כשבמאי הקולנוע ניצן גלעדי רוצה קצת להרחיק את עצמו מהמאבק במחלת הסרטן שאיתה הוא מתמודד כבר יותר משנה, הוא בורח לעולם הקולנוע שהכי קרוב לליבו. לוקח איתו את המצלמה אל הטיפולים והכימו ומדמיין שהוא גיבור הסרט. "בגלל שבאתי מהקולנוע התיעודי תיעדתי הרבה דברים", הוא אומר בריאיון ל-ynet. "אני הכי פוחד מניתוח. אני מעדיף שידקרו אותי, יכניסו לי את כל הכימיקלים האלה, רק שלא יחתכו לי בגוף.
"מורידים אותך באיכילוב לחדר הניתוח ואתה עובר בדרך בכל מיני מסדרונות. לקחתי את המצלמה ועשיתי שוט מדהים תוך כדי - אני מחובר לשקיות והמוט עם השקיות מפריד ביני לבין אימא שלי האהובה שמלווה אותי", הוא אומר ובוכה. "אני מסתכל על השוט ואומר, 'יו, איזה שוט מדהים', וחושב על הפריים ועל התאורה ואיך אני יכול לעצב אותו. הרגשתי כאילו אני נכנס לעולם של אלמודובר. יש רגעים שאמרתי, 'וואט דה פאק, מה קורה לך? אתה במציאות או שלא במציאות?' אני יכול לקרוא לזה בריחה, ללכת לעולם הפנטזיונרי. מצד שני אני אומר, זאת אימא שלי. יש גבול".
"מי שמכיר אותי ישר ידע שמשהו לא בסדר איתי"
גלעדי, 56, שביים סרטים שזכו לשבחים כמו "חתונה מנייר", "כאילו אין מחר", "בחזקת סאטמר" ו"ירושלים גאה להציג", פרסם לפני כמה ימים פוסט נוגע ללב ואמיץ בעמוד הפייסבוק שלו, שבו סיפר על המאבק שלו במחלה. "סרטן. המחלה הארורה הזו התמקמה לה בגופי", כתב אז. "זו כבר שנה שאני מתמודד עם סרטן ושט עם גרורות לכבד. לא חשבתי שהשחור שבו חיינו בשנים האחרונות יוכל להיות שחור יותר. שצבעיו המגוונים, האכזריים, יכולים לנגן על תזמורות של כאב במנעדים וגבהים שונים וליצור מנגינה צורמת כל כך.
"האמת שלא חשבתי שאשתף כאן. זה לא שהסתרתי. כל מי ששאל לשלומי עניתי, ולפעמים אולי קצת בחוסר טאקט, הנחתי את הפצצה בפנים. אין במה להתבייש ואין כאן מה להסתיר (עם בושה והסתרה חייתי מספיק מספר שנים). העובדה שהשיער התחיל לנשור לי בימים האחרונים, גרמה לכך שאכתוב כאן. עכשיו המחלה תקבל את המראה הוויזואלי הסטריאוטיפי שלה, כזה שלא מצריך מילים להסביר, שכן אני חולה.
"עד ליום זה, זה כמעט בלתי נתפס. לא מצליח לקלוט. מעמיד פנים בפני עצמי שזה לא באמת קרה. אולי זו הדרך שלי להתמודד. כאילו אני בסרט, משחק תפקיד. אבל זו מציאות, ומציאות מרה כזו עוד לא חוויתי. זו מגפה. כל יום יש עוד הודעה שעולה בפייס על מישהו שמת מסרטן. אני לא מפחד שהתמונה שלי תהיה הבאה. אני מפחד מהכאב. מלאבד שליטה על הגוף.
"אני מוקף באהבה, ההורים המלאכים שלי, האחים האהובים, המשפחה המורחבת המחבקת והחברים הנדירים שלי. אין מילים שיוכלו לתאר את ההערכה והתודה אליהם. כך שאין מה לדאוג. אני מפציר בכם, לכו להיבדק, תעשו גסטרוסקופיה מכל החורים האפשריים (חחח) וכל בדיקה אפשרית, רק לדעת שהכול בסדר. גילו מוקדם היה משנה את המציאות".
בסיום הפוסט קורע הלב, אחרי שביקש מכל מי שיש לו מידע שיכול לעזור לו בהתמודדות, מידע על מחקר חדש, על טיפולים לא קונבנציונליים, הוא מספר על שני חלומות שהוא רוצה להגשים - הראשון, לערוך תערוכת צילומי סטילס של הצילומים שלו, והשני, להעלות את העיבוד של המחזה שכתב לפני המחלה לסרטו המצליח "חתונה מנייר".
למה היה חשוב לך לשתף את כולם במחלה?
"אוטוטו עוד כמה טיפולים כבר לא יהיה לי שיער", הוא אומר ומורט כמה מזיפי שיער הפנים שלו שנושר בעקבות הטיפולים. "מי שמכיר אותי ישר ידע שמשהו לא בסדר איתי. אני מצטער להגיד את זה, אבל זה סוג של מגפה. אני רוצה שידעו וזהו. כגיי, הייתי תקופה כל כך ארוכה בעולם של הסתרה, וממש אין לי כוח לזה.
6 צפייה בגלריה
"לא ידעתי בכלל איך להתמודד עם זה ומורן הייתה ממש בשוק". מתוך הסרט "חתונה מנייר"
(צילום: אוריאל סיני)
"היה לי נורא חשוב להגיד את זה כדי שזה ייכנס למודעות כי אם הייתי עושה את הבדיקה הנכונה בזמן, הסרטן לא היה מגיע לכבד, והיה הרבה יותר קל לטפל בו. היו עושים לי רק ניתוח, בלי כימו. זה שהגעתי למצב שיש לי גרורות, זאת הקטסטרופה. אתה יודע כמה פעמים אנשים אומרים לי 'אני מפחד', אבל אם הם יבדקו בזמן הכול יכול להיות אחרת.
"הכי חשוב לי שאנשים לא יסתירו שהם חולים. בא לי לצעוק ולהגיד לא להסתיר. לדבר. גם ככה אתה מתמודד עם משהו נורא קשה, אז מה הרעיון בלהסתיר את זה? אנשים יכולים לשאול ולדבר".
איך סיפרת קודם על המחלה?
"אני זוכר שסיפרתי למורן רוזנבלט (חברתו הטובה, זוכת פרס אופיר על התפקיד בסרט 'חתונה מנייר' – י"ב), כשעוד הרגשתי ממש בסדר. היא הסתכלה עליי ואמרת, 'יו, מה קורה? נראה שרזית'. אמרתי לה בצחוק, 'כן, סרטן מרזה'. לא ידעתי בכלל איך להתמודד עם זה ומורן הייתה ממש בשוק".
איזה תגובות קיבלת על הפוסט?
"נורא הופתעתי והתרגשתי מהתגובות. אנשים כתבו דברים שעזרו לי וקישרו אותי עם מי שיכול לעזור בהתמודדות עם המחלה".
הוא גילה את המחלה די במקרה. "תמיד היו לי עניינים עם הכבד", הוא מספר. "בהתחלה הייתי שותה בצורה לא פרופורציונלית, ונראה לי שדפקתי את הכבד. זאת לא הייתה התמכרות תודה לאל. היה לי כבד שמנוני שהיה כל הזמן בבדיקה, והייתי צריך להיות בדיאטות כדי לשמור עליו. בסוף הרגשתי משהו מוזר. הייתי בפריז בפסטיבל סרטים אחרי 7 באוקטובר. נפל טיל ממש קרוב לדירה שלי, ונכנסתי לדעתי לפוסט טראומה, לכן מצאתי כל מיני דרכים להקדים את הנסיעה.
"בשהות שם ישבתי לארוחה אצל חברה והרגשתי שמשהו מוזר עולה לי מהוושט. אחרי שבוע-שבועיים נסעתי לחבר לדרום צרפת. עצרנו בדרך לאכול והרגשתי שהאוכל לא יורד כמו שצריך. אימא שלי המלאך היא אחות. כשחזרתי, היא אמרה לי, 'תלך לעשות אולטרה סאונד של הכבד'".
ומה היו התוצאות?
"הרופא מסתכל עליי ואומר, 'תגיד, בשביל מה באת? הכבד שלך לא שמנוני. הכול בסדר'. אפילו לא הסתכלתי בפירוט תוצאות הבדיקה. בדרך הביתה החלטתי להסתכל. אני מגולל למטה ורואה שכתוב שם: 'דחוף ללכת להיבדק. חשד לפיזור משני'. אימא שלי הבינה מיד שמשהו לא בסדר. עשיתי גסטרו מלמטה והכול היה בסדר. חשבו שזה כמו שומה, ואמרו לי שאני חייב לעשות גסטרו גם מהפה כי התלוננתי על הבליעה.
"אחרי כמה ימים התקשרו ואמרו, 'יש לך כנראה גידול'. עשו לי אבלציה (הליך רפואי להרס ממוקד של רקמה חריגה – י"ב), והורידו גידול אחד של שלוש סנטימטר. יש לי גידול נוסף של יותר מחמישה סנטימטר בין כלי דם שאי אפשר להוציא אותו. אני בכימו של כמעט שנה, מהקשים שיש".
מתי סיפרת להורים על הסרטן?
"ישר. לאימא שלי אני מתקשר על כל דבר, גם על נקודה קטנה באצבע. הייתי בסשן של שיחות אצל הפסיכולוג, והרופא התקשר, אז יצאתי החוצה להתקשר אליה. בשביל ההורים זה שוק מוחלט. הם מלווים אותי כל הזמן. אם אימא שלי לא הייתה שם, אני לא יודע איך הייתי עובר את זה. היא מגיעה לכל טיפול. באיכילוב לא מאמינים למסירות הזאת. מעבר לזה שהיא אימא שלי, היא הייתה אחות 45 שנה. אני יכול לשאול אותה על כל דבר. היא מלאך. גם אבא שלי מאוד דואג לי ועוזר. גם החברים והאחים שלי עוטפים אותי. כולם אומרים לי, אתה תנצח. אתה אמיץ'".
6 צפייה בגלריה
"לאימא שלי אני מתקשר על כל דבר, גם על נקודה קטנה באצבע". ניצן גלעדי ואימו
(צילום: אוסף פרטי)
אתה בהחלט אמיץ.
"אני לא רואה את זה ככה. אני לא חושב שאני אמיץ או חזק. אני מתמודד. אי-אפשר להסביר חוויה כזאת נוראית. כל שבועיים במשך השנה אתה בכימו שעות על גבי שעות. רק פעם אחת היה לי חודש הפסקה".
מה אמרו לך על הסיכויים שלך?
"הרופא אמר לי, 'אני לא יכול להגיד לך עוד כמה זמן נשאר לך. אנחנו פשוט מנסים להחזיק אותך בחיים עוד כמה שנים'. העוצמה של המחלה יורדת, אבל הגידולים בכבד ממשיכים לגדול. בינתיים התאימו לי תרופה חדשה, שמתאימה ספציפית לסרטן שלי. נראה עכשיו מה יקרה עם הטיפול הזה. הלוואי והיא תעזור. הלוואי. קיבלתי אותו בפעם הראשונה לפני שבועיים בבוסט של 150 שזה חזק נורא, טיפול ביולוגי פלוס כימי, וזה גמר אותי. לא יכולתי לזוז. מפוצצים אותך בכדורים. אתה לא מבין מי אתה בכלל. ביום שני האחרון קיבלתי חצי מהכמות של הביולוגי יחד עם הכימי. היום עוד לקחתי סטרואידים. אני עדיין מרגיש חלש ולא במיטבי, אבל לא כמו שהרגשתי לפני שבועיים".
"הלוואי שאני אנצח, זה מה שאני הכי רוצה"
באוגוסט 24' סיים גלעדי לצלם את סרטו החדש "ואהבת", בכיכובם של מיכאל מושונוב ויעל אלקנה. סיפורם של זוג חרדי צעיר - מורה ליוגה שנשואה לתלמיד כולל מיוסר. האהבה ביניהם גדולה, אבל הם לא מצליחים להביא ילד לעולם. כשהאישה מגלה סוד שהסתיר ממנה בעלה, את עובדת היותו גיי, הוא מחליט לפנות לטיפולי המרה כדי להציל את אהבתם.
למה בחרת לעסוק בעולם החרדי?
"אני בא ממשפחה דתית לשעבר, שחלק גדול מהמשפחה המורחבת שלי עדיין דתית וחלקה חרדית. כשהייתי צעיר שמעתי לא פעם את המשפטים הבאים - 'ואת זכר לא תשכב משכבי אישה תועבה הוא', ביחד עם הפסוק 'ואיש אשר ישכב את-זכר משכבי אישה, תועבה עשו שניהם, מות יומתו דמיהם בם'. המשפטים האלה השפיעו עליי וערערו אותי. הרבה שנים רציתי לעסוק בנושא טיפולי ההמרה, והסרט העניק לי את ההזדמנות לגעת במורכבות של התהליך הזה".
עכשיו, לצד השלמת העבודה על הסרט חשוב לגלעדי לסיים את המחזה שכתב ושאנשי תיאטרון גילו בו עניין, ולהמשיך להיאבק במחלה. "ברור שאני רוצה להמשיך ליצור, ועוד הרבה", הוא אומר, "חשוב לי לגמור את הסרט כמו שלעמוס גוטמן היה חשוב לסיים את סרטו האחרון.
"אני אומר לחברים שלי, שאם לא ימצאו איזשהו פתרון למחלה, אין לי מה לחיות ככה. מה, אני אהיה כבול כל הזמן למיטה ואחכה לשבוע הבא כדי שיעשו לי עוד טיפול? זה לא חיים. תודה לאל הספקתי לעשות הרבה דברים בחיים. חוויתי כל כך הרבה דברים. אין לי עוד הרבה 'וי' לסמן. הסתובבתי בעולם. חייתי שש שנים בניו יורק, למדתי בבית ספר שהכי רציתי ללמוד בו בניו יורק, אז אני לא מרגיש שאם זה ייגמר זה אוי ואבוי.
"הלוואי שאני אנצח, זה מה שאני הכי רוצה. הרופאים אומרים שזו מחלה כרונית. עד הטיפול החדש הם לא הצליחו להשתלט עליה, ועכשיו הטיפול החדש נתן איזושהי תקווה. במלחמה עם איראן, כשההורים שלי שהו איתי שבועיים בממ"ד - שלושתנו באותה מיטה - אתה אומר לעצמך, לא מספיק שיש את כל זה, יש לי גם את כל ההתמודדות עם הסרטן.
"אמרתי לך כבר שהכול אצלי זה הסרטים. אני רואה את התמונה הזאת שאני נוסע למלון רחוק ולוקח כדור וזהו. להגיד לך שאני אעשה את זה? אני לא יודע אם יהיה לי את האומץ. אנשים אומרים לי, 'אל תגיד את הדברים האלה. אל תדבר על המוות'. אמרתי, 'למה? זה חלק מזה. צריך לדבר על זה. ואם זה יקרה ולא דיברנו, זה ישנה?
6 צפייה בגלריה
"כשיש לך ראש יצירתי, לפחות אתה יכול לדמיין דברים וזה מאוד עוזר". ניצן גלעדי
(צילום: אוסף פרטי)
"אם היה לי ילדים זה היה אחרת. יש לי משפחה שאני מאוד אוהב, הורים ואחים מדהימים, ואמרתי את זה גם להם. השבעתי אותם: 'אם אני מדרדר, אתם עוזרים לי. אין מצב שאסבול'. ממש לא צריך להאריך את החיים בכוח. מזל שיש לי גם את היצירה. כשיש לך ראש יצירתי, לפחות אתה יכול לדמיין דברים וזה מאוד עוזר. אתה יודע למה אני מתגעגע?"
למה?
"לשתות הקפה ושהוא יורד רגיל, ולא שאני לוקח ממנו קצת ועולות לי בועות למעלה. פתאום הדברים הכי קטנים, הבייסיק, מעניינים אותי ולא נסיעה לחו"ל או לריטריט. אני בן אדם ששותה הרבה קפה, והיום אני לא מצליח לשתות קפה אחד. אני מצליח לקחת כמה שלוקים וזהו. קודם כל זה לא טעים לי, ושנית, עולות לי בועות כשאני שותה משהו חם.
"אני בן אדם הכי פנטזיונר, הכי חולם, הכי עם שאיפות רחוקות. כרגע, בשלב שבו אני נמצא, אין לדברים האלה את אותה משמעות. פתאום אני רוצה להרגיש את הגוף כמו שצריך ולא כמשהו שמעורבבים בו כל מיני כימיקלים. אני רוצה לחוות את הדברים שפעם היו הכי מובנים מאליהם".
