במשך שלושה ימים, ערב אחר ערב, שמענו ביפו מוזיקה ערבית במגוון ז'אנרים רחב, במסגרת פסטיבל עַרַבִּיט המוצלח והמהנה שתובנה אחת מרכזית עולה ממנו: יש פה עשייה ענפה מאוד של מוזיקה ערבית חדשה, שמשלבת את הטרנדים והסגנונות הבינלאומיים הכי עדכניים ושינתה כליל את הז'אנר המסורתי. עד כדי כך שטרחני הכבוד המוזיקלי המקורי שואלים: "זו מוזיקה ערבית, זו?".
נטע וינר וסמירה סרייה מסיסטם עאלי בפסטיבל ערביט
השאלה הזו מעצבנת קצת. שהרי לדוגמה, האם מישהו מטיל ספק בכך שסטטיק ובן אל יצרו מוזיקה מקומית למרות שעשו היפ הופ אלקטרוני מברזיל? או שנטע ברזילי יוצרת מוזיקה מקומית למרות שהיא עושה גם פופ קוריאני? או שנוּנוּ יוצרת מוזיקה מקומית למרות שהיא עושה היפר-פופ (ועל הדרך קצת דאנס ואלקטרוני)? על-אף כל בליל הסגנונות האמנים האלה עושים מוזיקה ישראלית.
6 צפייה בגלריה
אלף שנות מוזיקה במרחב המזרח תיכוני התבססו על המקאמים הללו. DAM, פסטיבל ערביט
(צילום: איציק בירן)
ובדיוק באותו האופן כשמוזיקאים מצוינים - ערבים מנצרת, יפו, חיפה או רמלה - עושים רגאיי, היפ-הופ, אלקטרוני ודְרוֹן (סגנון מוזיקלי מינימליסטי אווירתי) - הם עדיין עושים מוזיקה ערבית. גם אם היא לא נשמעת ל"כללי" המלודיה והמקצב המסורתיים.
למוזיקה הערבית במתכונתה המסורתית, בין אם זו השירה הקלאסית המצרית (כגון עבד אל-חלים חאפז או אוּם כּוּלת'וּם) ובין אם זו יצירה תזמורתית, יש כמה מכנים משותפים שייחדו אותה מהמוזיקה המערבית. בראש ובראשונה רבעי טונים ומַקַאמִים - תבניות קבועות שעל בסיסן האמן מאלתר, ושמגדירות מלודיה, מקצב, סולם מוזיקלי ותוכן רגשי מסוים. אלף שנות מוזיקה במרחב המזרח תיכוני התבססו על המקאמים הללו.
6 צפייה בגלריה
אנחנו שומעים מוזיקה ערבית - מעניינת, שמחברת ישן עם חדש, מסורתי עם מהפכני. זנוביה בפסטיבל ערביט
(צילום: איציק בירן)
אך פסטיבל ערבִּיט - יוזמה מבורכת של עיריית תל אביב יפו - מייצג מוזיקה ערבית עכשווית שהמקאמים כבר לא משחקים בה תפקיד. ובכל זאת, גם בהרכבים הכי טרנדיים ששמענו השבוע, הבליחו מצלולים, וקטעי מלודיה וכמובן מקצבים שהזכירו לנו שוב ושוב - שאנחנו שומעים מוזיקה ערבית - מעניינת, שמחברת ישן עם חדש, מסורתי עם מהפכני.
"אמן מקומי, גם אם הוא עושה מוזיקה בהשפעה בינלאומית, הוא עושה מוזיקה ערבית", אמר חסן מַסְרִי, המנהל האמנותי של עַַרַבִּיט, ל-ynet. "בגלל השפה שבה הוא שר, בגלל הנושאים שעליהם הוא שר ובגלל אלמנטים משפת המוזיקה המסורתית שמשתבצים ביצירה שלו, במודע או שלא במודע". כך למשל זֶנוּבִּיַה – צמד אלקטרוני מצוין מחיפה, שמשלב בתוך מקצבֵי סינתיסייזר מהירים את המצלול המסורתי של דֶבְּקַה סורית. הצירוף הזה הרים את גן הפסגה ביפו על הרגליים.
6 צפייה בגלריה
שמוזיקאים מצויינים - ערבים מנצרת, יפו, חיפה או רמלה - עושים רגאיי, היפ-הופ, אלקטרוני ודְרוֹן, הם עדיין עושים מוזיקה ערבית. DAM
(צילום: איציק בירן)
שילוב מרתק בין מזרח ומערב שמענו מההרכב האקספרימנטלי The Hallways. חברי ההרכב משתמשים במכונות תופים ובסינתים כבדים במקצב דְרוֹן איטי-מושהה, ומנגנים באורגן בערבית מובהקת, כשבחזית הסולנית שלהם אסראא שלבִּי שרה בסגנונה המהפנט.
עוד במדור מוזיקה:
אגב, ההרכב הזה הוא ערבי-יהודי, וכמותו קיימים לא מעט הרכבים דומים בשדה המוזיקה הערבית-האמנותית. המוכר שבהם הוא הרכב ההיפ הופ היפואי סיסטם עאלי, שחבריו שרים בערבית ובעברית (וגם ביידיש, אמהרית, רוסית ואנגלית) והיצירה שלהם נוצרת מתוך מפגש הזהויות בהרכב. סיסטם עאלי עושים מוזיקה עם אידאולוגיה חברתית מוצהרת לקיום מודל של קהילה מעורבת ושוויונית. בפסטיבל השבוע הם לא הופיעו בהרכבם המלא ועם שיריהם המוכרים, אלא רק שלושה מתוך ההרכב: נטע וינר, סמירה סרייה ומחמד מוג'רבי, במסגרת מופע מעניין שבו מארח וינר אמנים עם סיפורי חיים מעניינים.
נטע וינר וסמירה סרייה מסיסטם עאלי בפסטיבל ערביט
"ברור שמתקיימת השפעה סגנונית ממה שקורה בעולם המוזיקה הגלובלי. כך תרבויות מתפתחות, וזה נפלא", אמרה סרייה בשיחה עם ynet. "העשייה המוזיקלית שלנו מדגימה איך אפשר לקיים קהילה משותפת שחבריה באים מתרבויות שונות, וליצור אמנות מתוך קשב וכבוד הדדי. אנחנו לא מפחדים מהמפגש עם האחר, ואנחנו מסרבות להיכנע לכוחות המבדלים והמפרידים. הכי חשובה האמונה שלנו בכך שלמוזיקה יש כוח לשנות, ביחד, את המציאות הקיימת".
למיטב זכרוני זו הפעם הראשונה שנפרסת בפסטיבל אחד מניפה שלמה של כל העשייה המוזיקלית הערבית בארץ - החל מהעממית-מסורתית עבור לפופ ערבי קלאסי ועד לאמני סאונד והרכבים אלקטרוניים ניסיוניים.
6 צפייה בגלריה
צמד אלקטרוני מצויין מחיפה - שמשלב בתוך מקצבֵי סינתיסייזר מהירים את המצלול המסורתי של דֶבְּקַה סורית. זנוביה
(צילום: איציק בירן)
את העולם המסורתי יותר יִיצגו בפסטיבל ניזאר אלכאטר עם ההרכב שלו אַבִּעַד, שעושים קאברים לקלאסיקות פופ לבנוני של שלוש הדיוות - פיירוז, מאג'דה א-רומי וג'וליה בוטרוס. הלהיטים היו מוכרים והגיעו אחד אחרי השני, והליווי בכלי הנגינה המסורתיים נעם לאוזן. גם במוזיקה של סַמַא שוּפַאנִי מנצרת, יוצרת צעירה ומאוד פעילה, ניכרת ההשפעה של הקלאסיקה הערבית, וזאת על אף שהיא יוצרת מוזיקה משלה ומביאה קול עדכני. ממקום עממי הרבה יותר שמענו את ההרכב המגניב דיוואן אל-ימן, שמנגנים ושרים בערבית-תימנית מוזיקה יהודית-תימנית נשכחת.
את הפופ המיינסטרימי במיטבו ייצגה כמובן לינה מח'ול, הזוכה הגדולה של "דה וויס" 2013 שעשתה מאז קריירה בינלאומית. מח'ול עושה פופ ערבי קלאסי (בסגנונה של פיירוז), אך גם פופ אמריקני (בסגנונה של אלישיה קיז) והרבה מוזיקה מקורית משלה.
בקצה ההופכי של הסקאלה הופיעו בפסטיבל הרכבי היפ הופ כמו Dam Live הוותיק שכבר 20 שנה מביא יצירות מחאה שעניינן עוני, זכויות נשים ונישול, והראפר החזק מרמלה, סַאמֶח ("סאז") זַקוּת, שעושה היפהופ קצבי ואנרגטי. מאז הדואט המעניין "בואו נדבר דוגרי", של סאז ואוריה רוזנמן השניים מופיעים כצמד קבע שפועל תחת השם דוגרי.
אישית אני מוצא עניין בהרכבי חיבורים. כך למשל וַולַא אֶסְבֵּית שהוא זמר דֵבְּקוֹת מסורתי וסופר-נמרץ וממריץ, שמופיע בצמד (בשם Ministry of Dub-Key) עם ברונו קרוז שהוא די ג'יי אלקטרוני שעושה דאבּ אמריקאי. החיבור בין שניהם, חיבור סגנוני של אש ומים, יוצר שילוב מוזיקלי מעניין.
שורה תחתונה: פסטיבל עַרַבִּיט סיפק לנו שלושה לילות מוזיקליים עשירים ומעניינים, במה להרכבים עכשוויים שלא נפגוש באולמות הממוסחרים, וזימן יחד קהל גדול שלא בנקל חובר יחד. אין לי מושג אם בקהל היו יותר ערבים או יותר יהודים, אך דבר אחד ברור: היו שם בני אדם שבאו לשמוע ביחד מוזיקה טובה, וזה כל מה שצריך.
