בעוד שמרבית נציגי יהדות האינסטגרם והטיקטוק העכשוויים משוכנעים שהיושב במרומים עובד אצלם 24/7, חנן בן ארי מבין שאמונה אינה רק עסקת תן וקח או בסיס לקמפיין המוניים למציאת חן. האמונה שלו, ומתוקף זה גם חלק לא מבוטל מהיצירה שלו, תמיד הייתה יותר מורכבת. בעשר השנים שחלפו מאז שהופיע אלבום הבכורה שלו, "איזון", בן ארי הפך לאחד מהזמרים הפופולריים בארץ, כולל להיטים בשרשרת, הופעות ענק וקמפיין לחברת התעופה הלאומית. עם כל הכבוד לכל אלו, בן ארי עשה דבר חשוב אף יותר – הוא הוכיח שליוצאי הציונות הדתית יש מה להציע גם בשדה המוזיקה הפופולרית.
עד לפני עשור היה קשה לדמיין שבוגר ישיבת הסדר יהפוך לכוכב פופ בישראל. בעקבות ההצלחה של בן ארי, המסלול הזה כבר נראה לגיטימי וטבעי לגמרי. עבור חלק לא מבוטל מהקהל של בן ארי, שמגיע מהמגזר שפעם נאלץ להסתפק במוזיקה שצומצמה לתוכניות המסורת במוצאי השבת בערוץ היחיד, והורכבה מפרקי חזנות וממקהלות ילדים ששמם מתחיל ב"פרחי" ומסתיים עם שם של עיר גדולה בחו"ל (נגיד מיאמי או לונדון) - מדובר בבשורה. אך כזו שמצריכה גם אחריות ומעוף, שלרוב בן ארי ידע כיצד לשמור עליהן.
לפני כשלוש וחצי שנים, כשהופיע אלבומו הקודם "יש כאן יותר מזה", כתבתי כאן שזוהי ככל הנראה היצירה הכי חשובה ושלמה שלו שהיטיבה להציג את ההתפתחות המתבקשת שלו כאמן. הארכיון - וגם ויקיפדיה - זוכרים הכול, אך לא רק בגללם אני ממשיך לעמוד מאחורי המילים ההן, אלא גם מכיוון שהאלבום החדש של בן ארי, "לא המשוגע היחידי", לא מצליח להתעלות מעל קודמו. למרות שלאורכו ניכר עד כמה יוצא ממשיך לחפש את המקום הנכון לו.
זה מפתיע דווקא בשל הנסיבות שבהן נוצרו 12 השירים המרכיבים את האלבום החדש – לאחר טראומה לאומית (מלחמה ארוכה וכואבת שלא ברור האם הסתיימה באמת) ובעקבות משבר אישי (פרידה מאשתו). שני הנושאים האלו הם הכביש שעליו נוסע האלבום החדש, ולמרות שאפשר לאתר בו כמה וכמה רגעים יפים וכנים, בן ארי גם נופל לא פעם לאורכו לבורות קלישאתיים שבעבר הוא היה מצליח לדלג מעליהם. הפספוס הזה בולט בעיקר בשיר הנושא שבו שורות ישירות כמו "אז תכתוב על עצמך / ממה אתה מפחד? / תכתוב על אהבה שלא מצאו לה הפי-אנד / תכתוב / איך זה לחזור לבית ריק / איך זה שבית מתפרק", פוגשות את העיבוד של תומר בירן שמושך למן פופ-אלקטרוני-מונוטוני-שבלוני שמזכיר קצת את "בית משוגעים" המרגיז של רן דנקר, ולא לטובה.
איכשהו אחד מהלהיטים הכי גדולים באלבום החדש – לפחות לפי מניין ההזרמות בספוטיפיי כרגע – הוא גם השיר הכי חלש כאן. גם "גל עיניי" המגיע לקראת סוף האלבום, די מאכזב. הביט האלקטרוני וההפקה הדאנסית המשלבת ניגון חסידי ישן די צפויים, ושורות כמו "עוד יהיה לך ט-ו-ב / עוד יהיה לך ש-ק-ט", לוקחות את בן ארי למקום פחות מעמיק. לעומת זאת, השיר שמגיע מיד לאחר מכן, "לב אמיץ", הוא אחד מרגעי השיא כאן, המדגים שכשבן ארי – וגם המפיק הצמוד שלו, בירן – מנסים להגיע קטנים, הם גם יכולים לצאת הכי גדולים. עם תועפות של כנות ("התחתנת בן עשרים, העתיד היה פתור ומשורטט / עכשיו הכל קורס לאט לאט בבת אחת") ורגש ("פתאום, כל השירים והסרטים כולם עליי / כשאני בוכה על החייל שמת באמת / אני בוכה על ילדיי"), ולחן פשוט יחסית ולא מתאמץ, בן ארי פוגע בול, וגם מצליח לגעת באמת במאזין.
"אהבת חיי", שמגיע לאחר מכן היא בלדה יפה שמציעה תנועה טובה עם גיטרות נעימות ויציבות, שעל אחת מהן מנגן אבי סינגולדה. ואגב סינגולדה, נראה שההשראה הגדולה ביותר של בן ארי כאן מגיעה מכיוונו של שלמה ארצי – לא זה שמשלהי הסבנטיז ועד ראשית הניינטיז, אלא זה של 25 השנים האחרונות. הדמיון המסוים הזה בולט הן בלחנים ובעיבודים, והן בכתיבה. את "את ההוכחה שיש אלוהים" למשל, בן ארי פותח עם השורה "אומרים שחוש הריח היחיד שלא נפגם בחטא ההוא", שהייתה יכולה להופיע בווריאציה כזו או אחרת בעשרות שירים של ארצי.
ב"סתכלי למעלה" (שנכתב ביחד עם פאר טסי ואיתן דרמון) הדמיון בין השניים מגיע דרך מבנה השיר, עם הגיטרות האקוסטיות הלא מאוד מאיימות שמחזיקות אותו. גם "עכשיו כן" יש משפט שהיה יכול לצאת בעבר מהעט (או המקלדת) של ארצי ("בדרך חזרה ממיאמי / צופה בסרט על דילן"), וגם תפקיד הגיטרה האקוסטית שמחזיקה את השיר, מזכירה לא מעט עבודות שמאפיינות בדרך כלל את סינגולדה, זאת למרות שכאן מנגן עליה יהל דורון.
בעוד שבמשבר נישואיו בן ארי מטפל כאן בהצלחה חלקית בלבד, על המלחמה הוא כותב פשוט וטוב יותר. כמו למשל ב"אחי" המצוין, המוקדש לאחיו עמיחי שנכתב בעקבות הודעת פרידה מטלטלת שבן ארי קיבל ממנו במהלך שירות המילואים שלו. "זה שיר שעוד נשיר אותו ביחד / נשיר ואז אתה תצחק בקול", הוא שר כאן בערבוב מדויק של כאב ותקווה, וכבר אפשר לדמיין את האלפים שצועקים אותו בהופעות הבאות של בן ארי.
עשור אחרי שקבע ש"החיים שלנו תותים" בן ארי כבר הפנים שהמציאות כאן מורכבת וכאוטית בהרבה. אבל כפי שהוא שר בבלדה היפה החותמת את האלבום, "רוזמרין" ("אלף מזמורים ומיליוני תפילות / כל הילדים חוזרים מן הקרבות" / המתים ישובו, והשמש גם / הברושים בוואדי, יפרסו צילם"), הוא והקהל שלו חייבים להאמין שהתקווה תגיע יום אחד, פשוט כין אין אפשרות אחרת.
