בעוד כחודשיים וחצי פול מקרטני יחגוג יום הולדת 84. בגילו המתקדם למדי, אחד מהמוזיקאים הכי חשובים, מצליחים ועשירים בהיסטוריה יכול היה להתרווח לאחור על הכורסא באחת מהאחוזות ובתי הכפר שלו, לשחק קצת עם הנכדים אחרי הצהריים על השטיח או סתם ליהנות מהשנים שנותרו שלו. מקרטני אולי שמע בחצי אוזן שיש אפשרות שכזו, אבל הוא בחר לדפדף אותה ולהמשיך לעבוד. אחרי שסיים לשווק את הסרט התיעודי של קריירת הסולו שלו בסבנטיז, בחמישי האחרון הוא שיחרר את סינגל הראשון מתוך האלבום המתקרב וה-18 שלו, The Boys of Dungeon Lane שיגיע – אם עוד נהיה כאן - בסוף חודש מאי. מקרטני אפילו הכריז על סיבוב הופעות נוסף שאליו הוא מתכוון לצאת בקרוב. לא בגלל שהוא צריך, אלא כי הוא מאוד רוצה.
Days We Left Behind, הסינגל הראשון מהאלבום המתקרב של מקרטני הוא שיר געגועים, שבו הביטל לשעבר מביט לאחור על חייו, כמי שמבין שהגיע לשלב הסיכומים. האלבום המלא אמור לעסוק בין היתר בילדותו של המוזיקאי בליברפול שלאחר מלחמת העולם השנייה וביחסיו עם חבריו ללהקה ששינתה פעם את העולם וגם את כל מי שהאזין לה. בגיל 84 מינוס חודשיים, כל מה שנשאר למקרטני הוא הגעגוע למה שהיה פעם. וכנראה שגם לנו, רק שלא בטוח שמאותה הסיבה.
הלחן הטוב של Days We Left Behind מגיע מאזורי החיוג המוכרים של מקרטני, וההפקה של אנדרו וואט מציעה בעיקר גיטרה אקוסטית נקייה שנשמעת חיה ופסנתר פועם ומחמם לב. אבל הקול של מקרטני מבליט את סימני הזמן, ולא לטובה: הוא מצומצם ודקיק משהיה בעבר, ולפרקים אפילו נשמע שהזמר כמעט נשנק. הרעיון אולי היה להציע זיכרון יפה מעבר מפואר, אבל התוצאה היא בעיקר עדות להווה מדאיג. מסתבר שלא רק חובבי המוזיקה מזדקנים ומתחילים לאבד עניין בצלילים חדשים, גם האלילים שלהם הם בני תמותה.
מוזיקה אמורה לנחם אותנו בזמן קשים. וממש לא צריך לפתוח את החלון כדי לדעת שהזמנים שבהם אנחנו חיים כרגע עונים להגדרה הזאת. הביקורת הזו נכתבה בסיום שגרת הבוקר החדשה שלי בחודש האחרון. למה שפעם הורכב רק מסיבוב קצר עם הכלב ומאספרסו ארוך ראשון, נוספה כעת גם יציאה מהמקלט, לא תמיד בסדר הזה. מקרטני והשיר החדש שלו בוודאי שאינם אשמים בכך, אבל קשה לנתק את תחושת האכזבה מהסינגל החדש שלו, מהתוגה הכללית כאן. מחיים בין חל"ת לבין מקלט (לברי המזל שבאופן אבסורדי זכו לשני אלו), ועם ההפנמה שאין שום עזרה בדרך, ובמקום ארי שואג נאלץ להסתפק שוב בפיהוק מאותו אריה עייף ומשועמם הנמצא בחורף חייו, למרות שכבר עברנו לשעון קיץ ובאופן רשמי האביב הגיע.
אחרי כמה האזנות ל-Days We Left Behind, קשה לטאטא את המסקנה העצובה, שהזקנה קפצה על מקרטני כמעט באחת. לפני כחמש וחצי שנים, באמצע הקורונה, כשהפחידו אותנו שכולנו עומדים למות בקרוב, המוזיקאי הוותיק עוד נשמע חי לגמרי. McCartney III, אלבום הסולו האחרון שלו, שיצא בין סגר אחד למשנהו, אולי לא נשא עימו בשורה, אך הוא היה אות חיים הכרחי. ב- McCartney III מקטרני בחר לנגן על כל הכלים, ולמרות שחלק מתפקידי הנגינה שלו לאורך 11 השירים באלבום נשמעו פה ושם מעט טכניים, הם תרמו לקסם המיוחד של האלבום הקטן-גדול ההוא. גם שם מקרטני ביקש לסגור כמה מעגלים עם עצמו. הפן הרומנטי שלו למשל, שב והתגלה ב-The Kiss of Venus, שנוגן רק עם גיטרה אקוסטית וזרק קצת ל-Mother Nature’s Son של הביטלס. מקרטני של 2020 ביקש להביט הלאה ולקדש מחדש את ההנאות הקטנות של החיים שנמחקו עקב הסגרים ואימת המגפה. מקרטני של 2026 כבר מסתכל במראה האחורית של חייו, וכנראה שגם זורק מבט הצידה אל שעון החול שלו.
כש- McCartney III יצא חשבתי שהוא יהיה האלבום האחרון שמקרטני יזכה להשלים בחייו. הוא היה יכול להיות אקורד סיום נהדר וסגירת מעגל מתבקשת עם אלבום הסולו הראשון והנהדר שהוא הוציא חמישים שנה קודם לכן, שגם בו הוא ניגן על כל הכלים, בלי עזרה מחברים. ייתכן ש- The Boys of Dungeon Lane יפתיע לטובה, ויספק לאוהביו הרבים של מקרטני עדות נוספת לכך שתאוות החיים והיצירה שלו, יכולה לנצח גם את פגעי הזמן, אבל כרגע זה לא נראה כך.
מי שטס לראות את מקרטני מופיע בחו"ל בשנים האחרונות חזר ברגשות מעורבים: מחד, הוא צפה (שוב או בפעם הראשונה) באגדה על הבמה; מאידך הוא הבין שמהאגדה הזו נותרו בעיקר זיכרונות, ושכבר אי אפשר לטשטש את העובדה הכואבת שהזמר ששר על הבמה מתקשה במלאכתו. אין לי מושג איך ייראה הסיבוב הבא (וכנראה האחרון, או שלא) של מקרטני, אבל הקול שלו הולך ומצטמצם. אפשר להבין את הרצון והצורך שלו להמשיך וליצור מוזיקה חדשה - ולהופיע עם הישנה - כל עוד הוא יכול, רק שלא בטוח שהעקשנות הזו מנחמת את אוהביו הרבים או תורמת למורשת האדירה שלו.
