"קהל נכבד, בזמן שאתם תצפו בהצגה אנחנו נצפה בכם. כדי שנוכל לספק לכם חוויית תיאטרון מותאמת אישית, חיישנים מתחת לכיסאות ינטרו את תגובות הגוף שלכם, מצלמות בפנסי האולם יקראו את הבעות הפנים ותנועות העיניים שלכם, ייבדקו מה אחוז הנרדמים באולם, אילו שחקנים מעוררים אתכם מינית ולאיזה טקסט התחברתם אינטלקטואלית. בנוסף, אלגוריתם ייצר תוכן אומנותי, יבקר את ההצגות בעצמו והשחקנים יהיו לא אלא הולוגרמות. נערוך עבורכם אופטימיזציה של התיאטרון, השלב הראשון של התהליך הזה קורה עכשיו".
כך נפתחת ההצגה "(ר)אבולוציה" בתיאטרון גשר, במעין פרולוג שבו השחקן אלון פרידמן מציג את עצמו, פונה ישירות לקהל ומספר על הניסוי שלכאורה נערך ברגעים אלה ממש. קולו של פרידמן נעים, אינפורמטיבי, מתעתע. אפשר לרגע לטעות ולהתעלם מהעובדה שתוכן הדברים מכוון לחדירה בוטה לפרטיות של כל צופה וצופה.
ההצגה, שביים אילן רונן וכתבו יעל רונן ודימיטרי שאד, מבוססת על ספרו של יובל נח הררי "21 מחשבות על המאה ה-21". היא לא מתיימרת לעסוק במדע בדיוני מופרך בעולם פוסט-אפוקליפטי עתידני, אלא בעתיד הלא-רחוק בכלל, שנת 2040, מציאות קרובה מספיק בשביל שרובנו נחייה בה ועל כן נוטרד ממנה.
לביקורות במה נוספות:
המסך עולה, על הבמה זוג המתייעץ עם רופא בעניין הבאת ילד. לעשות ילדים באופן טבעי כבר מזמן לא בקונצנזוס, והמדינה מעודדת ביצוע עריכה גנטית לעוברים. כלומר, לקיחה של הגנים המובחרים של ההורים וסילוק של השליליים. האם סובלת מדיכאון? ננפה את הנטייה, לאב בעיות שתייה? כנ"ל. אפשר גם להשביח את האינטליגנציה של היילוד, כמובן בכך יש סכנה שעד הגיעו לגיל חמש כבר ייגמרו נושאי השיחה עם ההורים. כמו כן ניתן לעצב את האף, האוזניים ואפילו הגובה - בהתאמה אישית ובהזמנה מראש.
אלא שתוחלת החיים של הילד, כך מתבשרים ההורים, תהיה 50 שנה במסגרת החבילה הבסיסית. בכל זאת, תנאי המחיה בחוץ קשים: קיץ חם, מחסור במים, אסונות טבע מאיימים, בצורת, רעב וזיהום אוויר. ניתן לשדרג את החבילה ולהקנות לילד כישורים נוספים.
בסצנה אחרת מכשירי החשמל הביתיים מתאגדים כנגד בעל הבית, מתמרנים אותו ומחליטים להטיל עליו סנקציות שונות: למשל, המקרר מחליט כי צרך די קלוריות ליום אחד ומסרב לפתוח לו את הדלת, תוך שהוא נוזף בו בקולה של אימו. המיטה מחליטה שהשינה שלו לא איכותית דיה, ובהתייעצות משותפת עם הטלוויזיה הן מחליטות לקצץ לו בזמן הצפייה טרום השינה.
4 צפייה בגלריה
ההצגה מצביעה על עניין מפחיד במיוחד - טשטוש מוחלט של המצפן המוסרי האנושי. מתוך "(ר)אבולוציה"
(צילום: ישעיה פיינברג)
במציאות של ההצגה, לכל אדם ישנו רובוט ביתי בשם "אלקטו" או "אלקטה", שמנטר את תגובותיו הפיזיות ומעדכן אותו ברגשות שלו. "אני עצוב? אני רעב?", שואל הרופא, מנותק לחלוטין מתחושותיו. "לא", משיבה אלקטה. כשבני זוג נקלעים למשבר ביחסים, זו אלקטה שמבשרת לאחד מהם שלהפתעתו אין בו אהבה או משיכה לבן הזוג. היא ניתחה את תגובותיו הפיזיות, את נתוני צריכת הפורנו שלו ואת מחשבותיו עוד הרבה לפני שבעצמו היה מודע להן.
ההצגה מצביעה על עניין מפחיד במיוחד - טשטוש מוחלט של המצפן המוסרי האנושי. כך, מי שמעזים לצאת נגד השתלטות הטכנולוגיה ולזעוק על אובדן הערכים הם קבוצה המכונה "הנטורליסטים" הנחשבת קיצונית, תימהונית וטרוריסטית, בעוד שרוב האוכלוסייה מביע חוסר עניין בשלום כדור הארץ, ותומך בהנדסה הגנטית ובהשתלטות הטכנולוגית. במציאות הזו גם אין מקום להביע הזדקקות למגע אנושי. אחד הרעיונות היפים בהצגה הוא כשבן הזוג יוצא מהארון ומגלה על תחושת חוסר ההתאמה לגופו: "אני לא מרגיש בנוח בגוף שלי, אבל אני לא טרנסג'נדר", הוא מבהיר ומביע את רצונו להשתחרר לחלוטין מגופו ולהפוך לדאטה, לנתונים המאוכסנים בענן. אכן, כשחשבנו שכבר ראינו הכול, מתברר שגם גבולות הפלואידיות של הזהות מוגדרים מחדש.
4 צפייה בגלריה
הטקסט מאפשר להרגיש את הרלוונטיות לחיינו כיום ואת הביקורת הנלווית לכך. מתוך "(ר)אבולוציה"
(צילום: ישעיה פיינברג)
מדובר בטקסט מהודק וכתוב היטב, והוא שומר על מתח בריא בין רעיונות שהם לכל הפחות מטרידים מאוד ובד בבד בהחלט לא מופרכים, כפי שמזמינה איתה ההסתמכות על דבריו המלומדים של נח הררי. זה מספיק כדי לגרום לקהל לעקוב בעניין אחר הדברים, ולהרגיש את הרלוונטיות לחיינו כיום ואת הביקורת הנלווית לכך. אנסמבל השחקנים הנפלא - רות רסיוק, מיכל ויינברג, עידו מוסרי, גלעד קלטר ואלון פרידמן - מלהטטים בין הדרמטי לקומי, מציגים עבודה מהוקצעת ועובדים נהדר כמקשה אחת.
כל עוד עומדת ברשות כותבת שורות אלה היכולת לבחון לבד את רגשותיה, עולה המסקנה כי הצפייה בהצגה מזמינה תחושת ריחוק. הגם שהצופה אמור לצאת מוטרד מאוד מצפייה כזו, לשחרר איזו בליעה בקול, נשאלת השאלה אם הריחוק מקורו בפספוס מסוים, בחוסר יכולת לחדור פנימה לקישקעס, או שאולי ההצגה מראש מכוונת ליצור ניכור בקרב הקהל. הכול מכתיב זאת - החל מהתפאורה שמכילה שלושה מסכים דיגיטליים המקרינים נוף עירוני אפל וגשום, דרך סאונדים מתכתיים שהשחקנים מנהלים איתם דיאלוג מעניין, ועד הנוכחות של רובוטים אל מול מציאות של חוסר בחום אנושי או במגע פיזי.
האם "(ר)אבולוציה" היא מסוג ההצגות הקוראות לפעולה ומזעזעות את הדעת? לא בטוח שניטור התגובות של הצופה היה מוצא תגובה רגשית חריפה. גם נרטיב סיפורי מוצק נעדר ממנה, מה שהולם מאוד את העובדה שהיא מבוססת על כתיבתו של נח הררי. במובן הזה נעשתה פה עבודת עיבוד טובה ולא מובנת מאליה של ספר עיוני לבמה.
4 צפייה בגלריה
האם תחושת הריחוק מקורה בפספוס מסוים או שאולי ההצגה מראש מכוונת ליצור ניכור בקרב הקהל? מתוך "(ר)אבולוציה"
(צילום: ישעיה פיינברג)
בעולם שבו התיאטרון היה עובר אופטימיזציה היינו פשוט יוצאים שבעי רצון ומדושני עונג מהצגה - זה נחמד בהתחלה, אבל גם מפתח קהות ומנוון את חוש הביקורת והיכולת לנהל שיחה. ההצגה הזו מזמנת שיחה ערה בסיום הצפייה. זה לבד מדד אמין לתיאטרון שהצליח במלאכתו - היכולת החשובה מאוד לעורר דיון, לא להיות מושלם או מהונדס, אלא חי ואנושי, להמשיך ולדייק את עצמו כל הזמן. ובמקרה הזה, להציג אומנותית רעיונות מבוססי מחקר, מעניינים ומדאיגים, ולהמחיש אותם בכישרון.
