אתם מאמינים באהבה ממבט ראשון? ומה עם אהבה מצפייה ראשונה? בעידן הסטרימינג השופע של היום, מעטות הסדרות שגורמות לצופה להתאהב על הוואן. אבל לעיתים נדירות מגיעה פנינה טלוויוזינית מהזן שמצליח לגרום לנו להפסיק לפזול לעבר הסמארטפון, ולהתמגנט למסך עם סצנות בלתי נשכחות, דיאלוגים מקוריים, רגעי משחק שנחרטים בזיכרון ועלילות שמכריזות בקול ברור שיש כאן משהו יוצא דופן - והיצירות הישראליות מלאות בכאלה. מספת הטיפולים של אסי דיין ועד סצנת האקשן מ"פאודה" שהשאירה אותנו על קצה המושב - אלה פרקי הפתיחה שהפכו את הסדרות שלהן לקלאסיקות, וחסכו מאיתנו את מסכת השכנועים המוכרת: "כדאי להמשיך עד פרק חמש - ואז זה נהיה מעניין".
חזרות
כבר בפרק הראשון של "חזרות", שיצרו נועה קולר, ארז דריגס ואסף אמיר, יש שלל רגעים איקוניים. הסדרה, שמספרת על זוג שמגשים את החלום שלו להעלות הצגה בתיאטרון הרפרטוארי אבל במקביל נשבר לו חלום הזוגיות - מלאה בפנינים. בין אם זה הרגע שבו הילדה של השכנים נכנסת אל איריס (קולר) ותומר (דריגס) הביתה, מבקשת לראות אצלם טלוויזיה ושואלת אם "יש פרי?" או כשאיריס מבקשת אחרי הפרידה שלהם "מרק קובה".
אבל בין כל אלו יש סצנה אחת שאחריה ברור שהסדרה הזאת הולכת להיות סנסציה בטלוויזיה הישראלית: כשאיריס נרדמת במהלך הסקס - ומכאן נפתח אחד הריבים הכי כנים, חסרי מעצורים ולא מתנצלים על מסך הטלוויזיה. אחרי הריב הזה ברור ש"חזרות" היא סדרה שעוד לא ראינו, שבהומור ובכנות היא הולכת להיכנס לנו ישר ללב. איה חיות
זינזאנה
החיים שלנו כחברה מורכבים מאינספור חוקים. עם חלקם אנחנו נפגשים על בסיס יומיומי. חובת העצירה ברמזור אדום למשל. עם חוקים אחרים רובנו המכריע לא ייצטרך להתמודד. ייתכן שאנחנו מודעים לקיומם, אבל הם אינם רלוונטיים לאורחות חיינו. סביר להניח שלפחות חלק מהצופים בפרק הראשון של "זינזאנה" הכירו את החוק על פיו אסירה יכולה לגדל את התינוק שלה בין תאי הכלא עד גיל שנתיים ואז הוא נלקח ממנה. הם הבינו את המשמעות הבירוקרטית של החוק, אבל רק כשהבמאי חיים בוזגלו הפנה את המצלמה אל תוך כלא הנשים נווה תרצה, הם התמודדו לראשונה עם המשמעות הרגשית שלו.
בעידן של לפני הסטרימינג, מדינה שלמה התרסקה בפריים-טיים יחד עם האסירה סיגי (סיניה בן דור בתצוגת משחק מופתית), שרגע לפני הפרידה מבתה הפעוטה עוד משחקת איתה בחיקויי חיות עד שהיא קורסת אל תוך זעקות השבר של עצמה. זוהי טלוויזיה משמעותית, כזו שמאירה פינות חשוכות שאולי שמענו עליהן, אבל נמנענו מלהישיר אליהן מבט ולגלות עד כמה הן מכוערות במציאות. אליסף דעואל
בטיפול
ביום בהיר, לפני 20 שנה, הגיעה מעטפה (מעטפות היו אז אמצעי לגיטימי להעביר באמצעותו דברים) עם חמישה דיסקים, אחד לכל פרק, של סדרה חדשה: "בטיפול", דרמה יומית של HOT עם אסי דיין. שום דבר בתוכן המעטפה לא העיד שאני עומדת לחוות חוויה טלוויזיונית פנים-גופית. אני אפילו לא זוכרת על מה בדיוק הם דיברו אבל אני לא אשכח את התחושה הברורה שאיתה יצאתי מהצד השני.
לא תמיד קל למקם סדרות דרמה על סקאלה של איכות, אבל "בטיפול" התייצבה מיד על הרף הגבוה ביותר של האיכות, היו לה את כל האסים: פורמט גאוני, יומיומי, הפקה זולה, שחקנים ובימוי נהדרים ובעיקר תסריט חודר-נפש. זה הרגיש כאילו "בטיפול" לקחה את הטלוויזיה שלי וקילפה אותה, ועכשיו אני צופה בקישקע של הקישקע. הכול מדמם ועמוק ואמיתי, כאילו עברתי טיפול פסיכולוגי בעצמי. רק כמה שבועות אל תוך העונה התברר לי שהתחושה הייתה מוצדקת: תחושת ההפתעה, כדרכה, דעכה, אבל העוצמות הרגשיות נותרו כשהיו ו"בטיפול" טיפסה אל האולימפוס של הדרמות, ונותרה שם לתמיד. סמדר שילוני
פאודה
כשמפקד יחידת המסתערבים (יובל סגל) מבין מה מחכה לכוח בשטח, הוא משתמש בשתי מילים: "וואחד פאודה". בדיעבד זה לא משהו שליאור רז ושות' לא יכלו להסתדר איתו, אבל הצופים והצופות יצטרכו עוד כמה דקות כדי להסדיר את הנשימה: עד לאותו רגע הם לא ראו דבר כזה על המסך הישראלי. אחר כך גם עשרות מיליונים בעולם יתמכרו לאקשן, לאדרנלין, לשפה, לאחווה, למשחקי המוחות, לתחושה שהספה בסלון היא בכלל מוצב קדמי באמצע ג'נין או עזה.
בניגוד לנוהג שהיה מקובל באותן שנים, ואולי בעצם עד היום, "פאודה" לא נזקקה לפרקי התנעה והיא לא בנתה על משפטים די מאוסים כגון "זה מתרומם מהפרק השלישי". הסדרה של רז ואבי יששכרוף נפתחה בתאוצה של פורמולה 1 ולא נפלה למלכודת הבולשיט שמאפיינת יציאות נפוחות מחשיבות עצמית. מאידך, זה לא שהיא נעדרה יומרות: הצגת הדמות של "הפנתר", הטרוריסט שהיטיב לגלם הישאם סלימאן, הייתה לכשעצמה חידוש מרעיש: נבל שאינו רק נבל. היום זה נראה לרוב הציבור כמו מדע בדיוני, וספק אם העונה הבאה של "פאודה" תהיה כל כך סבלנית לצד השני. דבר אחד לא השתנה: זאת תהיה "וואחד פאודה". עינב שיף
שטיסל
עקיבא שטיסל עשוי מעיניים חולמניות, רומנטיקה ועיפרון לצייר את העולם. בפרק הפתיחה של "שטיסל" הוא משרטט למורים בגן חיות, מתאהב באלמנה עם ילד, ובמקום לשבת בסטודיו הוא מלמד בבית הספר היכן שאביו יוסף שלום ("שולם") מנהל. בלילה הוא חולם על אמו המתה. קר לה למעלה. דבל'ה גליקמן כיוסף, אולי במשחקו הכי טוב בקריירה ומיכאל אלוני כעקיבא, נטע ריסקין כגיטי ושירה האס כרוחמה בתה. "שטיסל" לא הייתה הסדרה הראשונה על חרדים, אבל היא סיפרה עליהם מתוך חמלה ואותן עיניים חולמניות שמנסות לעשות חסד עם דמויות שקיבלו על עצמן לחיות בביטחון ועתיד ידוע כי אחר כך מובטח שטוב.
פרק הפתיחה שרטט את הפחדים של מי שינסה לעמוד מול קהילה שלעולם לא תסכים למימוש עצמי. שתעקור כל ניסיון להיות משהו שאינו מסתדר עם הדת. איך תעדיף את הזרות שלך? האם לחיות בתוך עצמך או ברחובות ירושלים? הסוף ידוע ולא ניתן לשינוי. כמו אמו של יוסף שבבית האבות בערוב ימיה פגשה טלוויזיה בפעם הראשונה. ובנה קרע את הכבל מבלי שאמר לה. כי מעדיפים שהיא לא תראה "היפים והאמיצים". טלוויזיה משחיתה גם את מי שעומד למות, והרי היא דקה מגן עדן אז חבל לבזבז בחטא את העולם הבא. יערה יעקב
עספור
“עספור" נפתחת עם המשפט - "מי שלא ממלא כרטיס מזל, לא יכול לבוא לאלוהים בטענות שהוא אף פעם לא זוכה". נשמע כמו משפט מסצנה ב"חגיגה בסנוקר". גם הבעיה המרכזית של הדמויות נלקחה היישר מסרט בורקס: ארבעה חברים שחיים באוטובוס וחייבים מאות אלפי שקלים לעירייה בגלל שהסבא המנוח לא שילם. עורך דין טוב פותר את הבעיה בחמש דקות, אבל זה היה הרבה פחות מצחיק.
לא חסרות קלישאות שהיו מאוסות כבר ב-2010: מזרחי עני שמתאהב באשכנזייה עשירה בהודו, מוסכניק שעוקץ לקוח (אבל זה עוז זהבי, מותר לו), וארבעה חבר'ה שמתרגשים עד דמעות מקנאביס. סצנות שלמות שבהן הם יושבים על ג'וינט ומקשקשים. ובכל זאת, אתה רוצה לראות מה קורה בפרק הבא.
היוצרים גיא עמיר וחנן סביון תפסו רגע מסוים בישראליות, הם הבינו את משבר הדיור שנה לפני שפרצה המחאה החברתית ברוטשילד. גם מריחואנה הפסיקה להיות מילה גסה אלא חלק מרגש מבילוי חברתי, כי בזמנו עוד לא היה טלגרס שמביא לך 50 גרם עד הבית. ההומור ששואב השראה מזאב רווח ויהודה ברקן עובד, והתמימות שמשבר הדיור זה הדבר הכי גרוע שיכול לקרות פשוט כובשת. היום מחירי השכירות של 2010 נראים כמו חלום רחוק. כמה חמודה הייתה המחשבה שהמחאה תזיז למישהו. גיא לייבה
הכל דבש
כמעט 20 שנה חלפו מאז הפרק הראשון של "הכל דבש", ועדיין התגובה המיידית כלפיו היא "וואט דה פאק". זה לא שקודם לא ראינו סלבס מפיקים יהלומים מהחיים הדפוקים והביזאריים שלהם, אבל יעל פוליאקוב יש רק אחת, בין השאר בגלל שמשפחת פוליאקוב יש רק אחת, אבל בעיקר כי מישהו ברשת - אז אחת מהזכייניות של ערוץ 2 - עשה את הלא ייאמן והצליח לא לסרס/להחריב/להרעיב/לפנצ'ר את רעיון הפרא שבו נפו-בייבי מפונקת היא, ובכן, נפו-בייבי מפונקת.
9 צפייה בגלריה
לפעמים נפו-בייבי מפונקת היא נפו-בייבי מפונקת. מתוך "הכל דבש"
(צילום: יוסי צבקר, יחסי ציבור רשת)
איך הנס הזה התרחש? עניין להיסטוריונים של הטלוויזיה הישראלית, שבלי "הכל דבש" הייתה להם הרבה פחות עבודה (או לפחות עבודה מעניינת). גם לא כזה משנה מה בדיוק קרה בפרק הזה, ואיך הוא ביחס לפרקים האחרים. מה שחשוב יותר הוא שהדבר עצמו, יהלום גולמי ומשוגע, נחת כמו מטאור והשאיר אחריו אדמה חרוכה. קיבלתם ויז'ואל? עינב שיף
נחמה
לגיא נחמה (הדמות שרשף לוי יצר ושיחק) יש הכול: הוא "אבא לחמישה ילדים, מפרנס יחיד", יש לו אישה שהוא אוהב, עבודה טובה ובית יפה בהוד השרון. אבל בפרק הראשון של הסדרה, הוא מבין שבעצם את החלום הגדול שלו הוא השאיר מאחור כשהלך להייטק במקום לעשות סטנדאפ.
הדרך שלו להגשים את החלום הזה הייתה יכולה להיות עלילה מעולה לסדרה קומית ומשעשעת, אבל במקום זה בפרק הראשון הכול משתנה שוב כשהוא מאבד במפתיע את אשתו תמר בתאונת דרכים, ונשאר עם הילדים לבד והחלום שהוא כבר לא מוכן לוותר עליו.
כך מתחילה אחת הסדרות הכי נוגות, עצובות אבל גם מצחיקות שנוצרו בטלוויזיה הישראלית. הסדרה גם מתגלה בגאונותה כשנדמה לנו שבפרק הראשון אנחנו יודעים הכול - אבל עד הפרק האחרון אנחנו מבינים שלא ידענו כלום, וכל סודות המשפחה מתגלים אט-אט ומסבירים לנו איך הגענו לרגע המפתיע והמחולל של הפרק הראשון. איה חיות
הטבח
נמרוד (גורי אלפי) החליט לעזוב את ההייטק ולהיות טבח במסעדת השף של דורי (גל תורן). הוא עבר ריאיון עבודה משפיל, וסצנה אחר כך השף המצליח והעשיר משיג עוד סטוץ עם מלצרית, בעיר היחידה בארץ שבה תסריט כזה הוא אפשרי. נמרוד חולם בסתר לעזוב את אשתו וילדותיו ולעשות שורות במועדון עם בנות 20. רק שבשביל לעשות את זה הוא קודם כל צריך לקצוץ סלט - סיטואציה שמקשה שלא להיזכר בוולטר ווייט מנסה רכבים בפרק הראשון של "שובר שורות". הגברים במשבר, והם בוכים בלילה תוך כדי שיחה על קוויאר.
ווייט, אלפי ותורן מחפשים את עצמם. אחד הולך לבשל מת', השניים האחרים נאבקים על משלוח סרדינים שאמור להגיע לשף המתחרה. האם כל מה שגבר רוצה בחיים זה להיות עשיר, מפורסם ועם כמה שיותר נשים? זה לא פוליטיקלי-קורקט לשאול את זה, אבל "הטבח" שמה את זה על השולחן - וחטפה ביקורת צדקנית. באה העונה החדשה של "האח הגדול" והראתה שקונפליקטים על "מיהו גבר" רלוונטיים גם ב-2025. לקו הסיום הגיעו ארז איסקוב ויובל לוי: הרגיש מול המחוספס שרק רוצה לפלרטט. השף דורי הוא פשוט גרסה מצליחה ומתוחכמת יותר של איסקוב - עסוק כל היום בלהראות שהוא הכי טוב בארץ. בסדרות הטלוויזיה כבר לא אוהבים גברים דורסניים וכוחניים, אבל הקהל לא יפסיק לעסוק בפנטזיות הללו ולרצות לצפות בהן על המסך. גיא לייבה
