הבמאי ההונגרי בלה טאר, מהיוצרים הבולטים והמשפיעים בקולנוע האמנותי של העשורים האחרונים, הלך לעולמו היום (שלישי) בגיל 70. דבר מותו פורסם בכלי תקשורת בהונגריה, אולם בשלב זה לא נמסרו פרטים רשמיים באשר לנסיבות הפטירה.
טאר, יליד 1955, נחשב לדמות מפתח בקולנוע האירופי המודרני וליוצר המזוהה יותר מכל עם מה שכונה לימים Slow Cinema - קולנוע איטי, מהורהר ואנטי-מסחרי, המעמיד במרכזו זמן, תנועה ומבט מתמשך. סרטיו התאפיינו בצילום שחור-לבן קפדני, שוטים ארוכים במיוחד, מינימליזם עלילתי ואווירה קיומית כבדה שהפכה לסימן ההיכר שלו.
"סרטיו תובעים מהצופה סבלנות, יכולת התבוננות והתעמקות", כתב מבקר הקולנוע שמוליק דובדבני בריאיון שערך עם טאר ב-2011, "השוטים הארוכים והמשתהים המזוהים עמו, הנופים הקודרים, הצילום בשחור לבן עשיר, והמוזיקה המדויקת - שבידיו של במאי אחר היו אולי נדמים כקלישאה של קולנוע אמנותי - מייצרים חוויה מטלטלת שבסופה נעתקות המילים והנשימה. בלה טאר הוא אמן הקולנוע האחרון".
בלה טאר החל את דרכו הקולנועית בשנות ה-70 המאוחרות, עוד כנער ללא השכלה קולנועית פורמלית, כשביים סרטים קצרים בעלי אופי חברתי-ריאליסטי חריף. סרטו הארוך הראשון, "קן משפחתי" (1979), נעשה בתקציב זעום ובסגנון דוקומנטרי כמעט גולמי, והתמקד במשבר הדיור ובחיי המעמד העובד בהונגריה הסוציאליסטית. גם סרטיו הבאים המשיכו בקו ריאליסטי ישיר, מושפע מהקולנוע החברתי של אירופה המזרחית, עם צילום מחוספס ודגש על מצוקות יומיומיות.
נקודת מפנה מוקדמת הגיעה עם “אלמנך הסתיו” (1984), שבו החל טאר לנטוש את הריאליזם הישיר לטובת סגנון מופשט, תיאטרלי ומלנכולי יותר, תוך שימוש בצבע, קומפוזיציות מדויקות ותחושת קיפאון רגשית. בסוף שנות ה-80 העמיק המהלך הזה עם Damnation (1988), שבו הופיעו לראשונה המאפיינים שיהפכו לסימן ההיכר שלו. הסרט הזה סימן גם את תחילת שיתוף הפעולה שלו עם הסופר זוכה פרס נובל לאסלו קרסנהורקאי - חיבור אמנותי מכריע שהוביל ישירות ליצירת "שטנטנגו" (1994), האפוס שהציב את טאר במרכז מפת הקולנוע העולמית.
הסרט, באורך של כ-7 שעות, נחשב עד היום לאחת היצירות הרדיקליות והמשפיעות בתולדות הקולנוע המודרני. בהמשך ביים טאר סרטים מוערכים נוספים, בהם "הרמוניות וורקמייסטר" (2000) ו"האיש מלונדון", כששיא הקריירה שלו הגיע ב-2011 עם "הסוס מטורינו", שזיכה אותו בפרסים בינלאומיים והוצג כסרטו האחרון.
לאורך השנים, לבד משיתוף הפעולה עם קרסנהורקאי, טאר עבד גם לצד המלחין מיהאי ויג. יחד יצרו השלושה יקום קולנועי ייחודי, פסימי ופיוטי כאחד. לאחר פרישתו מבימוי סרטים באורך מלא, הקדיש טאר את זמנו להוראה, סדנאות והקמת מסגרות חינוכיות לקולנוע, בעיקר במזרח אירופה.
