כ-20 דקות לתוך המופע ZŌ (פיל ביפנית) של להקת המחול בת שבע נכבים האורות. זוהי לא סתם החשכה של המסך אלא של האולם כולו. חושך מצרים. אי אפשר לראות כלום, אבל אפשר לשמוע סאונד שבוקע מרמקולים ניידים, שנושאים רקדנים, שהולכים במעגל. הסאונד בא והולך, כשם שהם מתקרבים ומתרחקים. בהתחלה זוהי חוויה מלחיצה, מפחידה אפילו. אבל לאט לאט מתמסרים להמייה הזאת של הקול, לומדים להיאחז בה, להתאים אליה את הנשימות ולהתמסר אליה.
הקול - בין שמדובר בסאונד, מוזיקה או שירה חיה - הוא כמעט עוד רקדן ביצירה החדשה של הכוריאוגרף אוהד נהרין. אנחנו נפגשים איתו כבר בהתחלה, כשהרקדנים משלבים ידיים במעגלים קטנים וצפופים, וצועקים אל עבר הקהל שיר שאפשר רק לנחש שהוא ביפנית. אי-ההבנה של השפה גם היא חלק מחוויית הצפייה במופע הזה, ומקושרת לדברי הכוריאוגרף (בריאיון שנתן למאיה נחום שחל ב"כלכליסט") לדימוי של מגדל בבל. השפה הזרה וחוסר ההבנה שלה תחזור שוב ושוב במהלך ZŌ – בין שמדובר ברקדן שזועק לחלל מדם ליבו בשפה לא מובנת, דרך שירים שהרקדנים שרים (למעשה צורחים) לעבר הקהל ועד שימוש בעיבוד מיוחד לשיר "כשאור דולק בחלונך" של סשה ארגוב, שמושר על ידי זמרת שהיא קלירלי לא דוברת עברית שפת אם.
הבחירה לייצר במה על רצפת הסטודיו, כשמסביב יושב הקהל במעגל גם היא חלק משמעותי בחווית היצירה ובפרשנות שלה. מערכת היחסים כאן היא לא חד צדדית בין פרפמורים שאמורים לבדר, לבין קהל פאסיבי שיושב בחושך. כאן כשיש אור הוא מאיר את כולם, וכשחשוך כולם בחושך. גם בתחילת המופע, כשנשמעת ברמקולים הבקשה לא לצלם ולכבות טלפונים, הרקדנים מסתובבים קרוב לקהל ומביטים בעיניו. לא באקט של תוכחה אלא של הזמנה - כדי לראות אותנו, כדי שנוכל לרקוד, זה מה שאנחנו זקוקים לו. בהמשך, בקטע שבו הרקדנים מוחאים כפיים לפי הביט של המוזיקה, הם יזמינו את הקהל למחוא גם כן לפי הקצב.
5 צפייה בגלריה
יחסים שונים נרקמים בין מי שבתוך המעגל לבין מי שבחוץ. מתוך המופע ZŌ, של בת שבע
(צילום: אסקף)
צורת המעגל באה לידי ביטוי לא רק בהסדרי הישיבה אלא גם בקומפוזיציה עצמה. לאורך העבודה נרקמים יחסים שונים בין מי שבפנים למי שבחוץ, כשלא ברור לגמרי מי מפעיל את מי, מי מאפשר לאחר לזוז וכן הלאה. אבל המעגל יש בו גם, כך נדמה, משהו נוסטלגי, מנחם כמעט. כמו מוטיב עדין ששזור לאורך העבודה ושמהדהד איזו "ישראל של פעם" כזאת, שבה זזנו יחד במעגלים. אפשר לראות מיני סצנות כאלה לאורך העבודה - למשל כשהרקדנים שכובים על הרצפה, עם עיניים עצומות, ומדי פעם אחד מהם זז קצת, מתמתח, כמו ילדים בשנת הצהריים שלהם בבית הילדים. מערכת היחסים בין הפרט לקולקטיב נחקרת גם היא פה בתצורות שונות. המעניינת ביותר לדעתי היא כשאחד הרקדנים עושה תנועה או צועק/שר - והאחרים כקבוצה מחקים אותו/באים אחריו עם אותה קריאה.
למופע שני קאסטים - זאנה וצ'יפס, שקרויים על שם שמות משפחה של שני רקדנים בלהקה - ירדן זאנה וניית'ן צ'יפס. אפשר לשער שזאת הייתה דרך לסמן את ההבדל בין שני הקאסטים בחדר החזרות, והסימון התקבע. בכל מופע יש חלוקה לשתי קבוצות - הראשית/המובילה, והקבוצה המשנית/התומכת. ההבדל בין הקאסטים הוא מי רוקד את התפקיד הראשי/המשני. בניגוד ל"החור", ששם השוני בין הקאסטים היה מגדרי, ויצק משמעות חדשה לכל ביצוע, כאן אני חייבת להודות שהשוני בין הקאסטים לא עשה את אותו אפקט. בוודאי שאפשר לראות הבדלים בגלל הרקדנים השונים, אבל הם לא ממשמעים מחדש את העבודה.
על כל פנים רקדני בת שבע הם נפלאים, והם ביצעו את הכוריאוגרפיה היפה והעדינה של נהרין היטב פלוס. נפלא לראות כמה חופש נותן הכוריאוגרף לרקדנים להתבטא, גם בקטעי סולו שלהם אבל גם באופן שבו הם מפרשים את הכוריאוגרפיה. ועדיין, אי אפשר לטעות, מהתנועה הראשונה על הבמה ברור שהעבודה הזאת היא של אוהד נהרין. הפעם ליצירה שותפה, פרט לרקדנים, גם ואניקה וורפלנקה, רקדנית הלהקה לשעבר.
זוהי עבודה מוקפדת כל כך לא רק בזכות התנועה והרקדנים אלא גם בזכות כל תומכי היצירה האחרים שלה - כשהראשונים לשבח הם תאי רונה, שותפו של נהרין לעיצוב הפסקול והמוזיקה המקורית, ודודי בל על עיצוב הסאונד. מבחירת הקטעים, דרך איכות הסאונד ועד החוויה של הסאונד עצמו דרך הבאסים שהרעידו את הכיסאות במקומות הנכונים - הכול אפשר ממש להיטמע בעולם הזה שבנה נהרין. שותף ותיק נוסף של הלהקה הוא מעצב התאורה אבי יונה (במבי) בואנו, שתמיד עושה עבודה נהדרת, אבל הפעם לדעתי התעלה על עצמו. לא קל לייצר תאורה בימתית מעניינת בחלל קטן כזה, שבימות שגרה הוא פשוט סטודיו. ועדיין הוא הצליח לייצר ממדים של עומק, סקרנות ורוך.
דווקא התלבושות שעיצבה ארי נקמורה היו לדעתי החוליה החלשה במארג הזה. זה היה אוסף של בגדים "רגילים" יחסית, לצד אוברולים מחויטים, וערבוב בין שני אלה יחד. בחלק מהמקרים התפירה לא החמיאה לרקדנים (בעיקר לרקדניות), מחלק מהבגדים יצאו חוטים שנפרמו כנראה לאורך המופעים והבחירה נראתה יחסית רנדומלית. האם רצתה המעצבת לייצר פה איזה מגוון אנושי? אולי. אני לרוב אוהבת את הבחירות שנקמורה עושה, בעיקר כי היא מעדיפה פשטות וניקיון, שנותנות מקום לכוריאוגרפיה ולא מאפילות עליה. כאן לדעתי היה פספוס.
אז מהו הפיל שבחדר? נהרין משאיר את התשובה בידי הקהל, ובכוונה לא פוסק. ולמרות שהוא עצמו התבטא פוליטית לא מעט בשנים האחרונות, העבודה הזאת משאירה הרבה פתח לפרשנות אישית. בסוף המופע מכניסים הרקדנים משהו שנראה במבט ראשון כמו אלונקה ענקית. כשהיא נפתחת יש עליה ערימת בד צבעונית ענקית, והרקדנים מתחילים לנפח אותה (רק בכאילו, כי היא מתנפחת בעזרת מפוח חשמלי), לצלילי השיר Gimme! Gimme! Gimme! של אבבא. לאט לאט מתברר שלפנינו פיל ענק, צבעוני ומשוגע. כשהוא מתנפח עד תומו הרקדנים מתייצבים מסביבו בפוזות כאילו הם מצטלמים. זוהי סצנה נהדרת שאומרת המון במעט מאוד. הפיל שבחדר, זה שכולנו לא מוכנים לדבר עליו, הופך להיות איזה מונומנט שאנחנו עושים איתו סלפי במקום להידרש אליו. בכלל נהרין הוא אשף הפינאלה - בבניית סצנות סיום, שיש בהן גם איזה רגע של נפילת אסימון, וגם הומור או רגש עז מאוד.
5 צפייה בגלריה
עבודה חכמה, מרגשת בעדינות שלה ועדיין מטלטלת ומעוררת מחשבה. מתוך המופע ZŌ, של בת שבע
(צילום: אסקף)
לא בכדי אזלו כל הכרטיסים ל-ZŌ. זאת עבודה חכמה, מרגשת בעדינות שלה ועדיין מטלטלת ומעוררת מחשבה. אי אפשר לצאת ממנה בלי לשאול שאלות, להרהר על הפיל האישי או הלאומי שלנו. ואחרי שנתיים פלוס של מלחמה ומאבקים בלתי פוסקים, לשבת בסטודיו ורדה בסוזן דלל זה כמו להיכנס ליקום מקביל של יופי.
פורסם לראשונה: 08:06, 24.12.25
