראות - אסקפיזם או טראומה? אני מגדלת כאן ילדה קטנה, אין לי לאן ללכת, זאת המדינה שלי והרגשתי שבא לי לכתוב משהו מתוך המצב הזה. אני לא רוצה להכאיב לאנשים ולהעביר להם טראומה. בתחילת המלחמה הייתי בחממת כתיבה, ומישהי אמרה לי, 'אין לי כוח ללכת לתיאטרון בתל אביב. תמיד אני הולכת ורק רואה מה רע. בסוף אנחנו צריכים לקום מחר בבוקר ולהכין סנדוויצ'ים'. המשפט הזה הלך איתי. גם אם המציאות קשה, רוצים גם תקווה".
6 צפייה בגלריה
"השאלות בשנתיים האחרונות היו מה הקהל רוצה לראות - אסקפיזם או טראומה?" אלמה דישי
(צילום: קובי קואנקס)
מי שעוזר לה לצלוח את התקופה הזאת הוא בעלה איתי. "הוא הצליח להכיל אותי ולהכיר אותי לעומק, כמו שאף אחד לא הצליח", היא אומרת. "אף פעם לא הרשיתי לעצמי להניח את כל כולי על מישהו. התחתנו בקורונה, כשהייתי בת 32. זאת מערכת היחסים היחידה שהצלחתי לשרוד ולהגיע עד להקמת בית".
למה לא קודם?
"בשנים של הפרסום רציתי להיות רווקה, רציתי לחוות את זה לבד, בלי מחויבויות, ונהניתי. יכול להיות שרק אחרי שהגשמתי את החלום של המשחק, יכולתי להגשים את חלום הבית. ישבתי בבית קפה ליד תולעת ספרים, והוא מילצר שם. התחלנו לדבר. יצאנו פעם אחת, והיה דייט מדהים, אבל אחרי שבוע אמרתי לו, 'תקשיב, אני לא רוצה'. הוא אמר לי, 'למה? יש בינינו דבר ענק'. רציתי ליהנות מהרווקות. בדיוק גם יצאתי ממערכת יחסית. שנה אחרי זה התקשרתי אליו שיביים את 'יומן' וזהו זה. אומנם התמזל מזלי שאיתי, שצעיר ממני בארבע שנים, חיכה לי, אבל אני לא מצטערת שחיכיתי שנה. לפני זה התעניינתי יותר במבוגרים, ולקח לי זמן להבין שאסור לי לפספס את הילד הבוגר הזה".
