שלושה חודשים לתוך הקורונה, אלון אבוטבול נכנס לאוטו שלו בלוס־אנג'לס ונסע. "זרקתי פנימה תיק, גיטרה, צבעים לצייר וזהו. אמרתי שאסע להר שסטה בצפון קליפורניה ואחר כך פשוט התחשק לי להמשיך לנסוע". זה הפך למסע של שלושה חודשים בקרוון. "עצרתי ביערות, בנחלים, ישנתי הרבה בשטח, ראיתי טבע, פארקים. התחלתי בקליפורניה, משם חתכתי לאיידהו, ואז ויומינג, דרום־דקוטה, קולורדו, שם הייתי כמה שבועות אצל חברים, חוויה מדהימה של ישראליות, ואז בחזרה".
אשתך וארבעת הילדים לא התאכזבו?
"למה שיתבאסו? הילדים כבר גדולים, אבל כמה ימים אחר כך הצטרף הבן הגדול מיכאל, ויותר מאוחר כולם. יצא שבטיול הזה הייתי גם לבד וגם עם המשפחה, שבאה וחזרה".
ככה, רק עם תיק?
"אתה קונה דברים בדרך. הכל היה פתוח ולא היו הרבה תיירים. אני זוכר שהיה רגע שאמרתי למיכאל, 'אני כל כך ביקורתי כלפי האמריקאים, בוא נשנה את הגישה, מה נהיה'. מאותו רגע פגשנו כל כך הרבה אנשים בדרכים, עם שלם של נוודים. יש אנשים שככה חיים, בדרכים, כולל נשים צעירות עם מיני־ואנים שנעות מנקודה לנקודה".
חוויה משמעותית?
"יום אחד בדרום־דקוטה הגיע איש בן 74, הציג עצמו בתור ביל, מטפס הרים מקצועי שכתב שישה ספרים והיו לו ארבע נשים. הוא ראה שיש לי קרוון מודל 1966 שקניתי על הדרך בעיר של סוסים ורודיאו. ביל ביקש לקנות אותו, שאל כמה אני רוצה. עניתי שרק קנינו אותו אבל אם ירצה נעזור לו למצוא אחד, ואז הוא הציע לי לטפס על הר. אמרתי בטח. תוך חצי שעה עמדתי מתחת לקיר אנכי בגובה 20 מטר, וסגרו אותי במין אפסר של סוסים כדי שלא אפול. המתנתי לתורי ופתאום נהיה שקט מדהים, אני רואה איש מבוגר וחזק מטפס על הר, זה נתן לי השראה. זוכר שעמדתי למטה ואמרתי לפחד שלי, 'אתה נשאר למטה ואנחנו מתקדמים בלעדיך'. זה היה מאוד קשה פיזית. באמצע ההר אמרתי לעצמי, הנה, אני מצליח. אושר גדול".
איך כל הטיול נגמר?
"עם הרבה מזל. שבוע אחרי שהגעתי ללוס־אנג'לס האוטו שבק חיים".
"הפחד שלי לא קשור למציאות"
אלון אבוטבול חי את הוליווד מהצד של כריסטופר נולאן ודיוויד לינץ', הבמאים הגאונים שאיתם עבד, או ג'רארד באטלר ורוזמונד פייק שאיתם חלק סטים. בשנים האלה אבוטבול לא רק שזכה למעמד של איש עובד מאוד בעיר הסרטים, אלא שידרג את הקריירה גם בישראל ולא פעם קפץ לתפקידים משמעותיים בסדרות ובסרטים בארץ.
בסדרה "שלג צח" (ששודרה בארה"ב, ר"ש) אתה משחק סוחר סמים ישראלי בשם אבי דרקסלר. זה עולם שהכרת מקרוב?
"אני לא שותה הרבה אלכוהול, אבל אוהב לעשן מריחואנה. בעברי התנסיתי במה שמתנסים, אם כי לא ניסיתי דברים רציניים שהרגשתי שיכולים להתערב לי בתודעה באופן שעלול להזיק לי. המועדפים עליי הם מה שנקרא 'דברים מהטבע', פטריות או קקטוסים למיניהם. יש לי הרבה חברים שזו הדרך שלהם לבלות, אבל בעיקר בשאכטות. בגדול, פסחתי על העולם הזה".
לפני למעלה מעשור, כשנסעת ללוס־אנג'לס, היה טרנד של שחקנים ישראלים שאמרו עליהם בלעג "נסעו לשחק גופות של מחבלים". אתה עושה קריירה מרשימה.
"אני לא חושב שהיה לעג כזה כלפיי, אבל בטח שפחדתי ללכת לשם. הגעתי הנה עם ארבעה ילדים קטנים והרבה אי־ודאות וחששות. אחרי 11 שנה אני עדיין בעיר, 'שלג צח' מאוד מצליחה, 'היט שואו', כמו שהם אומרים. יש לזה משמעות. אני הולך ומזהים אותי ברחוב, בזכות הסדרה".
סלפי?
"פה ושם. זו אל־איי, יש כל היום כאן סלבריטיז, לא יקפצו עליהם כל דקה. לא מזמן קניתי בחנות בגדים ושמעתי מישהו מאחורה, 'זה אבי מהסדרה, אני מכיר אותו', או שבאו שוטרים לתת לנו אזהרה בבית כי איזה שכן התלונן שהכלבה שלי יצאה מהשטח. אבל אחרי שהם גמרו להעיר, הם לא הלכו. שאלתי מה קורה והם אמרו, 'אתה אבי מסנופול'. היה מצחיק".
"הפחד שלי לא קשור למציאות. אני תמיד בפחדים של מה יהיה עם העבודה הבאה ומה יהיה עם הילדים ומה יהיה עם המאמץ. שום דבר לא מרגיש לי בטוח למרות שרציונלית אני יודע שיש לי הרבה אפשרויות"
למה הזמינו לך משטרה?
"זו אמריקה, כל דקה מזמינים פה משטרה. במקום לבוא ולהגיד לך 'שמע, הכלב שלך ככה וככה', פתאום השוטר בדלת. צריך להתרגל".
מתי הבנת שהמקום שלך בטוח בלוס־אנג'לס?
"זה היה הדרגתי. תמיד יש לי רגעים של 'נגמרת לי הקריירה' כשאני אחרי פרויקט, וברגע שמשהו מושג אצלי ישר אני מרגיש שהוא כבר עבר. תראה, אחרי שנה בלוס־אנג'לס כבר עשיתי את 'באטמן' של נולאן אבל זה לא עשה אותי בטוח במקום שלי פה. זה כן נתן לי הכרה. תחשוב שזה היה העידן שלפני גל גדות ולפני שירה האס, לפני 'פאודה'".
כלומר?
"היום זה עולם אחר ולהיות שחקן ישראלי יכול להיחשב סחורה חמה, אבל כשאני הגעתי זה היה אחרת. חוץ מזה, יש פער מאוד גדול תמיד בין איך שאני נתפס מבחוץ, בלי להכיר אותי, מאשר איך אני חווה את זה מבפנים".
תסביר.
"הפחד שלי לא קשור למציאות. אני תמיד בפחדים של מה יהיה עם העבודה הבאה ומה יהיה עם הילדים ומה יהיה עם המאמץ. שום דבר לא מרגיש לי בטוח למרות שרציונלית אני יודע שיש לי הרבה אפשרויות. ככה אני בוחר לראות את זה. למזלי, ארה"ב הרשתה לי, אחרי הרבה שנים של ריצה, להרגיש בפעם הראשונה את התחושה הזאת שאני לא חייב לרוץ, הכל בסדר".
עובדה שאתה עדיין מודאג.
"הדבר הזה קיים בתוכי כל הזמן. פעם ישבתי עם אחד מעשירי ישראל והוא אמר לי, 'אני כבר לא אהיה רעב ללחם'. אמרתי לעצמי, הבן אדם הזה גנוב, אבל בעיקרון ככה זה עובד בעולם. וכן, אני כל הזמן מרגיש שזה תכף נגמר. הלוואי שהייתי רואה את עצמי מבחוץ כמו שאנשים רואים אותי. זה לא משנה אם יש סיבה או אין סיבה, אני אפחד".
איך מתנהלים עם זה?
"אתה אומר לעצמך, מה עושים עם הפחד הזה? במקרה הפרטי שלי אני אומר, תקשיב למציאות, אתה יכול להירגע. הנה מראיינים אותך לעיתון, אתה בטח חשוב למישהו. זה חלק משאלות נרקיסיסטיות שלא קשורות למציאות - אבל הקולות ממשיכים להדהד בתוכי. העשיר ביותר יחשוש להיות עני, והשחקן הכי עסוק ירצה לעשות משהו תכף אחרי שהוא גומר פרויקט. הקורונה הכריחה אותי לשבת ולחשוב מה אני עושה פה, אם אני רוצה לעשות משהו אחר ואיפה האושר שלי. להגיד לך שהדברים ידועים ויש לי דרך לשלוט בזה? לא. היו לי לפעמים פרויקטים עם תשע טיסות בדרך. פתאום אמרו לי, תעצור".
"סדר העדיפויות שלי הוא תשוקה, אמנות, כסף, ולהסתדר"
למרות שישראל נכנסה בדהרה לשוק הטלוויזיה העולמי, עדיין יש כמה הבדלים בין סט אמריקאי וישראלי. "בישראל אתה בא, כולם מדברים על הסט. בארה"ב אתה בא, אף אחד לא מדבר על הסט", מספר אבוטבול, "שם אני מגיע בבוקר לעבודה, הולך לטריילר שלי, מביאים לי ארוחת בוקר וקפה, הם לא רוצים שאלך בעצמי, כי הם רוצים שאני אתלבש ואלך להתאפר. ובא אוטו ולוקח אותי לסט. עושים חזרה, מכינים את הסט וקוראים לי ולעוד שחקנים ומצלמים ואז חוזרים לכיסאות שלנו. זו שיטת עבודה".
ובארץ?
"באה לקחת אותך מונית, אתה אוכל ארוחת בוקר יחד עם החבר'ה, השוני בין ישראל לארה"ב בא לידי ביטוי בעיקר ברמה הכספית".
וברמת ההרגשה?
"סדר העדיפויות שלי הוא תשוקה, אמנות, כסף, ולהסתדר, כלומר לוחות זמנים. אני כן מאוד מתגעגע לתיאטרון בארץ. בא לי לשחק עם מישהו שאני מכיר את הרקע שלו מול אולם וקהל שאני יודע מי הם ולהיות על הבמה. זה געגוע חזק".
מה עם קצת אבק הוליוודי?
"יום אחד, על איזה סט לפני שש שנים, באתי עייף לחדר האיפור ופתאום אני מרים את העיניים ורואה את האישה הכי יפה שראיתי בחיים. לא זיהיתי אותה. היא שמעה שאני ישראלי והתחילה לדבר על שמעון פרס, אמרה שהיא ידידה שלו. ואז זיהיתי, שרון סטון".
איך נראה מהזווית שלך עידן מי־טו?
"אווירה שונה לחלוטין. לפני מי־טו אם היית קרוב להתרחשות כזאת על הסט – היה לא נעים. נניח, אם מישהי סיפרה מה שקרה לה, הרגשת שאף אחד לא יכול לעשות כלום. ריחפה תחושה של השתקה והפחדה. זה לא היה ממישהו אחד ספציפי, אלא בשפה, באיך שגברים דיברו אל נשים ועל נשים. זו הייתה ההרגשה לאורך שנים".
והיום?
"כל השיח השתנה. גברים לא מדברים ככה יותר. היום נזהרים. פעם היו מתנהגים בזילות, היום אני לא מרגיש שיש כזה דבר מסביבי. הרבה שנים אני שחקן, הייתי בהרבה מקומות בעולם וראיתי הרבה דברים. נכנסנו לעידן נקי, וזה מעולה".
שום דבר לא מונע ממני לחפש את האושר שלי
אבוטבול ובת זוגו לאורך השנים, הבמאית שיר ביליה, נכנסו בעבר גם למדורי הרכילות בהקשר של רחשים ושמועות על החיים המשותפים. "יש לנו את הדרך שלנו", סיפר אבוטבול ב־2021, "והיא לא הייתה סוגה בשושנים והיו משברים. אבל היום כל אחד עושה מה שהוא רוצה. זה הסוד. לכל אחד יש חיים משל עצמו, אוטונומיים ומלאים, והוא אחראי לעצמו ולחייו. מצד שני יש לנו הרבה מאוד דברים משותפים יחד, שזה הילדים וההורות שלנו והמשפחה שבנינו. אחרי כל כך הרבה שנים שאנשים חיים ביחד, אתה באמת מפרגן לבן אדם השני. אחרי שהילדים גדלים כל אחד זכאי לעוף ולפרוש כנפיים לאן שהנשמה תיקח אותו בלי לחשוב פעמיים".
אז למה להישאר יחד?
"אתה ישר לוקח את זה לקיצון אבל יש אנשים שרוצים לכתוב ספרים ולהסתובב שנה לבד למשל איפשהו, כל מיני דברים שאנשים רוצים לעשות לא בהכרח ביחד, לאו דווקא לבדוק את מערכות האהבה שלהם, אבל גם את זה. החיים יותר גדולים מהנושא הזה, הם לא שחור ולבן, והדבר החשוב הוא להקשיב לנשמה שלך. אדם צריך להגיע אל האור שלו ואל הנשמה שלו, וזה משהו פרטי ואישי. בסוף, כששואלים בן אדם בסוף חייו אם הוא חי באמת או לא, הוא צריך להגיד, 'עשיתי כמיטב יכולתי לחיות את החיים'. אז אני חושב שאני רוצה להיות במקום הזה, משתוקק. לנו יש משפחה שאנחנו מאוד אוהבים, אנחנו גאים בה ובנו, וזו סיבה מהממת להמשיך את המשפחה הזאת. שום דבר לא מונע ממני לחפש את האושר שלי, בתוך המשפחה או מחוץ למשפחה. כשאני אמצא אותו, אני אדע איפה הוא מונח. אושר לא נמצא במקום כזה או אחר, הוא קשור בהרחבת התודעה וביכולת שלי להסכים להיות שמח ולחפש את זה".
