בשנת 1968 היה רוג'ר איילס מפיק טלוויזיה בן 28 עם דעות שמרניות וטינה מתגברת לתקשורת, שבעיניו היתה ליברלית והתעלמה מ"אמריקה האמיתית". במהלך קמפיין הבחירות לנשיאות באותה שנה, פגש איילס את ריצ'רד ניקסון, המועמד הרפובליקני. ניקסון אף פעם לא עבר טוב בטלוויזיה - ההפסד שלו לג'ון קנדי ב-1960, באחת הבחירות הצמודות בהיסטוריה, נבע גם מכך שהוא נראה רע מאוד ליד הצעיר הכריזמטי. איילס אמר לו: "אתה חייב להבין שהטלוויזיה היא המדיום היחיד שחשוב". ניקסון התאהב מיד. הוא מינה את איילס ליועצו התקשורתי, וזה לימד אותו איך להופיע, עזר לו לנצח ב-1968 ונותר נאמן מאוד.
"כל אנשי הנשיא" - טריילר
כשניקסון נאלץ להתפטר ב-1974 בעקבות פרשת ווטרגייט, איילס לקח ללב והחל לחלום על הנקמה: הקמת ערוץ טלוויזיה שמרני שישמור על נשיאים רפובליקניים. לקח זמן, אבל בשנות ה-90 עשה איילס בדיוק את זה. ההצלחה בהקמת פוקס ניוז היתה מעל ומעבר לכל הציפיות - גם שלו וגם של הבעלים, רופרט מרדוק - ולאיילס היא הוכיחה שצדק כשאמר שוב ושוב כי "אם פוקס ניוז היתה קיימת בזמן פרשת ווטרגייט, ניקסון לעולם לא היה מתפטר".
איילס מת ב-2017, חודשים ספורים אחרי שנאלץ להתפטר בעקבות עשרות תלונות על הטרדות מיניות, ולא זכה לראות את חלומו מתגשם במלואו: נשיא רפובליקני שיש לו פרשת ווטרגייט כל שבוע, ואין שום סיכוי שיתפטר או אפילו סתם יתבקש לשנות את דרכיו. הוא גם לא זכה לראות כיצד סרט הקולנוע שחגג את העבודה העיתונאית שהביאה בסופו של דבר להתפטרותו של ניקסון, הפך מיצירה שארצות הברית השתמשה בה כהוכחה לייחודיות הדמוקרטיה האמריקאית, לסתם מזכרת מימים בהם אמריקנים העריצו את התקשורת החופשית שלהם, סמכו עליה ונתנו לה כוח לשנות מהלכי היסטוריה; וגם לימים שבהם חברי קונגרס ממפלגתו של הנשיא הלכו לבית הלבן ואמרו לו שהוא צריך להתפטר, אחרת הם ידיחו אותו.
בדיוק 50 שנה אחרי יציאתו, "כל אנשי הנשיא" הוא עדיין סרט קולנוע אדיר, אבל עכשיו הוא כבר לא שיר הלל אלא יותר אנדרטה לעיתונות משפיעה, לדמוקרטיה מתפקדת ולשלטון החוק. וגם למה שאפשר היה לעשות פעם בהוליווד. כמעט שום דבר מזה כבר אין היום בארצות הברית. אפילו מרכז קנדי, שנמצא ממש בסמוך לבניין ווטרגייט ושבו נערכה הבכורה הנוצצת של הסרט ב-4 אפריל 1976, הוא כבר לא מרכז קנדי יותר.
משימת השכנוע של רוברט רדפורד
ב-1972 היה רוברט רדפורד בן 35, אחרי "קיד וקאסידי" וכבר כוכב הוליוודי גדול. הוא היה עסוק אז בקידום סרטו החדש, "המועמד", קלאסיקה של קולנוע פוליטי, כאשר החל לעקוב אחר דרמה פוליטית אמיתית שהתפתחה בצד השני של ארה"ב. בוב וודוורד וקרל ברנסטין, שני כתבים בני 20 פלוס ב"וושינגטון פוסט", חקרו את התעלומה מאחורי הפריצה למטה המפלגה הדמוקרטית בבניין ווטרגייט בוושינגטון. הסיפור עדיין היה על אש קטנה - וודוורד וברנסטין היו צעירים וזוטרים - ואיש בוודאי לא חשב שהוא יגיע עד הבית הלבן. אבל רדפורד, שתמיד ידע לזהות סיפור טוב, כבר התביית על מה שעניין אותו הכי הרבה: שני העיתונאים הצעירים שחשפו כי ניקסון אישר ואחר כך ניסה להסתיר מערך של פעולות חשאיות ולא חוקיות שנועדו לחסל פוליטית יריבים פוטנציאליים בשנת בחירות.
"קראתי מאמר קטן על שני הבחורים האלה", הסביר רדפורד מאוחר יותר, "היה כתוב שם: 'אחד יהודי, השני פרוטסטנטי. אחד ליברל, השני רפובליקני. בחור אחד כותב טוב מאוד, השני לא כותב כל כך טוב. הם לא אוהבים אחד את השני, אבל צריכים לעבוד יחד'. חשבתי: 'זו באמת דינמיקה מעניינת'". ניקסון עוד היה במרחק של יותר משנה מהתפטרות, כשרדפורד התקשר לוודוורד לבקש פגישה ונדחה מיד. "הייתי חשדן", הסביר וודוורד, "כלומר, מי זה? מישהו שעובד בשביל הבית הלבן של ניקסון? האם זו מתיחה? היינו תחת מתקפה גדולה מכל כיוון, כמובן שלא האמנתי לו". בסופו של דבר, רדפורד שיכנע את השניים להיפגש בבר במלון ג'פרסון בוושינגטון, ואחר כך גם שיכנע אותם לעזור לו עם הסרט. אף אחד לא יכול היה להגיד לא לרוברט רדפורד.
עכשיו רדפורד היה צריך לשכנע את הוליווד. הסיכויים היו קלושים מכל כך הרבה בחינות. קודם כל, היה יותר מדי ווטרגייט. הפרשה היתה בכל מקום. היא הייתה סלב. בימים של מעט ערוצי טלוויזיה שהיו כל מדורת השבט, 85 אחוז ממשקי הבית בארה"ב צפו לפחות בחלק מדיוני ועדת ווטרגייט של הסנאט שנמשכו יותר משנה. מיה פארו, ששיחקה לצד רדפורד ב"גטסבי הגדול", טענה שחוסר הכימיה ביניהם על המסך היה קשור לעיסוק האובססיבי של רדפורד בצפייה בדיוני ווטרגייט. הוא בילה כל דקה פנויה בקרון שלו מול הטלוויזיה.
כל זה אמר שהציבור קרוב למיאוס מזה, וסרטים פוליטיים גם ככה בדרך כלל לא מצליחים במיוחד. "איך בכלל עושים סרט מזה?", תהה מפיק המשנה, ג'ון בורסטין, "זה סוג של מותחן, אבל לא רואים את הרעים. אין סכנה אמיתית, הכל מאוד מסובך, וכל האנשים שאתה שומע שמדברים עליהם, הם כאלה שהצופה אף פעם לא פוגש. אלה נוסחאות לסרט שלא יהיה סרט".
רדפורד לא רצה לשמוע. הוא תמיד היה מאמין גדול בכוחה של העיתונות. ב-89 שנותיו ראה את תקשורת ההמונים המיינסטרימית בארה״ב הופכת מרגל קריטית בכסא הדמוקרטיה האמריקאית למה שהיא עכשיו. אז אחרי שוודוורד וברנסטין הוציאו את ספרם, "כל אנשי הנשיא", הוא קנה את הזכויות תמורת 450,000 דולר. רדפורד ראה בדמיונו סרט בשחור-לבן, קולנוע עצמאי עם שחקנים אלמוניים, אבל אולפני האחים וורנר דרשו שהוא עצמו יהיה על המסך. גם ככה הם הכינו את עצמם למה שנקרא "כישלון יוקרתי", ואפילו זה לא היה בטוח. מי בדיוק רוצה לראות שני גברים מדברים בלי הפסקה בטלפון וכותבים הערות בפנקס, גם אם אחד מהם הוא רוברט רדפורד.
רדפורד ליהק את עצמו לתפקיד וודוורד ובחר תחילה באל פאצ'ינו לגלם את ברנסטין, לפני שהחליט שדסטין הופמן מתאים יותר. אלן ג'יי פאקולה הסכים לביים. התסריט עבר מאות שכתובים כדי להשאיר את המיקוד אך ורק על העבודה העיתונאית. הקלאסיקה Follow the Money הומצאה במיוחד לתסריט, היא לא הייתה בספר ולא בשום תיעוד אחר של ווטרגייט. "כל אנשי הנשיא" היה מועמד לשמונה פרסי אוסקר ב-1977 - כולל פרס הסרט הטוב ביותר, עליו התחרו באותה שנה עוד מאסטרפיסים כמו "נהג מונית" ו"רשת שידור", וכולם ביחד הפסידו ל"רוקי" - אבל "כל אנשי הנשיא" הפך מאז לצפיית חובה בכל שיעור עיתונות.
הסרט גם היה להיט מסחרי גדול שהכניס 70 מיליון דולר, בין היתר כי בתקופה ההיא שני שליש מהאמריקנים אמרו לסקר "גאלופ" שיש להם אמון "רב" עד "טוב" בתקשורת. סרט הוליוודי יכול היה אז להלל את גיבורי העיתונות החופשית ולהביא קהל גדול לראות את זה. היום, לעומת זאת, העלה סקר "גאלופ" מ-2025 כי רק 28 אחוז מהאמריקנים סומכים על תקשורת המיינסטרים, ורק שמונה אחוזים מהם רפובליקניים.
"יש לנו 5 ווטרגייט בחודש"
מותו של רוברט רדפורד בספטמבר דאשתקד החזיר את "כל אנשי הנשיא" למרכז השיחה. אנשים ישבו לראות אותו בפעם המי יודע כמה, או בפעם הראשונה, והתגובות שיקפו במדויק את הזמן שעבר. "בסצנה האהובה עליי", כתב מבקר הקולנוע מייקל פיליפס, "רדפורד, בתפקיד וודוורד, משוחח בטלפון עם קנת' דאהלברג, שחקן משני עצבני בפרשה. צ'ק של 25,000 דולר עם שמו של דאהלברג הופיע בחשבון הבנק של אחד מפורצי ווטרגייט. איך? למה? האיש לא עונה ומנתק. אחר כך הוא מתקשר בחזרה ואומר לוודוורד: 'אני תקוע באמצע משהו ואני לא יודע מה'. חצי מאה מאוחר יותר, כולנו קנת' דאהלברג". לעומת זאת באתר רדיט מישהו שראה את הסרט בפעם הראשונה תהה למה לא הוסיפו רומן גיי סודי במקום העבודה. "שערוריית ווטרגייט נראית כמו גניבת עוגייה מצנצנת בהשוואה למה שקורה עכשיו", כתב ביוטיוב צופה נוסף שנחשף לסרט בפעם הראשונה, "יש לנו 5 ווטרגייט בחודש".
5 צפייה בגלריה
העיתון שחשף את פרשת ווטרגייט ואת מסמכי הפנטגון הוא היום צל חיוור של עצמו. מתוך "כל אנשי הנשיא"
(צילום מסך, מתוך הסרט)
"כל אנשי הנשיא" נראה עכשיו כמו מדע בדיוני גם בכל הקשור לצד העסקי של העיתונות בארה"ב. אז, אם הוצאת עיתון טוב, הרווחת כסף. אנשים קנו עיתונים - והמפרסמים פירסמו. העיתונים הגדולים היו מלאים במודעות, לא חשוב למי העיתון היה שייך. הסרט האידיאליסטי גם מראה עיתונאים טרוטי-עיניים שכמעט גרים בחדר חדשות אפוף עשן סיגריות ומריח מקפה שחור. "ככה בדיוק זה היה", אמר ברנסטין, "עם ערימות של עטיפות המבורגרים ממקדונלד‘ס, בנייה איטית של מקורות והרבה דלתות שנטרקות בפנים". וודוורד וברנסטין קיבלו הרבה זמן כדי לעשות את התחקיר עד הסוף, גם כי לא היו צריכים להתחרות במהירות האינטרנט ואז לא הייתה חובה לשלוח פושים ולרענן את דף הבית. מאז, מספר התחקירים בקנה מידה כזה שפורסמו על ידי כלי תקשורת בעלי משאבים הצטמצם משמעותית, ומיליארדרים שאין להם שום עניין בעיתונות השתלטו על רוב כלי התקשורת המרכזיים.
במקרה, אותו "וושינגטון פוסט" פרסם לראשונה מאמר תמיכה במועמד לנשיאות ב-1976, השנה בה הגיע "כל אנשי הנשיא" לבתי הקולנוע. המנהג הזה נמשך כמעט ברציפות עד 2024, כאשר ג'ף בזוס, שקנה את העיתון ב-2013, הודיע על ביטול מאמר מערכת שעמד להתפרסם 11 יום לפני הבחירות ולהביע תמיכה בקמלה האריס. בימים שלאחר מכן, הפוסט איבד 250,000 מנויים ומוקדם יותר השנה פיטר בזוס כ-300 עובדים. העיתון שחשף את פרשת ווטרגייט ואת מסמכי הפנטגון - מחקר סודי בן 7,000 עמודים שקבע כי לא פחות מחמישה ממשלים אמריקאים (טרומן, אייזנהאור, קנדי, ג׳ונסון וניקסון) שיקרו לעם האמריקאי לגבי מה שבאמת קרה במלחמת וייטנאם - הוא היום צל חיוור של עצמו. כל המרכיבים הטובים והמשפיעים ביותר של הסרט הפכו עבשים ולא רלוונטיים עם הזמן.
התקשורת חושפת עוולות, הקונגרס ובתי המשפט חרצו גורלות
לפני ארבע שנים יצאה בארה"ב הדפסה מחודשת של הספר "כל אנשי הנשיא", ממש במקביל לעבודת הוועדה לחקירת אירועי 6 בינואר 2021. בהקדמה כותבים בוב וודוורד וקרל ברנסטין: "למדנו את ניקסון וכתבנו עליו במשך כמעט חצי מאה, שבמהלכה האמנו בביטחון רב שלאמריקה לעולם לא יהיה שוב נשיא שירמוס את האינטרס הלאומי ויצליח לערער את הדמוקרטיה באמצעות רדיפה אחר אינטרס אישי ופוליטי. ואז הגיע טראמפ".
5 צפייה בגלריה
וודוורד וברנסטין ראויים לכל הקרדיט על עבודתם. רדפורד והופמן מתוך "כל אנשי הנשיא"
(צילום מסך, מתוך הסרט)
פרשת ווטרגייט הייתה לפעם האחרונה שבה כל חלקי מכונת הדמוקרטיה האמריקאית הגדולה עבדו בדיוק כמו שהאבות המייסדים חלמו. וודוורד וברנסטין ראויים לכל הקרדיט על עבודתם בשבועות ובחודשים בהם מעטים ייחסו חשיבות לפריצה לבניין ווטרגייט, אבל בסופו של דבר ממשל ניקסון פורק על ידי עובדי ציבור אמיצים בכל שלוש רשויות הממשלה. וודוורד וברנסטין מסכימים וכותבים בהקדמת ההוצאה החדשה: "התנהלותו הבלתי-חוקית של ניקסון נחשפה בהדרגה על ידי כלי התקשורת, ועדת ווטרגייט של הסנאט, תובעים מיוחדים, חקירת הדחה של בית הנבחרים, ולבסוף על ידי בית המשפט העליון". הליך דמוקרטי תקין: התקשורת חושפת עוולות, אבל הקונגרס ובתי המשפט הם שחורצים גורלות. זה לא קיים היום.
פרשנים כתבו אז כי מכיוון שהעבריינים הועמדו לדין, כמעט בלתי-אפשרי שפשע פוליטי ברמה כזו יקרה שוב. הפרשנות הזו לא התיישנה טוב. כל הנשיאים שבאו אחרי ניקסון, עד טראמפ, גילו כבוד ללקחי ווטרגייט. הם הבינו את מוסר ההשכל של הסיפור, את משמעות החשיפה העצומה והתגובה המרהיבה של המערכת החיסונית של הדמוקרטיה האמריקאית. כל זה נעלם עם טראמפ. "גם ניקסון וגם טראמפ היו אאוטסיידרים, נוטים לפראנויה, שאפתנים בלי גבול", כותבים וודוורד וברנסטין, "הם יצרו עולם קונספירטיבי שבו אפשר להתעלם מחוקת ארה"ב, חוקים ומסורות דמוקרטיות שבריריות. יריבים פוליטיים והתקשורת הם 'אויבים', ויש מעט מאוד הגבלות, אם בכלל, על הסמכויות שהופקדו בידי שני נשיאים אלה".
וזו אולי הרלוונטיות היחידה שנותר ל"כל אנשי הנשיא". במבט של 50 שנה לאחור, הוא יותר סימן אזהרה מפנטזיה אמריקאית. ארה"ב אומנם נדהמה מפרשת ווטרגייט, אבל גם שתתה בשמחה את הרכילות. הציבור שנא ואהב את השערוריה והדרך לנרמול שחיתות פוליטית נפרצה. כל מה שהיה חסר זו התקדמות טכנולוגית נרחבת, וזו כמובן הגיעה. פתאום, גם אם תחקיר עיתונאי עבר תהליך קפדני של בדיקת עובדות ומקורות, הוא עדיין יכול להיות לא אמיתי אם הקורא מחליט שהוא לא אמיתי. ניקסון, חובבן שכמותו, נתפס בסוף בגלל הטיוח. היום, הבינו פוליטיקאים אמריקניים, עדיף פשוט לעשות את העבירות האלה לאור יום, מהמקפצה, ממילא המערכת החיסונית כל כך חלשה ואי אפשר לטייח משהו שאתה לא מסתיר.
כבר לא עושים סרטים כאלה
אפשר לספור על אצבעות כף יד אחת את מספר הפעמים שבהן הוליווד ניסתה ב-50 השנים האחרונות לעשות סרטים עם הדי-אן-איי של "כל אנשי הנשיא". "הפוסט" של סטיבן ספילברג מ-2017 סיפר על דרמת פרסום מסמכי הפנטגון; "ספוטלייט", זוכה האוסקר ב-2016, שיחזר את חשיפת ההתעללות ההמונית בילדים בכנסיה הקתולית על ידי "הבוסטון גלוב". אבל לסרטים כאלה כבר אין יותר מקום בהוליווד.
בוב וודוורד (83) וקרל ברנסטין (82) עדיין עובדים בעיתונות. וודוורד נותר האדם האחד שאף נשיא לא מסרב לבקשת ריאיון איתו, והספרים שלו הם עדיין פיסת העיתונות האמינה ביותר בוושינגטון. הוא היה חבר טוב של רוברט רדפורד עד יום מותו. "פעם הייתה דרך ארוכה לפניי", אמר רדפורד לוודוורד, "ועכשיו הדרך הזו קצרה הרבה יותר, אז אתה עושה כמיטב יכולתך עם מה שנותר לך".
באחת השיחות האחרונות ביניהם אמר רדפורד לוודוורד כי "כל אנשי הנשיא" הוא שוב סרט רלוונטי. "יש נשיא שלא מבין את הדמוקרטיה", אמר רדפורד, "אז קל לו להרוס אותה. קל להרוס משהו שאתה לא מבין. אתה יכול לטעון שזה לא קיים". וב"כל אנשי הנשיא", אומר בציניות העורך המיתולוגי של ה"וושינגטון פוסט", בן בראדלי, לוודוורד וברנסטין: "שום דבר לא תלוי בסיפור שלכם, מלבד התיקון הראשון לחוקה, חופש העיתונות, ואולי עתיד המדינה".
