לאורך שנים, הורים וילדים מכירים ואוהבים את ספריו של הסופר והמאייר פאול קור, בהם "כספיון הדג הקטן", "הפיל שרצה להיות הכי", "ילד פלסטר", ועוד יצירות שמלוות אותנו בקריאה משותפת עתירת רגש ודמיון. עכשיו הנכד שלו, איתמר קורנובסקי, מפרסם את ספרו הראשון לפעוטות, וכשהוא נזכר בסטודיו של סבא ובביקורים המשותפים שלהם שם, קולו נעטף בדוק של געגוע.
"היינו הולכים לשם ביחד, זה היה סטודיו ממש קטן ברחוב מונטיפיורי בתל אביב, אבל מאוד עמוס בכל מה שילד כמוני היה יכול לחלום עליו. בעיקר חוברות קומיקס מכל סוג אפשרי. הייתי עומד ומתבונן בסבא כשהוא עובד ויוצר ומצייר, ונושם את הריח המטורף והחריף של הטרפנטין. אני הנכד הבכור, ומעבר לזה שהקשר שלי עם סבא היה חזק, זכיתי לרגעים מיוחדים איתו והיום אני מבין עד כמה אלה היו רגעים שהשפיעו עליי, הרבה יותר ממה שהבנתי אז".
מה אתה מבין היום?
"שהבילוי איתו של השעות הארוכות בסטודיו בעצם יצר את מה שאני היום. הרבה מההשראה שלי כאיש ויזו'אל מגיעה משם. גדלתי בבית שבו איור, כתיבה, ציור וספרות היו חלק מהחיים", אומר קורנובסקי בשיחה טרנס-אטלנטית מביתו בקונטיקט שבארצות הברית.
אם סבא היה מחזיק את הספר שלך בידיו, מה הוא היה חושב?
"אני חושב שהוא היה אוהב אותו, כן. הוא היה אוהב את הפשטות, את השפה, את הפנייה לילדים. את זה שיצרתי סגנון שמנסה להביא לילדים משהו שקט ומינימליסטי גם באיורים וגם במילים, ולפעמים גם דרך הומור".
6 צפייה בגלריה
"הבילוי של השעות הארוכות איתו בסטודיו בעצם יצר את מה שאני היום". פאול קור
(צילום: רוני נעמן)
ואכן, "מה בראש" (הוצאת ידיעות ספרים, בעריכת עדי זליכוב-רלוי) הוא ספר חכם, מינימליסטי ושובה עין בצבעוניותו, שמזמין ילדים והורים לשוחח, לשאול שאלות על זהות ולחקור בתהייה מה נרצה לעשות כשנהיה גדולים - דווקא בעידן שבו נדמה שכולנו עוד רגע נוחלף על ידי הבינה מלאכותית.
בספר הקטן והמתוק הזה, המותאם לפעוטות בגיל הגן, קורנובסקי עושה כבוד לכבאי ולשוטר, לרופא, לטבח ולחקלאי, ובדומה לסבו, גם הוא בונה עולם שלם שבו טקסט ודימוי פועלים יחד. "הספר הוא ניסיון לעצור על שאלה מאוד פשוטה שכולנו שאלנו את עצמנו: מה אני רוצה להיות כשאגדל. אבל היא מסתירה בתוכה שאלות עמוקות על זהות, על דימוי ומימוש עצמי וחלומות, ומתעוררת שיחה קסומה בין הורים וילדים בזמן המשותף של הקריאה ביחד". וזה גם הרגע האהוב עליו במהלך היום, הוא מעיד.
קורנובסקי - אחיה של השחקנית ליהי קורנובסקי ("מלכות"), הוא בן 45, נשוי, אבא לשני בנים - אריק (10) ודין (6) - ומספר על היותו אבא נוכח מאוד בחיי ילדיו: "אשתי בעבודה תובענית מאוד, ואני לוקח חלק משמעותי בחיים של הבנים, נמצא איתם הרבה, מבלה איתם, די מגדל אותם. וכך כבר עשור, מאז שהבן הבכור שלנו נולד, יש לנו את הרגעים האלה בלילה, שבהם אני מקריא להם גם את כל הספרים שאני גדלתי עליהם. הם מאוד אוהבים ספרים".
6 צפייה בגלריה
"סבא היה אוהב את הפשטות, את השפה, את הפנייה לילדים". כריכת "מה בראש", ספרו של איתמר קורנובסקי
(צילום: באדיבות ידיעות ספרים)
אתה מקריא להם בעברית?
"אריק בן העשר כבר קורא לבד. עכשיו, למשל, הוא קורא ספר רביעי של אייזק אסימוב (מחבר ספרי המד"ב המפורסם, על"א), שאותו הוא כמובן קורא באנגלית, אבל יש לי פה את כל הספרים בסדרה בעברית שגם אני קראתי בילדותי".
מן הסתם הקראת להם גם את הספרים של סבא.
"בטח. יש לנו את הספרים של סבא, סבא פולו - ככה קראנו לסבא פאול", הוא אומר.
"כמי שיש לו הפרעת קשב וריכוז, משהו במינימליזם ובפשטות של הכתיבה לילדים גורם להם להתפקס"
בזכות סבא פאול, כאמור, פיתח את אהבתו לאיור, קומיקס, עיצוב וציור, שהפכו להיות אלמנטים משמעותיים מאוד בארגז הכלים שלו, כמי שמוביל בניו יורק סוכנות למיתוג ועיצוב גרפי. "סבא טיפח ספריות שלמות של קומיקסים מטורפים, מכל סגנון שאפשר לחשוב עליו - אסטריקס, טינטין, חלומו של כל ילד. הייתי יושב אצלו וקורא שעות את החוברות, וככה הבנתי שזה מה שאני רוצה לעשות כשאהיה גדול, והלכתי ללמוד גרפיקה".
את ההגשמה המקצועית החליט להעתיק לארצות הברית, שאליה עבר לפני כשני עשורים, וכיום הוא פועל בלב תעשיית הקריאייטיב הבינלאומית כמנהל קריאייטיב ושותף בסוכנות מיתוג ודיגיטל. אולם כעת, הוא כאמור מפנה את המרץ ואת היצירה גם לתחום ספרי הילדים.
"'מה בראש' הוא הספר הראשון שלי שרואה אור, אבל יצרתי כבר עוד כמה ספרים שנמצאים כבר בעבודה. את כולם אני כותב ומאייר - בונה במקביל את הסקיצות ואת המילים, וברגע שאני מרגיש שהכיוון בשל, אני מתחיל לאייר את הספר על המחשב".
כלומר, בלי הריח של הטרפנטין.
"אין את הריח של הטרפנטין", הוא מודה, "אבל הכול מתחיל אצלי בסקיצות שאני מצייר בעט על גבי דף. אני תמיד מתחיל בדפים ורק אז עובר למחשב, סורק את הציור ומתחיל ליצור שפה ולמצוא פלטה של צבעוניות מסוימת. הצבעים חשובים לי מאוד והם מעבירים רגש ומסר. למשל בספר מה בראש הצבעוניות מאוד רכה, ולכל עמוד יש את הצבע שלו".
וגם ההומור מאוד מאוד חשוב לו והוא בעיניו גשר מיידי לליבם של הילדים, שעליו הוא פוסע כאשר הוא שוקד בימים אלה על הספר הבא שלו שיראה אור בעברית וייקרא "אגדת פיצה".
"חשוב לי מאוד לכתוב בעברית ולפרסם בעברית. בהמשך כמובן שהייתי רוצה שהספרים שלי יתורגמו לאנגלית ולעוד שפות, אבל קודם כל העברית", הוא אומר, כשללשונו לאורך השיחה נקשר שובל רך של מבטא אמריקני. הוא מקריא לי את "אגדת פיצה" ההומוריסטי, על שלל החריזה הבסיסית שבו, שאולי אפשר עדיין לשייף אותה יותר, אבל אין ספק שהיא מדברת לילדים בגובה העיניים, על משהו שכולם אוהבים - בטח באמריקה ובישראל - פיצה.
"בעיירה קטנה - בין שתים וחצי גבעות
מופיעה עגלת פיצה קסומה מהאגדות
בה איש אדום, שמן ונחמד
שמכין פיצות חמות מהטאבון הנכבד"
נשמע שאתה מאוד נהנה מהקטע הילדי שהכתיבה לפעוטות מכניסה לחיים שלך.
"זה נכון, אני מאוד נהנה ומרגיש שאני גם מביא איזו בשורה חדשה. יש לי הפרעת קשב וריכוז ומשהו במינימליזם ובפשטות של הכתיבה לילדים, של סיפור שהוא לא מורכב מדי, גורם לילד להתפקס ולהתמקד במשהו ספציפי".
זה רק נראה פשוט, אבל כתיבה לילדים היא לא פשוטה.
"נכון זה ממש סודוקו. לא פשוט להיות פשוט. צריך הרבה עבודה כדי לדעת גם להעביר את המסר, להצחיק במקום הנכון, או איך להגיד את הדברים בצורה מסוימת ולהשאיר את הסיפור עדיין בפשטות שלו. אבל זה מה שמושך אותי בכתיבה לילדים, הפשטות, התמימות, הרצון שלי שייהנו. אני מאוד אוהב לראות ילדים שנהנים. הקריאה של הורה וילד בספר משאירה משהו שבונה את הילד, ומושך אותי לתת לילד ולהורה את הקסם הרגעי הזה, את הביחד הזה".
והוא אוהב אותו גם עם הילדים הפרטיים שלו, שלהם הוא מקפיד להקריא עדיין ספרים בעברית: "אני מאוד אוהב את השפה העברית, ולכן כתבתי את הספר שלי בעברית. הייתי יכול באותה המידה לכתוב ספר באנגלית ולנסות לפנות להוצאות באמריקה, אבל היה לי חשוב לכתוב בעברית ולפרסם בישראל, כי אני אוהב את ישראל, אוהב את השפה העברית, אוהב את הכול בתרבות שלנו. אבל ברור שהייתי רוצה שהספר גם יראה אור גם במדינות אחרות".
אחרי כמעט שני עשורים באמריקה, הוא אומר שאת החיבור לישראל הוא מתחזק באמצעות ביקורים של פעם או פעמיים בשנה, וגם באמצעות החדשות שהוא צורך בעברית (וכאלה לא חסרות עכשיו), הספרים שהוא קורא והמוזיקה שהוא שומע ומשמיע לילדים כדי שיתחברו לשורשים.
מה אתם שומעים?
"הילדים שלי גדלים על הבנאים ועל אריק איינשטיין, על מאיר אריאל ומתי כספי. הרבה נשמעים אצלנו בבית, כל הטובים", הוא מספר, ויש להניח שגם הדוד שלו, שלום חנוך, בוקע מהספוטיפיי המשפחתי. אבל לקורנובסקי פחות נוח לדבר עליו, והוא חוזר להתמקד בסבא פאול.
"סבא היה עקשן וגם הרפתקן לא קטן, וזה קטע מטורף שאני תמיד חושב עליו בהקשר שלו. הוא נולד וגדל בפריז, אבא שלו נרצח על ידי הנאצים כשהוא היה בן שמונה, ואמא שלו שלחה אותו ואת אחיו הקטן לבית יתומים בשווייץ לשארית המלחמה", מספר איתמר על סבא שלו, וחושף צדדים אמיצים מאוד בביוגרפיה של הצייר וסופר הילדים המפורסם.
כשהמלחמה נגמרה, חזרו פאול ואחיו לפריז, ואז בגיל 17 קרא הצעיר היהודי על המלחמה שפרצה בישראל, ובלי שיהיה לו שום קשר לארץ ובלי שיכיר בה אף אחד, החליט פאול הצעיר לעלות לישראל ולהתנדב לצבא שהגן על מדינת היהודים.
"לא היה שום דיבור בבית או עם החברים על ישראל או על עלייה לישראל, סבא פשוט קם ועזב בגיל 17 את אמא שלו ואת אח שלו ועלה לישראל להתגייס לצבא. צריך להודות שזה דבר די הזוי", הוא מוסיף לאחר מחשבה קצרה, ומיד מתלבש חיוך בקולו: "אבל שם, בצבא, הוא הכיר את סבתא שלי שהייתה המפקדת שלו, וכיוון שהם התאהבו והוא לא ידע מילה בעברית והיא לא דיברה צרפתית, הוא תקשר איתה באמצעות ציורים ואיורים. עד היום יש לנו את האיורים ואת הקריקטורות שלהם, שהוא צייר מהימים ההם. לסבא הייתה יד מטורפת, קלה כמו נוצה. ואני ראיתי לא מעט ציורים ואיורים בחיים שלי, אני יודע לזהות".
ואיך אתה מרגיש להמשיך אותו? זה מלחיץ? מחמיא?
"אני מרגיש כבוד גדול מאוד להיות סופר ומאייר כמו סבא שלי. אני מרגיש כבוד גדול כששואלים אותי עליו. אהבתי מאוד את סבא. אבל אני זה אני", הוא מתנער באלגנטיות, ויוצא מתחת לכנפיים הגדולות והצבעוניות שלו. "אני גם מאייר אחרת, במחשב - איור שהוא יותר גרפי, והסגנון שלי הוא שונה מאוד מזה של סבא, וייחודי ושלי".
כמו הורים רבים בימינו, גם את קורנובסקי מטריד הקשר הסמיוטי שמייצרת העת הזו בין ילדים ומחשבים, והוא אומר שצריך להגביל את שעות המסך של הדור הצעיר. גם בביתו הוא רואה את אריק ודין יושבים לפעמים יותר מדי שעות על הנינטנדו או האייפדים, ומנסה להגביל אותם עד כמה שאפשר - אבל יודע שזה קרב קצת אבוד מראש.
"בטח עכשיו בארץ, כשיש מלחמה והילדים כל היום בבית וגם ההורים צריכים לתפקד - ואין מה לעשות, צריך להתגמש כדי שההורה לא ישתגע", הוא אומר ובכל זאת מציע להורים להחליף מדי פעם את המסך בספר. "תנו לילד לעיין בספר, לדפדף בו, להתחבר אליו, תראו שהם יגלו עניין. זה דבר מופלא ויש ספרים כל כך טובים עם איורים כל כך מושקעים. הילד יצא נפעם וירצה עוד מזה", הוא מבטיח.
ואתה ממשיך לעסוק בגרפיקה?
"בטח. בעבודת היומיום שלי אני איש מיתוג".
אז איך היית ממתג את מדינת ישראל היום?
"וואו זה מורכב", הוא מיד עונה וחוכך בדעתו למשך שניות ארוכות. "איך הייתי ממתג אותה? וואלה, לא יודע. זה מיתוג מאתגר, כי לכל מיתוג צריך קודם כל אסטרטגיה, ומאוד קשה לפצח את האסטרטגיה הנוכחית של המדינה. זה קשה מדי, אני מודה".
ומרחוק איך זה נראה?
"בעיניי, מכאן, זה ממש מעוות מה שקורה בישראל, בטח מבחינת הילדים".
הילדים שלך, שיודעים שהם ישראלים, שואלים מה קורה בארץ?
"אני מספר להם הרבה על המדינה, הילד שלי בן העשר שואל אותי הרבה על צבא, זה מעניין ומסקרן אותו. אני מנסה להסביר להם הכול - מה זה להיות ישראלי, מה זה להיות יהודי. בעיניי זה חשוב מאוד להבין את השורשים וזה גם מסקרן אותם, אבל יש לי פחד ש...".
שהם יעשו את מעשה סבא שלך ויעלו להתגייס לצבא?
"אני עוד לא שם. הפחד שלי הוא גם מזה, כמובן. אבל אני בעיקר פוחד שתהיה בהם כמו התבוללות, בלי הבנה עמוקה של מה זה ישראל ומה זה להיות ישראלי. זה יכול לקרות, ואז זה יגרום לריחוק ביני ובינם גם בקטע תרבותי, שזה פחד שאני מתמודד איתו. אז חשוב לי שידעו מה זה חומוס ומה זה ספרים בעברית, ואני מקריא להם לאה גולדברג ומשמיע להם מוזיקה ישראלית. וכן, גם מקריא להם את הספרים של סבא רבא, ועכשיו גם של אבא".
