בריאיון בוועידת "עולים מכל הלב" של "ידיעות אחרונות", ynet ו"ווסטי", בשיתוף משרד העלייה והקליטה והסוכנות היהודית, אירחה סמדר שיר את השחקנית סנדרה שדה והמשורר רוני סומק, שסיפרו על ההתמודדות שלהם עם עלייתם לישראל, הקשיים שכרוכים בעלייה בגיל מוקדם - והאופן שבו העבר שלהם, במקום אחר, עם שפה אחרת ותרבות אחרת, עדיין נוכח בחייהם. צפו:
(צילום: אורי דוידוביץ', משי בן עמי, סטס קפולו)
"כל יום אני מנסה מחדש להיפטר מהמבטא", צוחקת השחקנית סנדרה שדה, שעלתה מרומניה כשהייתה בת 15, "וזה לא מצליח".
אבל את שחקנית, את אלופה בלסגל לעצמך ניואנסים.
"כשאני רואה הצגות ששיחקתי בהן לאורך השנים, אז המבטא שלי היה הרבה יותר חזק. לאורך השנים ניסיתי לרכך את זה. אני לא רוצה לדבר כמו שקרובי משפחה שלי מדברים עדיין, אני מנסה לרכך את הרי"ש, ואני עובדת על זה כל הזמן. אבל עדיין אין הצלחה אבסולוטית, כמובן".
היום את מרגישה ישראלית במאה אחוז?
"מאה אחוז? אני רחוקה מלהרגיש מאה אחוז".
"אני הפכתי לישראלי ביום הראשון של כיתה א'", מספר סומק, שעלה מעיראק לפני שמלאו לו שלוש. "גרתי במעברה על גבול חולון-בת ים. בכל תמונות הילדות שלי אני מצולם עם ז'קט ועניבה, ואני מסתובב כמו ילד בגדדי שחונך בחינוך אנגלי. הייתי חצי יום בגן, כי סבתא שלי נבהלה כשראתה אותי יושב בארגז חול עם עניבה וז'קט. היא הוציאה אותי משם, וביליתי את הילדות שלי בבתי הקפה של העולים החדשים המבוגרים בכיכר סטרומה בחולון".
"ביום הראשון של כיתה א' הילד רוני מגיע עם העניבה הכי יפה ועם הז'קט, והמורה אומרת: 'עכשיו כל אחד יעלה על הכיסא, יגיד איפה הוא נולד וישיר שיר'. בפעם הראשונה, אני שומע את כל ה'סלינו על כתפינו' והשירים האלה. ואני מתלבט אם לשיר שיר בערבית או לשיר שיר באנגלית. אני עולה ושר את My Heart Belongs To Daddy, וכולם מסתכלים עלי. בסוף היום המורה אומרת לאמא שלי: 'הוא היה נפלא, אבל בית ספר זה לא חתונה'. ואז אני מבין שאני עובר לחולצה קצרה, למכנסיים קצרים ולסנדלים. הרגשתי שאני מקבל את החוקים של המקום הזה... הרגע הזה ש'מגיירים' אותך, שכאילו מנסים להפוך אותך לצבר, הוא רגע נהדר - אבל הוא גם קשה".
