בשבוע הבא, ה-30 לחודש, יעלה בנטפליקס סרט האנימציה החדש "נימונה", אשר זוכה לביקורות משבחות וצפוי להפוך לפייבוריט החדש של הילדים – ובעיקר הילדות – שלכם. אבל מי שכבר צפה בטריילר יודע שבכל הנוגע לסגנון האנימציה שלו, הסרט לא בדיוק נראה כמו תוצרי האנימציה הממוחשבת שאנו רגילים לראות על המסך שלנו – והסיבה היא השילוב היצירתי של אנימציה ממוחשבת תלת-ממדית עם טכניקות מסורתיות יותר של אנימציה קלאסית, דו-ממדית, הנהוג בו.
"נימונה" – טריילר
(קרדיט: נטפליקס)
אלא ש"נימונה", מרשים ומסקרן ככל שנראה, בהחלט איננו הסרט הראשון שבוחר באסתטיקה שכזאת. בשנים האחרונות ראינו מגוון מרשים של סרטי הנפשה תלת-ממדיים תוצרת הוליווד המסרבים להסתפק בכלים ובעושר שמציע עולם האנימציה הממוחשבת גרידא, ומבצעים סוג של שיבה למקורות בכל הנוגע לטכניקות של עשייתם. אומנם הסרטים הללו עדיין מבוצעים ומוגשים בראש ובראשונה תוך שימוש באמצעים של אנימציה ממוחשבת – כל אופציה אחרת היא פשוט יקרה מדי, בשלב זה - אולם הניסיון להקנות להם תחושה אורגנית יותר, שונה מהנהוג בז'אנר, מחזיר את יוצריהם לעידן הקודם של האנימציה הקלאסית, המצוירת ביד, ה"פרימיטיבית".
"משפחת מיטשל ומלחמתה במכונות", "משפחת ווילובי" (שניהם בנטפליקס), "החתול של שרק: משאלה אחת ודי", "לא רעים בכלל", Entergalactic (סרט האנימציה של המוזיקאי קיד קאדי, גם הוא בנטפליקס) ובקרוב, כאמור, "נימונה" וגם "צבי הנינג'ה: טירוף המוטנטים": כל הסרטים הללו הפציעו בחמש השנים האחרונות, ובאופן לא מקרי בעליל, מדובר בחמש השנים שחלפו מאז יציאתו של הסרט "ספיידרמן: ממד העכביש" ב-2018. כן, מבחינה סגנונית סרט גיבורי-העל זוכה האוסקר של אולפני סוני הותיר חותם של ממש על עולם האנימציה, שבמשך שנים ארוכות נצמד בעיקשות למה שהוא מכיר ואוהב (ומכניס הרים של כסף) עוד מאז ש"צעצוע של סיפור" שינה את המשחק כולו ב-1995. אפילו בפיקאסר, אולפן האנימציה הבוטיקי של דיסני אשר נחשב לאיכותי מכולם, זה שהשאר נושאים אליו עיניים, כבר ניכרים סימני השינוי בכל הנוגע לעיצוב של אלמנטים מסוימים ודמויות ביצירות כמו "נשמה" (2020) ו"אלמנטלי" (2023).
במילים אחרות: עם יציאתו ב-2018 "ספיידרמן: ממד העכביש" נגס בז'אנר כמו העכביש הרדיואקטיבי שנשך את גיבורו, ושינה אותו בהתאם. הוא הביא עמו רוח רדיקלית וניסיונית שהייתה נחוצה נואשות לסוגה קולנועית שהפכה למונוטונית, צפויה ומשמימה, למרות הטכנולוגיה העילאית, המתחדשת תדיר, שמאפשרת אותה. ומה שכה מרגש ומלהיב בכל העניין זה שתחילה נראה כי מדובר היה בשינוי סגנוני גרידא – אולם במקרה של "ממד העכביש" הסגנון והתוכן היו בלתי נפרדים, כך שהאפקט של השינוי נרשם כמשמעותי בהרבה. בהמשכון המופלא "ספיידרמן: ברחבי ממדי העכביש", אשר קורע את הקופות בימים אלו ומסומן כמועמד בולט לזכייה באוסקר עבור סרט האנימציה הטוב ביותר, הסגנון והתוכן כבר הותכו יחד לחוויה קולנועית פסיכדלית ומתפוצצת מיצירתיות שאין שנייה לה. אבל עד כמה באמת מדובר במהפכה? ומדוע היא הגיעה בדיוק בזמן הנכון עבור סוגת האנימציה הקולנועית?
זה מיינסטרים, זה?
עבור האנימטורית והתסריטאית הישראלית לי להב, אשר בין היתר פיתחה סדרות אנימציה בדיסני ויצרה את ערוץ היוטיוב OnlyLeigh, שלו יותר מ-350 אלף עוקבים ומיליוני צפיות, חוויית הצפייה ב"ממד העכביש" הייתה משמעותית. "חוויתי סרט שכמעט לא ייאמן שהוא מיינסטרים", היא נזכרת. "יש בו משחקי שפות אנימטיביות, ערבוב סגנונות, וחזון אקספרימנטלי ברמת הארט-פילם. הוא מצליח לערבב את כל אלה באלגנטיות יפהפייה מבלי שהם מתנגשים או מאיימים אחד על השני, ומעבר להיותו כל כך יפה, האסתטיקה שלו כל כך חכמה. אין רגע ויזואלי מבוזבז שאין מאחוריו משמעות וחשיבה עמוקה".
"ספיידרמן: ברחבי ממדי העכביש" - טריילר
(צילום: באדיבות פורום פילם)
ברמה הטכנית, כאמור, הבסיס לאנימציה ב"ממד העכביש" וב"ברחבי ממדי העכביש" הוא אנימציה ממוחשבת בתלת ממד. אלא שלזו נוספו אפקטים שצוירו בידי שלל האנימטורים שעבדו על הסרט, כפי שנהוג באנימציה הקלאסית – קווי מתאר על פניהם של הדמויות, למשל. באמצעות תוכנה חדשה שפותחה עבור העניין, אותם אפקטים הומרו לצורות גיאומטריות. ואז, אלגוריתמים שנכתבו בידי המתכנתים הקנו לדמויות את אותם אלמנטים שצוירו ביד גם בתנועות שלהם, פריים אחר פריים. כך המערכת בעצם למדה את כוונת האנימטורים – והעניקה לדמויות, שכאמור נוצרו במחשב, בתלת ממד, אלמנטים של אנימציה קלאסית.
אבל זו הייתה רק ההתחלה, מאחר שיוצרי צמד סרטי "ממד העכביש" לא הסתפקו רק בהקניית אלמנטים של אנימציה קלאסית ליצירי אנימציה ממוחשבת, אלא גם ביקשו לשוות לתנועותיהם תחושה של אנימציה מסורתית יותר. ובמקביל, במקום השיטה הנהוגה של 24 פריימים מצוירים לכל שנייה, בחרו בשיטה של 12 פריימים לשנייה – על מנת להשיג אפקט יותר גרפי, כמו פאנל של קומיקס (וכמו בסוגת האנימה שהשפיעה עמוקות על תעשיית האנימציה העולמית, ועוד נגיע אליה). אחראי האפקטים של הסרט, דני דימיאן, הסביר בריאיון לאתר "וולצ'ר" ב-2019 שהאנימטורים של הסרט בחרו בסגנון שהוא מכנה "אנימציה הדרגתית. זה אומר שהאנימציה לא משתנה בכל פריים, הדמויות נותרות כפי שהן במשך פריים, שני פריימים, שלושה פריימים, כך שהתנועה שלהם נראית קופצנית, חסרת מנוח".
ואכן, ברגעים הראשונים של "ממד העכביש" אי שם ב-2018, זה פשוט נראה מוזר – הדמויות נעו באופן מקוטע יותר, פחות חלק וזורם. אבל העין והמוח התרגלו בהדרגה, והשצף הקדחתני של רעיונות, סגנונות, השפעות ומחוות לסגנונות אנימציה ואמנות שונים שהגיעו בהמשך, ובכן, הם כבר הפכו את התנועה החריגה בתוך הפריים לנורמלית.
הטכניקה שבה השתמשו יוצרי "ממד העכביש" ו"ברחבי ממדי העכביש", מדגישה להב, לא הייתה חדשנית במיוחד. "השתמשו בה הרבה שנים קודם כדי להקל מצד אחד על מלאכת האנימציה, ומצד שני ליצור דברים שלא היה אפשר לפני כן. הייחוד ב'ממד העכביש' הוא לקיחת העניין צעד קדימה. אוקיי, שכללנו את המיחשוב כדי להיות כלי, שכללנו את התלת-ממד למקום שנראה מושלם. לאן אפשר לקחת עכשיו את העניין הזה הלאה? לפעמים זה מזכיר לי את איך שהתפתחה האמנות במאה ה-19 עם המצאת המצלמה. ההיפר-ריאליזם שם, יופי, ועכשיו אימפרסיוניזם ואקספרסיוניזם וסגנונות מאתגרים יותר, יותר תעופה על האורגניות שהטכניקה יכולה להעניק".
ריאליסטי? לא תודה
אחד מהעקרונות המנחים מאחורי יצירת האנימציה של "ממד העכביש" ו"ברחבי ממדי העכביש" היה החשיבות של האנימטור בתוך התהליך – אלמנט שהלך לאיבוד בשטף סרטי האנימציה הממוחשבת של האולפנים הגדולים, מוצרים עתירי-תקציב שבהם חשיבות מועטה לתרומה של כישרון כזה או אחר. כאן, ידו של האנימטור ברורה בכל פריים – וזוהי בדיוק הכוונה. במהלך העשייה של צמד הסרטים, האתוס של היצירה היה שונה ממה שנהוג באולפני האנימציה הגדולים - העיצוב והסטייל הוגדרו כחשובים יותר מהדיוק או הריאליזם. כך, עיצובים אבסטרקטיים, אפילו סיקוונסים שלמים באנימציה מופשטת, מצאו את דרכם למוצר המוגמר (שיעור שבפיקסאר הפנימו היטב, כפי שניכר ב"נשמה" שלהם).
חשיבות האנימטור אולי מצטיירת בימים אלו כאירונית במידת מה כשבסוף השבוע האחרון פורסם תחקיר של "וולצ'ר", ובו ארבעה אנימטורים שחושפים תנאים קשים בעת העבודה על הסרט החדש. העובדים, שנותרו אנונימיים, סיפרו כי הם עבדו שבעה ימים בשבוע במשך 11 שעות כשכל הזמן נדרשו מהם שינויים רבים - מה שאילץ עובדים רבים להחליט להתפטר.
עד לנקודת יציאתו של "ספיידרמן: ממד העכביש" ב-2018, סרטי האנימציה ממוחשבת עשו את המיטב שלהם לתאר סביבות ריאליסטיות, גם אם הדמויות שנעו בתוך הסביבות הללו עוצבו באופנים פחות ריאליסטיים. השם שניתן לסגנון הספציפי הזה נקרא The Pixar Look, מאחר שהתוצרים העילאיים של פיקסאר, חלוצת התחום, הפכו לסטנדרט שאליו שואפים כל השאר. "בכל פגישה שהייתה לנו, כולם העלו את 'הלוק של פיקסאר'", סיפר בריאיון ל"ווקס" כריסטוס אוברטנוב, מנכ"ל חברת "לוליפופ" אשר מספקת שירותי אנימציה לאולפנים שונים. "זה לוק מאוד איכותי, והסרטים הללו עשו הרבה כסף בקופות. לעשות סרט אנימציה באורך מלא עולה המון כסף ודורש המון זמן, אז לכולם היה את החלום הפיקסארי הזה, להשיג את ההצלחה של פיקסאר, עם תקציבים של 100 מיליון דולר ואף יותר".
אלא שפיל לורד וכריס מילר, כותבי ומפיקי "ספיידרמן: ממד העכביש", ומי שכבר התנסו בסרטי אנימציה עם לוק מובחן ומקורי משלהם ("גשם של פלאפל", "סרט לגו"), רצו משהו אחר עבור הפרויקט החדש שלהם. הם ביקשו להתרחק מהניסיון ליצור סביבות פוטו-ריאליסטיות ככל האפשר, ולשם כך, בעידודם, הנחו במאי הסרט (פיטר רמזי, בוב פרסיצטי ורודני רות'מן) את האנימטורים שלהם להימנע ככל האפשר מטשטושי-התנועה (Motion Blur) ולצמצם את עומק השדה (Depth of Field) של הרקעים, שני אלמנטים שמחזקים את התחושה הריאליסטית. במקום זה, השקיעו האנימטורים את מרצם בהקניית טקסטורות מורכבות לרקעים הללו, בדומה לפאנלים מסורתיים של קומיקס. על מנת להתיך את אלו יחד, שינו האנימטורים את תהליך הרינדור (Rendering, יצירת תמונה ממודל) של האנימציה שלהם – במקום להזין תאורה, זוויות מצלמה וחומרים למנוע הרינדור שלהם על מנת להשיג תוצאה ריאליסטית ככל האפשר, כנהוג, הם מיזגו את כל אלו יחד עם הסטייל הייחודי שביקשו להקנות לסרט, שכאמור הושפע מאמנות הקומיקס, פופ ארט, פרשנויות אילוסטרטיביות שונות של ספיידרמן כפי שהופיעו בחוברות הקומיקס במהלך השנים, אנימה ופילם נואר. בהמשכון "ברחבי ממדי העכביש" נוספו לאלו שלל סגנונות שונים, כמו אסתטיקת הפאנק רוק (במקרה של ספיידר-פאנק, בדיבובו של דניאל קאלויה) וציורי שמן/אקריליק (במקרה של הנבל, הכתם).
ההשפעה של סוגת האנימה הסופר-פופולרית בשנים האחרונות - אשר ניכרת ברחבי תחום האנימציה העולמי ובתרבות הפופ בכלל, ומתבטאת בסרטי "ממד העכביש" בין היתר בדמותה של SP//dr (פני פארקר, ואריאציית אנימה של ספיידרוומן) - חלחלה גם לכאן. "הדור שיוצר עכשיו אנימציה הוא אחרי הכול דור שגדל על אנימה ששודרה בארצות הברית", אומרת להב, אך מסייגת שמדובר ב"דור שגדל על הרבה מאוד סוגים של אנימציה, כולל כזו שצמחה באינטרנט, וגם Cartoon Network ודיסני TV, בניגוד לדורות שלפניו. הערבוב הזה יוצר בהכרח עולמות חדשים וססגוניים יותר". מבחינתה, מדובר "בסוג של תנועת נגד ליצירה ששלטה עד עכשיו. סגנון דיסני/פיקסארי מסוג כל כך מובהק שהפך למעין פרודיה של עצמו. 'אלמנטלי', שיצא ממש בימים אלה לא מרוויח היטב בקופות, ורוב הביקורת כלפיו היא כמה הוא מיושן יחסית ל'ברחבי ממדי העכביש', וכמה שהוא מרגיש כמו פורמולת פיקסאר. לא הייתי קוראת לזה 'גישה חדשה באנימציה', אלא יותר כמו הר געש שרק חיכה להתפרץ".
וכאמור, הר הגעש הזה בהחלט התפרץ, ובגדול. "נימונה", אשר מפגין את החירות היצירתית, הלא משועבדת לפורמולה הצפודה של ז'אנר האנימציה הממוחשבת, ייצא בסוף השבוע הבא ויפגין את החוב שלו לנתיב שפרץ "ספיידרמן: ממד העכביש". אבל מה שמעניין במיוחד זה האופן שבו ייענו מובילי התחום פיקסאר ודיסני לאתגר היצירתי שהציבו בפניהם סרטי "ממד העכביש", מאחר שאולפנים אחרים – כמו אילומיניישן (עם Migration שלהם שעתיד לעלות על המסכים בדצמבר) ודרימוורקס ("טרולים 3" שייצא בנובמבר) בהחלט מדגימים רצון לפרוץ את המסגרת (זיכיון "טרולים" כבר הדגים בעבר גישה מקורית, עם טקסטורות מודגשות והשפעה מעולמות הסטופ-מושן). הטריילרים לצמד סרטי התאגיד שייצאו בעת הקרוב – "המשאלה" (Wish) של דיסני ו"אליו" של פיקאסר – בהחלט מרמזים על השפעה מסוימת, ולכל הפחות ניסיון לצאת קצת מהתבנית הקבועה, המשויפת אך משעממת של תחום האנימציה הממוחשבת.
"המשאלה"
(דיסני)
"אליו"
(פיקסאר/דיסני)
עבור פיקסאר, ספציפית, מדובר בצורך שייתכן שכבר הפך להישרדותי. ששת סרטיה האחרונים של החברה, החל מ"קדימה" ועד "אלמנטלי", לא סיפקו את הסחורה המתבקשת ממי שבמו ידיה ייסדה את סוגת האנימציה הממוחשבת, והנפיקה במסגרתו שלל יצירות מפוארות ומשפיעות במהלך השנים. צמד סרטיה האחרונים של פיקסאר, "שנות אור" ו"אלמנטלי", הם שממחישים את הבעיה – הראשון מהם נכשל קופתית וביקורתית, השני זכה לקבלת פנים מעט חמימה יותר אך בהחלט לא מרשימה, וצפוי גם הוא להפסיד כסף.
כמובן ששורש הכישלון טמון בעובדה ששניהם לא נרשמו כמקוריים או מעניינים במיוחד ברמה התסריטאית, אולם קשורה לכך גם העובדה שהקהל כבר יודע בדיוק למה לצפות ברמה הוויזואלית – אותה עגלגלות רכה בעיצוב הדמויות, אותה שפה אנימטיבית שמאפיינת את כל תוצרי האולפן, אותו ניסיון להקנות לסביבות המתוארות בסרט תחושה פוטו-ריאליסטית, אפילו כשמדובר בעולמות פנטסטיים כמו זה המתואר ב"אלמנטלי" (שבהחלט הפגין גישה מקורית ושונה בכל הנוגע לעיצוב הדמויות, מתוקף היותן אלמנטים טבעיים).
הלקח שניתן להפיק מהצלחת "ספיידרמן: ממד העכביש" ו"ספיידרמן: רחבי ממדי העכביש" הוא פשוט למדי: שחררו את חרצובות היצירתיות שלכם. דמיון ומשאבים לא חסרים, לא בפיקסאר ולא בדיסני. מה שכן חסר זה האומץ לצאת מהשבלונה שכלכלה את ענקי האנימציה הללו במשך יותר מ-20 שנה – אותו סוג אומץ שהפך שני סרטי אנימציה/גיבורי-על לתופעות תרבות פופ זוכות פרסים וחוצות-קהלים. זה בהישג יד, רק הקוחונס הנדרשים הם שחסרים לפי שעה.
