כשמרגרט אטווד כתבה את "סיפורה של שפחה", שיצא ב- 1985, היא שמה לעצמה חוק: היא לעולם לא תכניס לספר פרט שלא קרה כבר בעבר איפה שהוא בעולם המוכר לנו. אטווד חיה אז במערב ברלין ועקבה בדאגה אחרי עליית הימין הדתי בארצות הברית. מנהיגי תנועות כמו "הרוב המוסרי", שהייתה להן השפעה על ממשל רייגן, דיברו בגלוי על החזרת נשים למרחב הביתי וביטול זכויות שהושגו בחוק. החרדה מהתהליך הזוחל הזה הביאה אותה לברוא את גלעד, אותה מדינה דיסטופית שהוציאה לפועל את החלומות הרטובים ביותר של השמרנות הטוטליטרית והדתית. בגלעד בה חיה ג'ון, הגיבורה של אטווד, כשפחה. בסדרה שהתבססה על הספר ויצאה ב- 2017, ג'ון, בגילומה של אליזבת מוס, כבר ניסתה להתמרד, לברוח ואפילו למוטט את המשטר.
"העדויות" - טריילר
(באדיבות דיסני+)
שנתיים לאחר עלייתה לשידור של "סיפורה של שפחה", היא כבר הפכה לתופעה תרבותית אקטואלית ורפרנס מהיר לכל סוגיות Me-Too וזכויות הנשים. הצופים, שחלקם היו לא מסופקים, בלשון המעטה, מהתגלגלות העלילה בסדרה, פנו אל אטווד בשאלות, בעיקר לגבי אופן הנפילה של גלעד וגורלה של הדודה לידיה. אטווד הבינה שהיא עובדת חיונית, והקהל זקוק להמשך. היא כתבה את "העדויות", שמסופר מנקודת מבטן של שלוש נשים שקשורות לגלעד, מתוך ידיעה שהספר יעובד מייד לסדרת המשך ל"סיפורה של שפחה" ויתן מענה לדרישת הקהל וגוף השידור. היא אפילו אימצה את השינויים שעשתה בעלילת "סיפורה של שפחה" הטלוויזיונית כדי שברוס מילר, יוצר הסדרה, פשוט ימשיך את העיבוד משם בתוך גבולות הגזרה שהציבה. העבודה על העיבוד הטלוויזיוני החלה עוד לפני שהספר יצא לחנויות (ב- 2019).
לטוב ולרע, מהעובדה הזאת נגזרים רוב האפיונים של "העדויות", ששלושה פרקים שלה עלו בדיסני+ אתמול (רביעי) ופרק נוסף יעלה מידי שבוע. אם תהיתם, גלעד לא נפלה. היא חיה ובועטת גם 15 שנה מאוחר יותר, והפעם היא לא מבוססת על סיפורה האישי של ג'ון אלא על אלה של שלוש נשים שונות. הראשונה היא אגנס, בתו הצעירה של אחד המפקדים הבכירים בגלעד, בגילומה של צ'ייס אינפיניטי ("קרב רודף קרב" זוכה האוסקרים). היא בורן אנד רייזד בגלעד והיא מקבלת כמובן מאליו את המסלול המיועד לה. היא פוקדת את בית הספר לרעיות, שם היא לומדת מיומנויות חשובות כמו סידור פרחים, צניעות ונימוסי שולחן, ומחכה, אין דרך יפה להגיד את זה, למחזור הראשון שיהפוך אותה לאשה פוריה.
דייזי (לוסי האלידיי) היא נערה שמגיעה מהטריטוריה החופשייה של קנדה. היא נאספת ומושתלת בגלעד כחניכתה של אגנס, כדי לעבור חינוך מחדש ולהשתלב בחברה הגלעדית. אבל יש לה מטרה נסתרת שתתברר בהמשך, והיא מספקת את נקודת המבט של אדם שמביט במשטר וחוקיו מבחוץ. האישה השלישית היא דודה לידיה, אותה אישה סדיסטית שנהנית משליטה בנשים הצעירות. היא מנהלת את בית הספר שבו מוכשרות בנות הקצונה הבכירה, אבל אטווד ומילר אפשרו לה מורכבות אישיותית שנובעת מהאוריג'ן סטורי שמתאר את הנסיבות בהן הפכה לכזו, סוג של "הג'וקר" באישה, שמצליח בעיקר בזכות המשחק השכבתי ורב-המבע של אן דאוד. הציר של הסדרה הוא החברות בין דייזי לאגנס והאופן בו ההבנה של האחרונה לגבי טיב הדיכוי שהיא חווה הולכת ומתבהרת.
מאחר ו"העדויות" נכתב עם הפנים לתסריט, ואטווד נותרה מעורבת מאוד בכל תהליכי הכתיבה, "העדויות" נהנית מקצב ועלילה שמתאימים יותר למסך ומילר והכותבים שלו לא נאלצו לחוג במעגלים בניסיון להמציא עבור ג'ון נרטיבים חזרתיים שבסוף גם עצבנו את הצופים. עולמן של הנערות הוא אינו הדרמה המחניקה, המדוכאת (והמורכבת) שהיו חייה של ג'ון, לפחות בהתחלה. הסיפור של דור הנשים הצעיר נותן ל"עדויות" גוון של דרמת נעורים דיסטופית (מילר תיאר את זה כ"ילדות רעות בגלעד") עם נגיעות של מותחן ריגול קצבי. הברוטליות הקשה לצפייה ב"סיפורה של שפחה" הומרה באימה שקטה שמרחפת מעל הנשים הצעירות, ופה ושם יש הבלחות של הומור ותקווה לעומת היאוש בסדרת האם.
זה לא שיש פה פטנט או בשורה חדשה. אטווד ומילר לא אומרים משהו שהם לא אמרו קודם, ואולי האשמה היא במציאות ולא בהם – זכויות האשה נמצאות בסוג של נסיגה מאז בחירתו של טראמפ ובאופן כללי התחזקות של הימין השמרני, והמראה היא עדיין אותה המראה. אבל הקסם של אטווד, שעובר בצורה חלקית גם בתסריט, הוא היכולת שלה לבנות עולם שלם ואמין, מלא ניואנסים, והפעם גם לאפשר לנו לצפות בו דרך עיניהן של דמויות שמשלימות איתו ומקבלות את חוקיו המעוותים, ולאפשר לקורא ולצופה לחשוב בעצמו.
כשהעולם הנצלני והמבעית הזה מוגש באסתטיקה יפהפייה ובצבעים עזים, נוצר דיסוננס מטריד שגורם לצופה לחשוב מבלי להיות מובל בצורה גסה אל המסר. בזכות הבחירה הזו, תהליך ההתפכחות של הדמויות הופך לאפקטיבי יותר וונדלי ושותת דם קצת פחות. בסופו של יום "העדויות" הוא המשך מושך ואפילו מותאם יותר ל"סיפורה של שפחה", למי שרוצה קצת לנוח, והאל הטוב יודע שלכולנו מגיעה מנוחה.
