כמו אשת לוט של הפרברים, כבר עשרות שנים שהיא ניצבת קפואה. נושאת בשתיקה את הקניות שלה. יש משהו מלא חיים במבט הכבוי שלה, בתנוחת הגוף העייפה. גם כשמבינים שמדובר בפסל, בעבודת אמנות, המוח עדיין מופתע לגלות שזאת לא אחת המבקרות בתערוכה, כשהיא צצה מדי פעם, בזווית העין. בימים אלה מבקרת במוזיאון תל־אביב, ממשיכה את מסע הקניות העגמומי שלה, שלעולם לא יגיע ליעד. האמן האמריקאי שיצר אותה בשנות ה־70, דוויין הנסון, העניק לדמות הזאת - אישה כסופת שיער, שמנמנה, את השם "קונה צעירה". שם סרקסטי ואולי גם אוהד שמרמז על מצבה הקיומי - קנייה, צבירה, ציפייה מתמדת. מצב של הזדקנות ילדותית. מצד אחד היא נראית כאילו נשלפה מהרחוב. מצד שני היא עצמה מזכירה צעצוע.
על מה יכולה לחשוב אישה כזאת? מה מסתתר מאחורי הבעת התשישות שלה? ספר כמו "#חמלה" בהחלט עוזר לנחש. הנובלה שכתבה רונית ידעיה לוקחת את הקריקטורה האנושית הזאת - אישה, צרכנית, נציגת המעמד הבינוני - וכמו משגרת אותה לישראל העכשווית. במקום שקי קניות, הספר מצייד אותה במקלדת, בחשבון פייסבוק, ובמנות גדושות של בוז וחוסר סיפוק. "בערב ישבתי בגינה וניסיתי לעבוד בלהעריך את מה שיש לי", היא כותבת באחד הפוסטים הראשונים בספר, שמלמדים את הקוראים על חייה. "אני עדיין חושבת שזאת הייתה טעות לעבור לגבעת אולגה; פרובינציה. משעמם". על חיי הנישואים שלה אפשר ללמוד מהדיון בגינה בפתח הבית שלה ושל משפחתה הקטנה - אם בכלל "אפשר לקרוא לדבר הזה 'גינה', אולי שטיחון כניסה". הגינה אינה גינה, הדשא הפך ליבלית, לעשב טפיל. ושניהם מדומים לבעלה, "ששותה ממני את כל הכוחות שלי, לא תורם כלום בבית, בקושי מוציא משכורת. הייטק! שמענו גבר־גבר גר כאן, לא איזה סמרטוט מסמורטט, גבר־גבר".
הספרות המודרנית אוהבת להיטפל לדמויות כמו הדמות המרכזית בספר; אישה צעירה ומאוכזבת, אמא צעירה לילד בגן, בהיריון שני, שמשהו התפספס לה בדרך לחיים שהתכוונה לחיות. ידעיה היא כותבת אנטי־קלאסית, מבחינת סגנון וגישה ספרותית, אבל היא ממשיכה כאן את המסורת של דמויות נשיות כמו אמה בובארי של פלובר או גיבורת "המחרוזת", הסיפור הקצר והסאטירי של גי דה מופסן - שמשלמות בריבית דריבית על המחשבה שהן ראויות לחיים אחרים, יפים וזוהרים יותר, מאשר חיים בפרוורים, בקוטג' טורי רב־משפחתי, עם נוף לאוטוסטרדה. היא מנצלת את הרגש הכפול של הזדהות ועוינות שמעוררות נשים ספרותיות כאלו, אבל מוסיפה לתסביך הסינדרלה של הגיבורה שלה שכבה של מודעות עצמית פוליטית, כאילו פמיניסטית, כאילו רדיקלית, שגם מתפקדת ברומן כמין תכשיט מזויף וחלול.
כותרת הספר "#חמלה" היא מחווה לפוסטים שלה בפייסבוק, לפעולה המתמדת של תיוג עצמי, שמבקשת תשומת לב והכרה, אבל מבטאת גם משהו מגוחך ושרוט. מצד שני, אי־אפשר רק ללעוג לה, להתבדר, להשתעשע מהתבוסה שהסיפור עומד להלביש עליה. יש משהו אמין בסבל ובמרירות שהיא מבטאת, שבכל זאת גורם לה להישמע כמו בן־אדם. היא קטנונית ועלובה בדיוק כמונו.
מול הרשימות היומניות־פייסבוקיות שהדמות הנשית חולקת עם העולם מופיעה צורה קונבנציונלית יותר של סיפור שמדבבת את עולמו ואת מחשבותיו של בעלה. "הוא נוהג לאבחן את התגובות של המגוון האנושי שהוא נתקל בו כאיש מכירות. יש כאלה שמגיבים לניסיונות השכנוע שלו באופן פיזי: גירוד בראש, יעני מהססים. נגיעה באף: חוסר אמון". חוסר אמון בתוכנות עסקיות, בדימויים של הצלחה הייטקיסטית, שהוא מנסה לשווק. "במכירות, כמו במכירות, אתה צריך לצפות גם לתגובה משפילה; להקטין את עצמך ולהוציא" את הקונים הפוטנציאליים "גדולים". מדי פעם הספר פונה גם לבנם של בני הזוג, בצורת פירורי מחשבות, ציטוטים ודיבורים שהוא קולט ומייצר בבית ובגן הילדים, שיוצרים את הרושם שגם הוא כבר קלט את השיטה, ומתחיל לדבר בשפת ילדים כמו־צרכנית.
אם היינו שמים בצד את האווירה הקרקסית, הפרודית, היה אפשר להשוות את הסיטואציה המרכזית כאן לסרט רגיש כמו "סיפור נישואים". אמא, אבא, ילד קטן. משפחה שעומדת להפוך לאי־משפחה, להתפרק להכאיב ולשנוא. אבל ידעיה לא מוכנה לספק לדמויות הללו או לקוראים את העונג האסתטי של הזדהות והשתתפות בצער. ספר שנפתח בהתייחסות לרצח הסייעת בגן של הילד, להקבלה בין חיי נישואים לעשבים שוטים, טפיליים, לא עומד לרחם על הדמויות או על הקוראים.
הבעיה עם הספר, בעיניי, היא דווקא הפתיחה המצוינת שלו, והעיצוב הקולע של הדמות המרכזית שמייצר שילוב כזה של אמון וחוסר־אמון. נהניתי יותר מהספר כל עוד נשמר בו משהו מוחזק ופרוזאי יותר, שמתוכו מתפרצים חריקות וצלילים יותר פראיים שמסגירים את הדמויות. ברגע שהסיפור פנה לכיוונים סאטיריים וקרקסיים יותר, הוא איבד בעיניי משהו מהייחוד ומהריכוז שלו, וקיבל אופי קצת פחות מחייב ומעורר סקרנות.
גם ככה, שווה לתת לספר הזה הזדמנות. ידעיה היא יוצרת ותיקה של פרוזה ניסיונית ופאנקיסטית באופייה, שמתמחה בגיבורות נשיות עם התבוננות קוצנית, כמו־רובוטית, בעולם. גם אם "#חמלה" פחות מצא חן בעיניי מספרה הקודם, "מינימי" - אני מעריך את השילוב של מרירות ושנינות שמלווים את הקריאה, ואת השיעור המזורז שהספר מציע במדעי הדיכאון: מבוא בשיווק עצמי של סחורה חסרת ערך - חלומותינו.
"חמלה", רונית ידיעה, הוצאת אפיק, 168 עמודים
