יותר משעתיים אורך פרק הסיום של "דברים מוזרים". זה ארוך יותר מ"ביג" של טום הנקס, ארוך יותר מפרק הסיום המיתולוגי של "הסופרנוס", וארוך יותר מהסבלנות הממוצעת של הצופים שאינם אוהדים שרופים של הסדרה. אבל האורך הזה הוא לא מקרי; הוא הצהרת כוונות. "דברים מוזרים" כבר מזמן הפסיקה לנסות להיות סדרת טלוויזיה והתחילה לתפוס את עצמה כמיצג תרבותי, כאירוע היסטורי, כדבר הכי טוב שקרה לתרבות הפופ בעשור האחרון.
"דברים מוזרים", עונה 5 - טריילר
(באדיבות נטפליקס )
בשלב הזה, האיכות כבר לא באמת משנה. זה סיבוב ניצחון. נטפליקס נתנה לאחים דאפר יד חופשית לחלוטין, צ'ק פתוח וזמן מסך בלתי מוגבל, ו"דברים מוזרים" עשתה מה שהיא רצתה. אבל כאן טמונה הבעיה: מה קורה כשנותנים ליוצרים להתפרע ללא עורך מבוגר בחדר? התשובה היא לא תמיד יצירת מופת. לפעמים זו פשוט הצפה.
הדבר הבולט ביותר בעונה האחרונה, זה שהצליח להוציא את האינטרנט משלוותו, הוא ללא ספק היציאה מהארון של ויל. הסצנה הזו עוררה זעם קדוש מצד "שמרנים" שכרגיל נזעקו נגד "תרבות הווק" בצורה אוטומטית. אפשר לחשוב מה כבר קרה: דמות מרכזית יצאה מהארון. אלו דברים שהיו אמורים להיות מסעירים אולי בשנות ה-90, אבל ב-2025? התגובות ההזויות והקיצוניות לסצנה הזו רק הוכיחו כמה הלכנו אחורה בכל הנוגע לקבלת השונה.
למעשה, השנאה שצפה הוכיחה כמה הסצנה הזו הייתה נחוצה. אולי זה לא היה הכי אמין בעולם שכל החבורה וכל תושבי הוקינס לדורתיו קיבלה את ויל בחיבוק מיידי בלי לשאול שאלות, אבל האינטרנט כרגיל יצא מדעתו. אפילו מבקר התרבות מטעם עצמו, ענק הסובלנות אילון מאסק, מצא זמן בין פוסט שנאה אחד למשנהו ב-X (טוויטר לשעבר) כדי לעקם פרצוף. זאת הייתה סצנה מרגשת, אולי לא סוחטת דמעות כפי שקיוו, אבל חשובה מול גלי השנאה. אם זה עזר אפילו לילד אחד לקבל את עצמו, מדובר בהישג אדיר. בכל מקרה, זה עדיף על פרסומת לקולה.
אך כשמורידים את הרעש הפוליטי, נשארים עם עונה שהיא, למרבה הצער, סתמית למדי. האורך המוגזם לא שירת את העלילה, הוא רק הדגיש שאין ליוצרים כבר מה להגיד ואין סיפורים חדשים לספר. במקום דרמה מהודקת, קיבלנו המון כסף ומיליוני מעריצים שרצים לכתוב תיאוריות בפורומים. "דברים מוזרים" לא נפרדה מאיתנו במפץ גדול, אלא בעונת מריחה ארוכה ומתסכלת שייתכן וכלל לא הייתה נחוצה. היא הייתה ברוב חלקיה סדרה איכותית שידעה לשחק עם הנוסטלגיה, אבל בסוף היא הוכיחה שגם למפלצות הכי גדולות נגמר לפעמים האוויר. אמנם לא היו רשתות חברתיות בהוקינס, אבל הצורך לרצות את האלגוריתם הורגש היטב בכל פרק. קשה לשמור על רמה אחידה לאורך חמש עונות, אבל זה בדיוק מה שמבדיל בין סדרה על-זמנית לבין עוד סדרה מצליחה. קשה מאוד למצוא לה מקום בין הסדרות הגדולות ביותר אי-פעם.
