הזמר דודו זכאי, איש קיבוץ דליה, הבטיח פעם שעוד יהיה טוב בארץ ישראל. כשהשיר האופטימי ההוא יצא, כמה שנים לאחר מלחמת יום הכיפורים וברקע הסכם השלום שזה עתה נחתם עם מצרים, עוד היה אפשר להאמין לו. התקווה הזו, בוודאי בתנועה הקיבוצית (וזכאי הוא גם זה ששר בערך באותם הימים את "טוב לי בקיבוץ" המתוק), נגוזה כשזה שעמד בראש ממשלת הליכוד הראשונה קרא לאותם קיבוצניקים בדיוק - מיליונרים עם בריכות שחייה. באמצע האייטיז, הדשא שהקיף כל בריכת שחייה בכל משק עדיין היה מלא, אבל "המיליונרים" שישבו סביבו כבר היו מסובכים עם חובות עמוקים.
הקיבוץ לא מת, אבל הוא בהחלט השתנה. וה"טוב" שעליו שר פעם זכאי מדליה, הומר לפני כמה שנים ב"סתלבט" קצת פחות מחייב בפי הראפר ג'ימבו ג'יי (ההורים עדיין קוראים לו עומר הברון), איש קיבוץ אור הנר שבנגב המערבי. המילה "טוב" מופיעה גם ב"הכל טוב", האלבום החדש שלו, אלא שזהו לא "טוב" במובן הקלאסי של המילה, אלא מן יהיה בסדר רפה שכזה. לא בטוח שאפשר לדרוש כרגע משהו מחייב יותר.
בשיר הפותח, "מאז שזה קרה" - וכולם יודעים מה קרה לנו אז, ומאז - הוא שר ש"בנו פה עוד חומה, עוד ממ"ד, עוד בית יד לבנים/ תקציבים נשפכים והים אינו מלא/ כמות הילדים שאיבדו פה ת'הורים זה/ אמאלה ואבאלה". בהמשך השיר נכנסות כמו מכונות ירייה ומוזכרת גם "הבלדה לעוזב קיבוץ". אבל הברון, באלבום הכי חשוב ועוצמתי שהוא הוציא עד היום, לא מתכוון ללכת לשום מקום. להפך, הוא יודע שצפויה לו דרך ארוכה וקשה, ויודע לעקוץ את מי שצריך עם שורה כמו "מאז שהפסדנו, לא הפסיקו להגיד פה ניצחון".
"מטורף", השיר המאוד רוקי שמגיע לאחר מכן, הוא תיאור מדויק וכואב של הניסיון להמשיך הלאה אחרי הטראומה ("ובלילה מחבק אותך ורעש שם מעבר לגדר/ בהתחלה עדיין הייתי מתעורר ואז שואל, מה לעזאזל"). ב"יותר מדי" הלחן הסוחף מעלה חיוך, בעוד הטקסט גורם לעיניים לדמוע ("בארומה שבצומת בית קמה/ סטיקרים כיסו את הקירות/ עם משפטים של ילדים שלא מזמן/ רק חלמו להשלים בגרויות"). ב"מאה", שנכתב ביחד עם עומר מור (המפיק איציק פצצתי, שמעורב בכל שירי האלבום בהלחנה, נגינה והפקה), הסולן כבר ממש כועס ("בכיכר הזאת נסעה טויוטה לבנה/ כאן אני עושה קניות/ כאן עוד לא שיפצו ת'מיגונית/ כאן ילדה קטנה שאלה אתם של ישראל?"). אבל הוא גם מנסה למצוא קצת נחמה בערק איילים, ודוחף דרך הפזמון החזק, את רמת האבסורד עוד קומה או שתיים למעלה.
כמתבקש מאלבום שנכתב בידי בן העוטף על מה שקרה לחבל הארץ האהוב שלו לאורך אותו יום ארור, ג'ימבו ג'יי מארח כאן שני שכנים שלו - בעבר ובהווה - משדרות. ב"בואו תראו" מצטרף אליו חיים אוליאל, ו"באוטוטו" יש חגיגה באדיבות קובי אוז והבטחה לשלום שעוד יבוא עלינו כולל החמור הלבן וחליל הרועים הערבי ברקע, לצד שורה מפלחת כמו "פעם כשניגנתי את 'נולדתי לשלום'/ הקהל התחיל לשיר שישרף להם הכפר".
ב"שוב בא הביתה", מהשירים היותר חזקים באלבום, שגם ככה קשה להגדיר אותו כחלש, הוא יורה שורות כמו ("ניידות משטרה בלי סוף עמדו בצד/ וצבא שהגיע/ כמו הקיץ של אביה"), ומארח את רומן שרון המנוח עם הסמפול התמים מראשית הסבנטיז בפזמון, את רבין ז"ל מהאנדרטה בכיכר שמביט בו ואומר לו ש"בסוף יבוא שלום חבר", וגם ציטוט מאביתר בנאי עם הבטחה לקנות מתנות לכולם כשהוא יוצא מזה.
והברון/גי'מבו ג'יי באמת מנסה לצאת מזה. התקווה מגיעה – לצד לא מעט שאלות שמהדהדות גם לאחר סיום ההאזנה לאלבום - לקראת הסוף. ב"מפרש לבן", סינגל הבכורה שמתכתב עם המפרש באותו צבע מ"לו יהי" של נעמי שמר, במן חיבור מתבקש בין הטראומה הלאומית מהסבנטיז לבין הנוכחית. כשג'ימבו ג'יי מונה את הסיבות שבגינן כמה מחבריו בחרו לעזוב (הקורונה והרפורמה), הוא מציין שלו דווקא אין לו תוכנית מגירה. באופן אירוני, נדמה שזו חלק מהתשובה לשאלה מה עדיין מחזיק לא מעט מאיתנו כאן.
התכתבות נוספת עם העבר מגיעה ב"אבא למה" החותם את האלבום, שבו מיקה כפיר בתו של המתופף איתי כפיר שואלת את הברון שאלות חכמות של ילדים שהורים לא תמיד יודעים מה לענות עליהם, עד שהם מבטחים ש"נמשיך מחר" ומאפשרים להם לצפות קצת בטלוויזיה. הסמפול של "אבא סיפור" של יהונתן גפן ומיקי גבריאלוב, הוא לא רק מזכרת מהכותב האמיץ שכבר לא איתנו, אלא הבנה של כותב אמיץ לא פחות בן זמננו, שיודע שלפעמים התרופה להמתקת חלק מהייאוש הנוכחי, היא לחזור לרגע לצלילים שעליהם גדלת.
כבר יצאו כמה יצירות על 7 באוקטובר. חלקן נכתבו לפני מאורעות היום הקשה ההוא והתאימו גם לאווירת הנכאים שהגיעה אחריו. "הכל טוב" היא אחת מהיותר שלמות וחזקות שבהן. לאורך האלבום ג'ימבו ג'יי חוזר ומדגים שמי שימשיך להחזיק אותנו כאן הם אמנים ואנשים שקודם כל שואלים שאלות, ופחות הממשלה שמתעקשת לא לתת להם תשובות.
