בחודשים האחרונים ידין גלמן מעביר מחצית מהזמן שלו בארצות הברית. רחוק מישראל. רחוק מהבית. רחוק מבת זוגו אדוה, ומהבן יהונתן לביא. הוא עסוק בהרצאות כדי להסביר את מדינת ישראל. הריאיון הזה מתקיים כשגלמן בדנוור, לשם הגיע כדי להופיע בכנסיות.
"אם אני לא יכול להילחם אז לפחות אעזור בהסברה", מסביר גלמן את ההחלטה להיות רחוק מהבית כל כך הרבה זמן. "אני שואל את עצמי מה אני יכול לעשות כדי להרגיש שאני תורם בזמן שהחבר'ה שלי מהיחידה (בסיירת מטכ"ל, ר"ב) נלחמים בעזה. אני מאוד ציוני אבל זה לא בא מהמקום הזה. הדחף שלי לעשות את זה זה להשלים על חוסר של משהו אחר שאני לא יכול לעשות כרגע למען החברים שלי והמדינה שלי".
אתה מרגיש אשמה מסוימת?
"ברור. אני מרגיש אשמה שאני לא איתם. זה מפתיע אותך? כשחברים שולחים בקבוצות 'אנחנו במילואים' - אני מרגיש אותה".
אבל עשית כל מה שיכולת.
"נלחמתי ב-7 באוקטובר ונפצעתי. נכון שמבחינת אנשים עשיתי כל מה שאני יכול, אבל בסוף, החבר'ה שהיו לידי כשנפצעתי המשיכו למאות ימי מילואים. הם השאירו את הקריירות והמשפחות שלהם בצד. אז כן, עשיתי הכול, אבל הם עדיין עושים מילואים ואני לא. האשמה מגיעה ממקום של שייכות לחבר'ה מהיחידה. הם ממשיכים לעשות מילואים ומקריבים מהחיים שלהם ומהילדים שלהם, ואני לא. זאת התחושה הזאת של להיות מתחת לאלונקה".
אז אתה מפצה על זה דרך ההסברה?
"אני מנסה. זה לא אותו דבר בשום צורה. הגעתי עכשיו לדנוור. אני לא מקבל תשלום על ההרצאה הזאת נגיד, לא בכנסיות ולא באוניברסיטאות. אני כן מנסה לסגור הרצאות במקביל ועליהן לקבל תשלום, אבל ההרצאות הספציפיות האלה הן ממקום של הסברה נטו".
איך התגובות להסברה שלך?
"תראה, זה מאוד משתנה אם הצלחת לבודד את האנשים שבהרצאה מרעשי הרקע. לדוגמה, אם אני בהרצאה מול סטודנטים ואני מצליח לייצר איתם שיח - זה עובד טוב. אני אומר להם בתחילת השיחה שפה בחדר הזה אתם יכולים להיות גזענים, אנטישמים, שוביניסטים - תהיו מה שאתם רוצים - זה לא ייצא מהחדר הזה. תקללו אותי ותגידו מה שאתם רוצים. בחדר הזה מותר להגיד הכול, ואם לכם מותר לדבר על הכול אז גם לי מותר לדבר על הכול. ואם אני מצליח - זה הולך מעולה.
"אני מאמין שאני עושה היום את הדבר הנכון למשפחה שלי בעתיד. אלה לא החלטות שאני מקבל לבד. אדוה ואני מחליטים ששנינו טורפים את הקריירות שלנו עכשיו כדי שבעתיד למשפחה שלנו יהיה משהו יותר טוב"
"ומצד שני, אם לא הצלחתי לבודד - זאת בעיה. יש הרצאות שיש הפגנות בחוץ ושורפים צמיגים. במקרים כאלה, גם ליהודים קשה מאוד להרים את הראש, אז תאר לך מה קורה עם החבר'ה ש'עומדים על הגדר'. מי שרצה להיכנס להקשיב, הם כבר לא רוצים בגלל ההפגנות. הם לא יבואו להרצאה של 'הקצין היהודי'".
"אני מאמין שאני עושה היום את הדבר הנכון למשפחה שלי בעתיד"
גלמן בן 32, הבן הקטן מתוך ארבעה לאבא עורך דין ואמא שמייצגת אמנים ירושלמים. הוא החל את לימודי המשחק שלו עם שחרורו מהצבא, שם שירת כלוחם ביחידת סיירת מטכ"ל. לפני המלחמה התארס לעיתונאית אדוה דדון, ואחרי שנפצע ב-7 באוקטובר כשחתר לחלץ אנשים בעוטף, נולד בנם המשותף יהונתן לביא בן השנה וארבעה חודשים, אח קטן לאילן, בתם של דדון ובן זוגה לשעבר, גלעד שלמור. מבחינת גלמן, המרחק מהבית כרגע הוא זמני למען בניית עתיד טוב יותר, גם מבחינת הקריירה וגם כדי להפוך את העולם לטוב יותר עבור הקן המשפחתי שלו.
אתה מרגיש שאתה לא משפחתי כמו שהיית רוצה?
"לא, בגלל שאני עסוק המון - או בצילומים או בפיתוח פרויקטים או בהסברה ופגישות בחו"ל. אנחנו עכשיו באמצע דצמבר, מתוך שלושת החודשים האחרונים - אני חודש וחצי בארצות הברית. זה טירוף. זה לא שאני לא מספיק משפחתי, זה פשוט בגלל הקצב שאני חי בו, ואומר תודה בכל רגע. אבל אני לא מספיק עם המשפחה כמו שהייתי רוצה להיות".
מתי אתה יודע שהגיע הזמן להיות בבית?
"אין דרך לדעת. הקו שלי הוא לתת בראש עכשיו. אני בדיוק בשנים שאני בונה את עצמי בהכי אקסטרים שאפשר להיות, כדי שבעתיד אוכל ליהנות משאר הדברים, ואני מרוצה מזה".
יכול להיות שאין לך כל כך פנאי למשפחה כרגע בגלל הרצון להגשים את עצמך?
"אני מאמין שאני עושה היום את הדבר הנכון למשפחה שלי בעתיד. אלה לא החלטות שאני מקבל לבד. אדוה ואני מחליטים ששנינו טורפים את הקריירות שלנו עכשיו כדי שבעתיד למשפחה שלנו יהיה משהו יותר טוב. אפשר לבוא ולהתווכח אם ללכת לעשות הסברה זה מקדם את המשפחה שלך".
תסביר.
"הדבר שגרם לי להיות צנוע יותר בחיים זה הילד שלי. אני אגיד למה - ההסברה שאני עושה היום לא תשפר את החיים שלי, העולם ישנא אותי כל החיים ואני אהיה קצין לוחם וכנראה לא יסבלו אותי בהרבה מקומות. אבל אני נלחם כדי לייצר עולם יותר טוב בשביל הילד שלי, הילדים שלי. זה חלק מזה, לייצר קריירה טובה בשבילי ובשביל אדוה כדי לייצב את החיים שלנו ואת העתיד של הילדים שלנו. יכול מאוד להיות שאני טועה ושהילד שלי יגיד בעוד שלוש שנים 'לא היית מספיק בבית'".
זה הדדליין? לטרוף את הקריירה תוך שלוש שנים?
"לא, הדדליין יהיה התחושה האישית. אבא שלי היה עובד כל יום מהבוקר עד הלילה. אחרי שנפצעתי הוא נסע איתי לניו יורק למסע הסברה אינטנסיבי. הוא בא כי הוא דאג לי. אני והוא דיברנו על זה שכל החיים שלו הוא עבד, ואמר לי, 'אם אני מתחרט על משהו, זה שלא הייתי איתכם מספיק זמן'. ואמרתי לו שכמעט כל הילדים שלו הם אנשי קריירה, ואם לקחנו מזה השראה - סימן שזה היה מוצלח. ואני מקווה שהילדים שלנו יסתכלו עלינו ויגידו 'לקחנו את זה מכם'".
ואיך בכל זאת ברמה הטכנית אתה ואדוה מצליחים לג'נגל?
"המשפחה גרה קרוב, חבר'ה מהצוות שלי באים לעשות בייביסיטר. מסתדרים".
שמעתי נכון? לוחמים של סיירת מטכ"ל באים לעשות לכם בייביסיטר?
"כן כן, מה ששמעת. חבר'ה מהצוות שלי באים לעשות לנו בייביסיטר על יהונתן לביא ועל אילן. לגמרי".
את חברי היחידה המיוחדת שלו הוא מגדיר כ"משפחה שהוא בחר", ומסביר עד כמה הקשר מורכב ועמוק כשנמצאים ביחידה כל כך מובחרת. "קודם כל אנחנו יודעים מה מותר להגיד ומה אסור - זה נורא ברור. אין פה אפור", הוא מסביר כשנשאל עד כמה הוא יכול באמת לדבר על כך. "אבל שתבין את עומק הקשר. מצד אחד, הצוות שלך הם החברים הכי טובים שלך, אבל מצד שני, הם האנשים שהתחרית מולם כל יום במשך כל השירות שלך".
"אני מאוד מקווה שלא סיימתי את השירות הצבאי. אני בשיקום. יש בוחן שאני צריך לעבור, ואז לעבור אישור חריג כדי לחזור ללוחמה. אני רוצה לחזור להילחם, חד משמעית"
מה זאת אומרת?
"יש לך מאה אחוז שרוצים להתקבל, ומתוכם 60 אחוז נושרים בדרך. אתה כל הזמן צריך להיות יותר טוב כדי להישאר ביחידה. בהמשך אתה גם נאבק על תפקידים יותר טובים ומשבצת טובה יותר. זה לא מאבק מודע, זה פשוט תמיד קיים. אלה חברים שאתה תמות בשבילם; אנשים חטפו כדור כדי להציל אותי ב-7 באוקטובר; המפקדים האישיים היו בדרך פיזית לחלץ אותי. אלה ממש אנשים שימותו בשבילך. ומצד שני, כל השירות הסדיר אתה בתחרות מולם וזו דינמיקה מעניינת. שמע, הדם שלי היה עליהם פיזית".
הנשים חברות?
"בטח. יש קבוצת נשים והבנות חברות ממש טובות. כולן באו ביחד לבקר אותי".
אתה מרגיש שנפרדת מהם? שסיימת את השירות הצבאי בגלל הפציעה?
"אני מאוד מקווה שלא סיימתי. אני בשיקום. יש בוחן שאני צריך לעבור, ואז לעבור אישור חריג כדי לחזור ללוחמה. אני רוצה לחזור להילחם, חד משמעית".
"אני בטוח שמתישהו אחטוף את הכאפה מסיפור הפציעה. כשהיא תגיע - היא תגיע"
החיבור של גלמן לסיירת מטכ"ל לא עוצר בשירות הצבאי - ומגיע גם למסך הקטן. אתמול (חמישי) עלתה ב-yes סדרת הטלוויזיה "מטכליסטים", שכתב ערן זרחוביץ', והעלילה מבוססת על סיפורים אמיתיים שהקומיקאי חווה בזמן ששירת ביחידה בתור חייל בשק"ם.
גלמן מגלם את חגי, מפקד הצוות בסיירת מטכ"ל, בעוד זרחוביץ' הוא הרס"ר המיתולוגי שמשתלב פתאום בעבודה המבצעית. "הם כבר היו בשלבי ליהוק מתקדמים יחסים, אבל זרחוביץ' נדלק על הרעיון שאני אבוא לשחק שם, אז נפגשתי עם הבמאי ומהר מאוד זה הלך למקום טוב. החזרה הראשונה עם זרחוביץ' הייתה מצחיקה, שלא ראיתי דבר כזה. הדמות שלי היא בן אדם מאוד רציני, כל כך רציני עד שהפכנו את זה לקומי כבר. גם העשייה מאחורי הקלעים - מהבנייה של הדברים הקטנים והצורה שהלוחמים מתלבשים ומורידים חולצות - זה היה נורא כיף. זרחו היה ביחידה 20 שנה לפניי, והדברים האלה פחות או יותר אותו דבר".
איפה הגבול בין מה שמותר לספר לבין מה שלא? אמרת שזה מאוד ברור.
"אה כן, הוא חד וחלק ברור ברמת הסודיות. מצד שני, מה שמעניין זה מערכת היחסים שלך מול היחידה, שאתה רוצה לצחוק על כולם ולעשות צחוק מהכול וליהנות, ושהלוחמים ותומכי הלחימה ייהנו, מבלי לפגוע באף אחד. זה קומדיה. המרכז הוא לא הצוות וסודות היחידה. המרכז הוא תומכי הלחימה והשק"מיסטים, הנשק והספר. הרעיון היה שכל מי שביחידה ייהנה מזה. זה היה האתגר".
ואתה מרגיש שהצלחתם?
"אני מרגיש שפגענו חבל על הזמן. בפרמיירה הגיעו מפקדים רציניים מהעבר שגם אני מכיר וגם זרחו. דיברתי איתם אחרי זה ושמעתי את התגובות. אני חושב שמה שהיה יפה זה הדיסוננס הזה - זרחו בסוף היה שק"מיסט ביחידת העילית של צה"ל, אולי גם מהטובות בעולם, אבל מצד שני אתה מרגיש מה זה קטן לעומת לוחמי העל. והלוחמים בכלל מרגישים שהם המרכז. אתה מעביר משהו אמיתי ופגיע משני הצדדים, וזה גורם לך להתפוצץ מצחוק מכל רגע. אנחנו נעשה הקרנה ביחידה עצמה עם שיח ושאלות-תשובות".
גלמן החליט שהוא רוצה להיות שחקן, ועם שחרורו מהצבא הלך ללמוד בבית הספר למשחק של יורם לוינשטיין. הדיסוננס הזה שבין המקצוע המחוספס והקשוח, לבין הרוך והחשיפה הרגשית שהיה צריך לעבור בסצנות הלימודיות, היה לו קשה במיוחד. "לבוא לשבוע הראשון ביורם לוינשטיין, שאומרים לך 'עכשיו תהיה תמנון במים ורד למצולות של הנפש שלך' - זה היה סוויץ' קשה מאוד. בתור שחקן אסור לך לדמיין שמישהו מסתכל עליך כי זה פוגע בביצוע שלך, ואצלי כל מה שעבר לי בראש זה שאם החבר'ה שלי מהצוות רואים אותי עכשיו הם מסתלבטים בלי הפסקה".
ומה עם החשיפה הנפשית? היה לך קשה אחרי המבצעים והדברים שראית?
"תראה, בבית הספר למשחק אתה גם כותב את הסצנות שלך, אתה לא רק משחק דברים שכתובים מראש, ולי היה קשה להגיע לדברים שקרו בצבא. גם מבחינת הסודיות, וגם מבחינת הנפש. כדי להביא את עצמי לסיטואציה הרגשית הקשה הייתי צריך להמציא סיפור אחר, שיביא בדיוק את אותה הרגשה שלי. וזה היה קשה. אני יכול להגיד לך שרק אחרי שנתיים הצלחתי לעשות את זה".
ובחיים עצמם, מאז הפציעה שלך ביד ב-7 באוקטובר?
"זה תלוי מתי. יש רגעים שאני אומר, 'אני מרגיש טוב היום, למה לי להיכנס לצד האפל? למה לי לנבור בזה?'. ברור שבעולם הפסיכולוגיה אתה צריך להגיע לזה. אחרי 7 באוקטובר הייתי ממש צריך את זה, הטיפולים והדיבור עם הצוות שהיו איתי שם. היה לי חשוב לשבת עם כולם, ודיברנו. זה עשה אצלי את השינוי הכי גדול. אני מייצר את הסיפור מכל הזוויות - מה כל אחד עבר. הבנייה של הסיפור השלם. עברתי על סיפור הפציעה מיליון פעם - אני הייתי בריצה לכיוון הדלת וירו עליי משמאל. חטפנו מארב קשה, ירו עלינו ממיליון כיוונים במקביל, ויכול להיות שלא משנה מה הייתי עושה אחרת זאת הייתה אותה תוצאה".
האירוע מאחוריך מבחינה נפשית?
"לא נראה לי. אני לא חושב שאירוע כל כך משנה חיים ברמה הכי קיצונית שיש - אירוע שהייתי קרוב כל כך למוות, וכל מה שאנחנו כמדינה עברנו ביום הזה - יכול להיות מאחוריי אחרי כל כך מעט זמן. בטח לא כשאני במירוץ של כל מה שאני עושה, ובעיקר ההסברה. אני לא מנסה כרגע לעצור את הדבר הזה".
יכול להיות שאתה חי בקצב כזה גבוה כדי לברוח?
"יכול להיות. אני בן אדם שרץ קדימה ואני ממשיך לרוץ. אני בטוח שמתישהו אחטוף את הכאפה, ואני אחטוף אותה חזק. אני יודע שהיא תבוא, אבל אני לא אכריח את עצמי לעצור ואז לחטוף אותה. כשהיא תגיע - היא תגיע".
"אף אחד לא יגרום ליהודי לפחד כשהוא עומד לבד ברכבת"
גלמן גדל בבית דתי-לאומי. עד הצבא הוא גם חבש כיפה, אבל החל לשאול את עצמו שאלות, ויצא בשאלה. דווקא מאז 7 באוקטובר, הוא התקרב יותר לדת בפעם הראשונה מאז שיצא בשאלה. "אני יותר מאמין במה שאני נלחם עליו, המסורת היהודית, העם היהודי וכל מה שהוא מביא איתו", אומר גלמן. אחד האירועים הקשים במיוחד שגלמן זוכר ממסעות ההסברה שלו קרה ברכבת התחתית בלונדון - שם מצא עצמו יהודי, דתי עם כיפה וציציות, עומד ברכבת כששני פרו-פלסטינים מתקרבים אליו.
"הם נצמדו אליו והתחילו לעשות לו פרובוקציות. הייתי עם דגל ישראל עליי, כי הייתי בדרך לפרלמנט הבריטי לדבר שם. פשוט הלכתי לעמוד באמצע בינו לבינם. הוא נבהל גם ממני אבל הצבעתי לו על הדגל ישראל שהיה לי על החולצה, והוא נרגע. והם? הם ירדו בתחנה הבאה ועזבו אותו".
מה עובר לך בראש באותו רגע?
"ראיתי אותם עולים לרכבת והייתה לי תחושה שמשהו עומד לקרות. מהרגע שהם קלטו אותו הם התחילו להציק לו. אף אחד לא יאיים על יהודי. אף אחד לא יגרום ליהודי לפחד כשהוא עומד לבד ברכבת. אף אחד לא יגרום ליהודי את תחושת המסכנות וחוסר האונים הזאת שהוא יוריד את הכיפה. אלה הדברים היחידים שעברו לי בראש".
פחדת?
"מה יכול לקרות? עברתי כבר דברים. מה יהיה, מכות? זה הסיפור? זה לא עניין אותי. אני מסתכל על התוצאה הסופית. אני אזרח אמריקאי וקנדי, נלחמתי רק ב-7 באוקטובר כשהגנתי על חפים מפשע, מבחינה הסברתית - הדבר הכי טוב היה שאקבל מכות ברכבת בלונדון. ידעתי שלפוצץ אותי הם לא יפוצצו, כי אני יודע להגן על עצמי".
אבל היית אחרי פציעה.
"נכון ועדיין. שירביצו לי. אמרתי לך, טוב לי לקבל מכות מבחינה הסברתית. חשבתי על זה".
הרגע הזה עשה לך משהו בחיבור עם הדת בתור יוצא בשאלה?
"היום ההסתכלות שלי היא אחרת. אני מסתכל על התרבות היהודית, ולא בהכרח האמונה. כי אני מבין כבר שמי שעומד מולי - זה לא מעניין אותו אם אני מאמין או לא. מבחינתם הדם היהודי שזורם אצלי יותר חשוב".
בתור דתי-לאומי לשעבר, מה אתה חושב על התמיכה של סמוטריץ' בחוק הפטור מגיוס?
"הכעס שלי מגיע מכובד המשקל של משרתי המילואים והסדיר. זה הזוי בעיניי שזה הפך להיות שיח פוליטי. ממתי שירות למדינה זה קונספט שהוא ימני או שמאלני? הגיוס השווה לכולם לא צריך להיות דיון פוליטי בשום צורה. תלמידי ישיבה מצטיינים כמו ספורטאים מצטיינים, צריך שיהיה את זה. בלי זה, נגיד, לא היה לנו את דני אבדיה שנותן בראש ב-NBA. אבל צריך להגדיר את זה, אי אפשר שיהיו 40 אלף כאלה. כל העול בישראל נופל על אותם אנשים שמשלמים מיסים ועושים מילואים. זה לא ימין ושמאל, זה מה הזכויות והחובות שלי למדינה".
עברה בך המחשבה להצטרף לפוליטיקה?
"לא, אני רואה פוליטיקה קצת כמו שירות למדינה, כמו שירות צבאי. אני חושב שכשאתה בא לפוליטיקה אתה צריך לבוא בלב שלם, בלי לצפות לקבל משהו חזרה. אתה צריך קודם להגשים את עצמך בחיים האישיים שלך בהצלחה, בקריירה שלך ורק אז ללכת לפוליטיקה. אם לא תעשה את זה, אתה תייצר לעצמך קריירה פוליטית, ואז אתה לא מסתכל על זה כעל שירות למדינה - אלא שירות לטובתך האישית. אז אם מתישהו אחשוב על פוליטיקה, זה רק אחרי שאגשים את עצמי".
